פרידה זיכלינסקי – חייקיס
נולדה בשנת 1904 בעיירה קטנה בגבול אוקראינה בסרביה. בימי נעוריה עברו עליה ועל בני משפחתה האימים והחרדות של ימי מלחמת העולם הראשונה, ואחריהם תקופת הזעזועים, המהפכות, הפרעות וההרג הרב שעבר על יהדות אוקראינה וערי הספר של רוסיה בימים ההם. בשנות העשרים למדה בסמינר העברי לגננות בקישינוב. סיימה את לימודיה בהצלחה. הקימה ביתה באחת העיירות והתמסרה לעבודה החינוכית כגננת עברית. עבודת הגננת בימים ההם בגולה – עבודת קודש הייתה. את כל חום לבה, את להט נפשה ויפי רוחה היא מסרה לעיצוב רוחם של ילדי ישראל המרודים והמדוכאים. במשחק ובשיר, בקבלת שבת ובמסיבות חג, הביאה עליצות ושמחת חיים לנפש הילד, ועוררה בו שאיפה ליופי ולאור.
מלחמת העולם השנייה וכיבוש הנאצים החריבו את עולמה שהוקם בעמל ובמסירות אין קץ. יהודי העיירה נטבחו כולם וביניהם בעלה. הבתים הועלו באש ובנס נצלה היא, בתה ושלוש יתומות שהיא אמצה. באומץ לבה ובעוז רוחה עוררה רחמים בלב הגנרל הגרמני והשאיר אותה בחיים יחד עם הבנות. כפליטת חרב הובאה עם בתה הפעוטה ושלוש הבנות המאומצות ליאסי אחרי ימי ההרג שהיו שם כמה ימים קודם, ושם החביאוה במושב זקנים. במרצה הרב ובלהט אמונתה הקימה שם גן ילדים לילדי היהודים המיותמים שנשארו לפליטה, ובידים ריקות, בלי כל ריהוט וכלי משחק הצליחה להעסיק את הילדים ולשעשע אותם, להעלות אור של אהבה ואומץ בחייהם האפלים.
בשנת 1944 עלתה כמעפילה והגיעה ליגור. ראשית עבודתה הייתה בטיפול בילדי סוריה שסודרו אז ביגור. במסירות רבה דאגה לצרכיהם והשתדלה ליצור להם בית אצלנו.
עם קום המדינה, כשהכפר הנטוש "בלאד-א-שייך", שהוסב שמו לתל חנן, התמלא משפחות עולים ונפתח שם גן ילדים, התחילה לעבוד כגננת שם, ועד מהרה מצאה מסילות ללבות ילדי העולים וללבות הוריהם, שרידי השואה ופליטי מלחמות. בעבודה המשיכה שנים עד שחלתה. רבות נאבקה עם מר המות עד שהוכרעה.
