"הקרקס בא לעיירה". דבר זה תמיד היה מעורר זיכרונות עליזים של שנות נעורים נטולי דאגות, של רעש והמולה ושמחות קטנות ופשוטות. אלא שאצלי הקרקס אינו מתקשר עם כל אלה. אצלי הוא מעורר זיכרונות עצובים ועגומים הקשורים לשואה ולכל מוראותיה.
*
היה זה לאחר עלותו של היטלר לשלטון. באחד הימים של שנת 1934 הגיע לעיירה שלי – גלובָקה ע"י וילנה – קרקס. הלכנו כמובן לראותו. לא היו שם כמעט חיות, אלא קוף מאולף ועוד משהו מסוג זה. אולם היה שם להטוטן שהראה להטוטים שונים, ממש "נסים ונפלאות", שמילא את כל התוכנית… התלהבנו מאוד מהלהטוטים שלו וחזרנו הביתה.
ביתנו שכן כבוד בסביבה נוצרית בקצה העיירה. בעליית הגג גרה משפחה פולנית עם שלוש בנות. הן היו עוזרות לנו במשק הבית ובכל מיני עבודות-עזר, וגם עושות את הכביסה בעיירה. נוסף לזה היו גונבות אצלנו מכל הבא ליד… מחוסר ברירה סבלנו ושתקנו.
מה רבה היתה הפתעתנו כאשר למחרת בואו של הקרקס לעיירה ראינו את הקרקסן (כך קראנו לו בפולנית) עולה במדרגות ביתנו למשפחה הפולנית. הוא נראה… מרושל בלבושו ובהופעתו החיצונית, וכך גם התייחסנו אליו. בעיירה פשטה השמועה כי הוא התאהב בבת הצעירה… והם עומדים להתחתן בקרוב. הקרקס המשיך בדרכו, אך הוא נשאר לגור בעיירה…
הקרקסן אהב מאוד מאכלים יהודיים ו"טשולנט" במיוחד. אנחנו "אימצנו" אותו. אחי היה נותן לו את בגדיו המשומשים – הכל כדי שיראה לנו את הלהטוטים שלו. פעם ישבתי על המרפסת והייתי עסוקה בבעיה מתמטית (למדתי אז בווילנה יחד עם אחותי) שהתקשיתי בפתרונה. מה את עושה? – שאל אותי בעברו לידי. "תלך, זה לא בשבילך", עניתי לו בשמץ של זלזול. אך הוא לא הרפה ממני, ומה רבה היתה תדהמתי כאשר במשך דקות ספורות הוא פתר את הבעיה ללא קושי.
מאז התחלתי להסתכל עליו בעיניים אחרות. גם אבי חשד בו כי הוא איננו להטוטן פשוט, אך לא היו שום הוכחות, אם כי במשך חמש השנים – משנת 1934 עד 1939 – קרו בעיירה דברים מוזרים: כתובות אנטישמיות על המדרכות בנוסח: "אל תקנו אצל יהודים", "יהודים לפלשתינה" ועוד מסוג זה. התחילו גם להתארגן חוגים אנטישמיים… כנראה ביוזמתו, וקרו גם שריפות בעיירה. אך לא קשרנו את הדברים, כי מי יכול היה אז לנחש את פרצופו האמיתי?
בשנת 1939 הגיע הצבא האדום לעיירתנו… השלטון הסובייטי עצר והגלה בין היתר גם את הקרקסן. לאחר שנה חצי בערך הוא שוחרר במבצע חילופי אסירים בין רוסיה לגרמניה – משמע הוא היה חשוב לנאצים. גם לזה לא ייחסנו חשיבות מיוחדת…
בקיץ 1941 התקיפו, כזכור, הגרמנים את רוסיה, ובשנת 1942 הוכנסו היהודים לגיטאות. מה רבה היתה התדהמה של אנשי העיירה כאשר בראש פלוגת ס.ס. הופיע מיודענו הקרקסן, הפעם מצוחצח ומקושט במדליות, במדי קצין ס.ס. . הוא השתקע יחד עם אשתו בבניין היפה ביותר בעיירה… והתחיל לנהל את העיירה ביד נאצית. כל פעם שהיה נכנס לגיטו נפל פחד רב על היהודים שם.
תיכף עם בואו התחיל לחפש את המשפחה שלנו. אני ואחותי הסתלקנו עוד קודם לכן. הקרקסן הצטער מאוד שלא מצא אותנו. "הייתי ברצון תולה אותן" – היה אומר – משום שהתייחסנו אליו בזלזול. מדי פעם היה עורך נשפים… והיה מזמין את אמי שתספר בפני האורחים, אנשי ס.ס., איך הוא שיחק טוב את תפקידו כלהטוטן… ואיך הוא אכל את הטשולנט אצלנו בבית. אמא היתה אז שבורה ורצוצה מהרעב הממושך ומהסבל הרב. הוא גם אילץ אותה לנקות את בתי השימוש בין נשף אחד למשנהו.
ישנם כאלה שמתפלאים איך פולין נכבשה כל כך מהר ע"י הגרמנים. אולם מי שהכיר את פולין… ואת הרוח האנטישמית-פאשיסטית ששררה בה – יבין איך מרגלים גרמנים מסוגו של הקרקסן ודומים לו נשתלו ונקלטו באלפיהם בכל עיר ועיירה פולנית תיכף עם עלות היטלר לשלטון, ומרגלים אלה החישו את כניעתה של ארץ זו.
הגיטו בגלובוקה חוסל משום-מה הרבה יותר מאוחר, יחסית, מאשר גיטו וילנה וגיטאות אחרים… בימים האחרונים לפני בריחת הגרמנים מהצבא האדום הוצת הגיטו מכל עבריו וכל תושביו נשרפו חיים. לא היתה שום אפשרות לברוח. מי שניסה לעשות זאת נפל מכדורי המרצחים. אבי ואחי נהרגו ע"י הגרמנים עוד לפני כן. אמי, עם הנכדה התינוקת בזרועותיה, התרוצצה ממקום למקום ונשרפה בלהבות הגיטו, אשר בחיסולו היה לקרקסן חלק רב. מה עלה בגורלו? לא ידוע בדיוק. מישהו אומר כי הרוסים תפשוהו וחיסלוהו, ויש מי שאומר כי בדומה לרבבות רוצחים נאציים אחרים הוא הצליח לברוח וחי אי שם בגרמניה בעושר וברווחה כאזרח מכובד ו"הגון".
*
חזרתי מנדודי ברוסיה הסובייטית אל עיר הולדתי לאחר המלחמה, בשנת 1945, אולי אמצא מישהו מהמשפחה, אולי אוודע על גורלם של הורי, אחותי ואחי שנשארו בגיטו. הבית שלנו נשרף כולו, כשבסמוך לו משני צדדיו עומדים על תילם שני בתים של נוצרים. באחד מהם הייתי בת-בית, התרועתי עם הילדים בימי הילדות והייתי נכנסת לביתם כמעט כל יום…
לא. הקרקס והקרקסן אינם מעלים בי זיכרונות עליזים. לנגד עיני מרחפת דמותה של אמא עם הנכדה בזרועותיה בתוך להבות הגיטו העולה באש.
פרידה צנציפר-שפירא
יומן יגור, 27.4.1973
