בעין-טבעון פגשה צביה ביהודה. הם היו מאוד שונים. הוא בן תרבות הארץ, בן לעברית, בן למסורת העליה השניה, חי בקונפליקטים פנימיים עזים, אך חי עם אמא קרובה, עם בית וקרובי משפחה.
היא צעירה בגיל, חולמת על הארץ, אך לא יודעת אותה ורחוקה מבני משפחתה. הוא יוצר הנתון למצבי רוח. היא נוצרת את מצבי רוחה, משרה מסביבה אווירה קורנת ואופטימית ומדחיקה פנימה את חידותיה.
אהבתם מתועדת במכתביו של יהודה, העשירים בעברית מדוייקת וחגיגית, ובתשובותיה של צביה שנוסחו במכתבים חמים מלאים שגיאות כתיב.
היא גאה על כך שהוא מתקן לה את העברית ומסביר לה את העברית שלו. בעובדה שהוא מלמד אותה עברית היא רואה מעשה של אהבה, ואולם דווקא בני משפחתו תוהים האם תיקוניו של יהודה למכתביה של צביה נסבלים ויכולים להיכלל במסכת של יחסי אהבה.
– – –
צביה עברה ליגור ויהודה נשאר בעמק…
צביה הגיעה ליגור ופה החלה לחוש כי היא בונה את ביתה. "נולדתי מחדש", אמרה על עצמה. כאן הצטרפה לתמונה אחותה בתיה, ויותר מאוחר הגיעה גם האֵם. מצד אחד נולדה כאן צביה מחדש אך מצד שני עסקה באיחוי החוליות שנשברו בעברה. יסורי יגור היו קשים…
הקשרים עם יהודה הביאו את צביה לשבט השרתוקי. המפגש שלה עם משפחת שרתוק היה מפגש בין מי שראתה עצמה כמשפחת אצולה (לפעמים כאצולה עניה, לפעמים כאצולה לוחמת) עם נסיכת עוני, בת העם. במשפחה היא היתה כה יוצאת דופן בדרכי צמיחתה, בתרבות הדתית ממנה באה, באי ידיעתה את העברית ואפילו בצבעה ("קרן שמש" קרא לה יהודה, בהשוואה למשפחתו בעלת השערות והעיניים בצבע השחור)…
– – –
החיים של בני הזוג בנפרד ביגור ובעין-טבעון עוררו את הגעגועים הגדולים בין צביה ליהודה. הנסיעה ברכבת, הפרידות, המכתבים, היו לקודחים ומאירים… המרחק רק החריף את חלום הקשר. המכתבים נכתבו בכל מקום, בכל מצב, בכל רגע. הרכבת ותחנת הרכבת החלו להיות עמוסים.
הוא כותב לה:
"נשארתי ליד התחנה נדכא ורפה רוח, ומבט עיני שלוח לעבר קרונות הרכבת ההולכים ומתחמקים עד העלמם לגמרי. משום מה ציביצ'קה הביטה כמעט כל הזמן לעבר הקטר… (כי הן לולא הסבת את פניך לעברו מי יודע אם היה מוצא את דרכו על הפסים!)… ואני עומד ונאחז בך במבטי"…
ועוד הוא כותב:
"האמנם לא תסכימי לדעתי כי טוב מאוד, ועוד למעלה מזה, כי הכל יכולים אנו להגיד זה לזה מבלי לחשוש למשהו? והן כמה היה רע לו סידרנו לנו מסביבנו גן עדן כוזב והיינו מתהלכים בו זו מול זה על ראשי האצבעות למען שרוחנו תהיה שלוה ושקטה. הן זה היה מקסם כזב. גן עדן זה היה למעשה גיהנום… ועל כן, היות וזו נחמתי ונחמתנו, כי לא הלכנו בדרך חלקה וכוזבת זו אלא אם נגזר עלינו ללכת יחדיו תהי דרכנו לפחות חתחתים ואבני נגף…
כל זאת אשר כתבתי הוא עתה בעיני כזריקה להרגעת הכאב לפני עקירת השן. למשל: ממצ'קה, אני הן איתך ואני מדבר איתך… אני כה רחוק עתה מריב וממלחמה. אני ברגע זה מלטף אותך ומעביר את ידי על פניך ומוציא מתוכן את המרור שלנו".
מתוך "יהודה שרת – גיבור תרבות"
מוקי צור, הוצ' הקיבוץ המאוחד
