פרומה בליקשטין

– – –

הלכה מאיתנו חברה, אשר למעלה משתי עשרות שנים עברה איתנו כברת-דרך אחת. צעדה, אמנם, לפי היכולת שלה – בנתיב שהוא אופייני אך לה. תמיד ראינוה שורכת דרכה פה ושם. נפגשנו כולנו איתה, אבל מה שטחית היתה כל פגישה כזאת. אין אנו יודעים הרבה עליה, כל אשר עבר עליה ובמה התלבטה.

במקרה היה המגע בינה לביני קצת קרוב יותר מאשר עם חברים אחרים.

באחת השבתות קראה לי ללכת עימה לכפר-חסידים. יש לה שם מישהו, אמרה, בכפר הנוער הדתי. ולא עלה בדעתי לשאול אצלה שמות. לכל אורך הדרך לכפר סיפרה לי על ההכשרה שלה בחוץ-לארץ, על עלייתה ארצה ועל השתרשותה ביגור. מה חבל שלא דובבתי אותה ולא שאלתיה על הרגשתה ביגור, כשם שגם לא שאלתיה לשם מה היא הולכת אל האנשים לכפר. עם בואנו לכפר נפרדו דרכינו. אני חזרתי הביתה לבדי והיא – לבדה.

– – –

עולה בזיכרוני כי ראיתיה על פי רוב בסרטים, והיא בשורות הקדמיות תמיד, מבודדת קמעה מהאחרים. יתכן שצריך יותר תשומת-לב לחבר בתוכנו, כי כולנו מבודדים, פחות או יותר.

בתשרי השנה הופיעה חוברת "בקיבוץ" ובה מאמר: "עם הפנים אל החבר". גל עמוק עבר בקרבי בקוראי את המאמר. הזדהיתי עם כל הכתוב בו. לא מעט מהכתוב שם ניתן לייחס לצורת חייה של פרומה בתוכנו. חשבתי רבות, האם נוציא מסקנות ממאמר מסוג זה, המבטא כל-כך הרבה את בעיות חיינו. והאם לא כולנו צריכים לעמוד על המשמר? הרבה מקרים מעציבים יכולנו למנוע לוּ גילינו רק קצת התמסרות לזולת, לנפשו ולרוחו…

מעניין שאת פרומה אף פעם לא שמעתי מתאוננת על משהו בחיינו. כנראה שאת הכל נשאה בחוּבָּה, לקחה איתה כסוד אפוף תעלומה.

כזאת נזכרנה, את פרומה ז"ל, שהיתה ואיננה עוד.

איטה ר.

חוברת לזכרה, 6.10.1963

כל השנים חולה, כמעט נכה, אבל רצון חזק לחיות קינן בלבה של פרומה, לחיות וליהנות מן החיים פה בארץ, בקיבוץ, ביגור. פה היה כל עולמה של פרומה. היא שמחה על שֶחָיָה בארץ, בקיבוץ. לעתים קרובות היתה מציינת את ההישגים שלנו בעליית רמת החיים, בשיפור תנאי העבודה ובהתפתחות הכללית של המשק…

– – –

תמיד בשיחות (עימה) היתה פרומה מציינת כי סוף סוף הגיעה לחוף מבטחים. סוף סוף הגיעה למקום-עבודה קבוע, לשיכון טוב. עוד קצת בריאות אילו ניתן לה והיה זה ממש אושר. נחוצה בריאות טובה בכדי להפיק הנאה מלאה מהחיים היפים פה אצלנו בקיבוץ, ביגור – זאת היתה פרומה אומרת, כרגיל.

– – –

פרומה היתה זקוקה לאדם. זה מה שחסר לה – נפש אוהדת, ידידותית, אדם לשיחה, לשבת עימה שבת-אחים-גם-יחד על כוס תה וכו'. אבל אותו אדם קרוב, שחיכתה לו כל השנים, כמו למלאך גואל מהבדידות – לא הגיע אל סף ביתה של פרומה! בודדה וגלמודה היתה בתוך הבית הגדול שלנו, ההומה קולות של זקנים וצעירים, החיים בצוותא ומתוך שותפות עמוקה ומרובה….

היא היתה מחפשת ומוצאת לה, אמנם, עיסוק, נוסף על העבודה במחסן. בידיים משותקות למחצה היתה אופה, תופרת, ואף עסקה בסריגה. בערבים היתה משתתפת בחוגים. אהבה, כאמור, את החיים פה בקיבוץ, במשקנו, אבל לא היה לה כוח לשאת את הבדידות בתוך המחנה ההומה ומלא חיים.

– – –

לפרומה לא היה, כנראה, הכוח הנפשי להתגבר על דיכאונה – שמבדידותה בא. כי עניין בחיים יכול למצוא אף אדם החי בבדידות. נכון, כי זה אפשרי, אך בתנאי שאדם זה מסוגל לראות את האופק הרחב והרחוק.

ונשאלת השאלה: כיצד זה אדם החי חיים מאורגנים בקיבוץ יכול להרגיש את עצמו גלמוד ועזוב? הרי כל אחד ואחד הוא חוליה בשרשרת החברה הקיבוצית, המגשימה אידיאלים לאומיים, אנושיים?

אך לדאבוננו, ככה זה רק בתיאוריה, באידיאל. במציאות, השותפות מתבטאת בפגישות של אנשים בעבודה או בחדר-האוכל המשותף בשעת הארוחה. מחוץ לעבודה ולארוחה המשותפת הולך איש-איש לחדרו, ושם הוא מבלה את שארית היום בחיק המשפחה. ומה גורלו של אדם שהחיים לא העניקו לו חיי משפחה? גורלו אכזר ועצוב, כגורל פרומה ז"ל.

בתיה ג.

בחוברת לזכרה, 6.10.1963

– – –

בדמי ימיה מתה עלינו אחותנו פרומה… ולא פחות משקבע הגיל בקביעת דמותה – קבעה בזה דמותה כשלעצמה. כי היא היתה צעירה מעצם תכונת לבה. עברו עליה מכאובים אישיים קשים… וכידוע אף במידה גדולה וגדושה מהרגיל. אך לי נדמה כי אחד המכאובים הגדולים ביותר בלבה של פרומה – היה לא המכאוב על עצמה, כי אם על חבריה ועל סביבתה. זה היה מכאובו של אדם שהיה ונשאר צעיר ברוח ובמאוויים – בתוך חֶברה שמֶתח הרעננוּת וה"צעירוּת" הולך ומתרפה בתוכה…

ואכן, משתוקק אני כל-כך להקשיב קמעא לבכי-לבה – ושוב ושוב נדמה לי כי לא על עצמה ולא על גורלה בכתה, כי אם על משהו יקר, שלא נמצא עוד, ושאליו התגעגעה ואליו השתוקקה בכל לבה.

כאחד הסימנים לרוח הנעורים שהיתה אגורה בקרבה, צריך לראות את אהבתה את הילדים. מעולם לא היתה עוברת מול ילד מבלי להיעצר על ידו, מבלי לנסות ללטפו ולהעניק לו משהו מחיבתה. ולא היה בזה משום העמדת פנים ולשם מראית-העין, אלא שנעשה הדבר מתוך כנות ותוך צורך פנימי רב.

– – –

לא מעט, ולא לעתים רחוקות ביותר ראינו אותה קדורת-פנים ומעטה-עבים צועף את דמותה, את קלסתר פניה. ולעומת זה הייתי חש אותה תמיד כמצויה בתוך הילה של בהירות ושל צחות. מי שהכירה מקרוב יותר יודע גם עד כמה שהיתה מקפידה על הניקיון בכל אשר היתה שם ובכל אשר עשתה. והיה בזה, כמבטאו הנפלא של ג. שופמן, "מזהבה הפנימי", מזהב-לבה, כלומר מניקיון-לבה וטהרו.

– – –

היפה ביותר בציפייתה היה זה שהיתה מצפה לאו דווקא לקבל מן האחרים ומן החיים, כי אם היתה מצפה להזדמנות גואלת לתת משהו לאחרים, לתת משהו לחיים.

ככה, קו לקו, מצטרפת-מסתכמת בעיני דמותה, כדמות אשר התכונה היסודית שבה היתה האינטליגנציה… די היה לראות את יחסה לסֵפר… יחסה אל הספר היה יחס של אהבה… היא את הספר אהבה במלוא המשמעות ובמלוא הפשטות של המילה – אהבה אותו בכל נפשה ומאודה… כלומר, האהבה לתוכו של הספר, לחתוּם בתוכו, המפתה ותובע קריאה. ואמנם קראה הרבה. היא היתה מתמידה בקריאה, ואף נתרשמתי כי היתה מבחינה בין הדבר הראוי לקריאה לבין זה שאינו ראוי לה.

– – –

נפשה הרכה והנבוכה של פרומה נשחקה בין שתי אבני-ריחיים, אשר האחת מהן היא אבן ה ש ו ב ע והביטחון החומרי, אבן-הלחם המסופק לחבר כאילו תוך הסדר שגרתי, במידה שווה לכולם ובמידת ביטחון שווה לכולם – היא, בעצם, לחם השוויון-החברתי של כולם בקיבוץ. זוהי אבן-השכב, אבן ה ת ש ת י ת. מאידך, לעומתה – אבן הרכב היא אבן ה ר ע ב והמצוק, בם חשקה נ פ ש ו של חבר, כאשר היא נופלת בפח נפתולי-הלב הכמוסים, הכיסופים לחמימות אנושית, הרעב לאח ואחות קרובים בתוך-כול-זולת-בתוכנו – והרעב הזה אינו בא על סיפוקו, אלא אך לפרקים ובאופן חלקי. תוך היעדר האיזון בפעולת שתי אבני-ריחיים אמורות אלו של חיינו – נִשחק לבה הרך… נשחקה נפשה העדינה-הצמאה של אחותנו…

שלום הקטין

בחוברת לזכרה, 6.10.1963