צבי גלשטין

07/09/1913 - 27/09/1971

פרטים אישיים

תאריך לידה: ה' אלול התרע"ג

תאריך פטירה: ח' תשרי התשל"ב

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

עבודה: פלחה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בלומה גלשטיין

אחים ואחיות: משה גלשטין

צבי גלשטין

שוב נחתה על ביתנו מכה קשה, נסתלקה מאיתנו אחת הדמויות החלוציות המופלאות, שגדלו לנו באוירת יהדות ווהלין המפוארת והשורשית.
צבי גלשטין נולד בעיירה וורבה, הידועה לתהילה בנוער החלוצי שיצא מתוכה. אביו, מורה עברי, השתדל לתת לבנו חינוך עברי של תורה והשכלה לפי מיטב המסורת של ציונים משכילים. הוא הכין את בנו לקראת המשך לימודיו באוניברסיטה. אך צבי שהושפע מהאווירה החלוצית הנלהבת ששררה בחוגי הנוער היהודי בעיירה, עזב את ספסל הלימודים ויצא להכשרה באחד מסניפיו של קיבוץ קלוסובה. צבי שהיה מטבעו ישר ועקיב – נאבק קשה על הגשמת שאיפותיו ולא שעה להפצרות הוריו ושידוליהם להמשיך בלימודים. הוא הבטיח להם שבעלותו ארצה יתפנה גם ללימודים.
בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ אילת-השחר. שם הוא נכנס לעבודה בענף הפלחה והתמיד בה כל הזמן. גם באילת-השחר ניסו להטיל עליו תפקידים שונים. רצו לשלוח אותו להשתלמות באוניברסיטה בכדי שיעסוק אחר כך בהדרכת נוער, אך הוא דחה כל הצעה מעין זו ולא נענה להפצרות ולשידולים, באמרו: יש בארץ די עסקנים ומדריכים, לעומת זאת חסרים אנו פלחים טובים. ומתוך הכרה זו ריכז כל מעיניו ומאמציו להתקדם בעבודתו בענף.
בשנת 1951 בזמן שהתחיל הויכוח הסוער באילת-השחר, עבר צבי עם משפחתו ליגור, גם אצלנו המשיך בנאמנות בדרכו ובאורח חיים של פלח גלילי ההולך אחרי מחרשתו, תמים דרך, מצניע לכת ומסתפק במועט, אינו מתרברב ואינו מפריח מליצות סרק, מסור בכל לבו למשק, ומסביר פנים לכל חבר ולכל ילד.
בפקוד אותו מחלתו שתקפה אותו מידי פעם עוד המשיך להיאחז בשארית כוחותיו בעבודה למען הענף האהוב עליו. הוא עבד במוסך בשירות ענפי השדה. הוצע לו לעבור לעבודה משרדית, אך הוא לא קיבל הצעה זו, כי זה לא היה לרוחו.
בשבועות האחרונים דלו כוחותיו והוא דעך לאט עד שגווע.
קשה האבדה לנו – לבית יגור ולמשפחתו. במה ננחם את בלומה ואת בני המשפחה?

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אישי שלי

    אישי שלי

    אישי שלי –

    באפוס כוחו

    לא שח ראשו,

    לא מר רוחו –

    בחיוך קיבל הדין.

    כל פירור של יופי

    כל צליל, כל ריח, כל קרן שמש

    הרטיט ליבו.

    אישי שלי –

    עד אחרון יומו

    זהרו עיניו אהבה,

    חיוכו – שלווה ותום

    השלים את מעגלות חייו

    כי קיבל גמולו.

    ולא מר ליבו בבוא יומו…

    אישי שלי.

    היית לי כאדמה

    בה רוו שורשים בשורשים

    לצמוח יחד, לעומק ולגובה.

    עכשיו אתה אינך,

    אני – עלה נידף.

    היית לי כאוויר

    נשמנו יחד מנעמי עולם…

    עכשיו אתה אינך –

    מחנק לגרוני.

    היית לי כמים,

    דָמִינו כפרחים.

    עכשיו אתה אינך –

    הפרחים לרגליך…

    בלומה גלשטיין

    בחוברת "חיים של טעם"

  • הולך תמים

    "חילופי משמרות" ביגור – כך נראית לי משמעות הליכתו של צבי גלשטיין מאיתנו. איש צנוע כל-כך היה, ואף על פי כן, ואולי דווקא מפני כך, צניעותו היתה, אם אפשר לומר, שורשית, כי היה איש השורשים, ויונקותיו אל מעבי האדמה. איש-חמודות שספונות עימו בחדרי לבבו, חדר מפנים לחדר.

    מעטות היו פגישותי עימו, וחוששני שמועטים בלבד ניתן להם לבוא לפנימו. הוא לא הזמין איש. מפני צניעותו ופשטות הליכותיו לא נדחק לעלות בכֶּבֶשׁ. והיתה בו במקומו מהו שייחד הברכה והרצון. איש מלא מצוות. כך באו לפנים יהודים יראי-שמיים לארצם הקדושה בשקיקה גדולה, והיתה אדיקותם נסוכה על פניהם העטורות תפארת שיבתם. כמוהם נראה לי צבי בכל שנפגשתי עימו. פניו – רצינות חמה היתה שפוכה עליהם. ברכת הפגישה בפיו, באמירה שקטה וחברית בגודש.

    הוא חרש בשדות יגור, ולפני כן באיילת השחר. יכולני לדמות לעצמי מה היתה בשבילו עקירה משדה לשדה אחר. הוא הכריע ודאי בהתייסרות גדולה. איני יודע אם חיבורו ליגור השיב לו את אבידתו שאבדה לו. קו של עצבות שקטה שנח על פניו רמז כאילו על תהייתו, היבטו מאחוריו בגעגועים ליקר-ימים ראשונים בארץ, שאין להם תמורה.

    אכן גם בשדותיה של יגור, עם זריחת-שמש, רוכב צבי על הטרקטור וחורש חורש, ומשקיע נפשו בעבודתו, מקיים מצוות התלויות בארץ, בכל האדיקות, בחמימות ובצניעות. נדמה לי, רוצה הייתי שירגישו בחסרונו.

    פרש בשקט כאילו השלים עם הקץ, כאילו שלמו ימיו, כאילו קיבל גמולו.

    לזאת אמרתי – צבי ביטא בתוכנו את האמונה. בכל שתיקותיו דובבו שפתותיו עומק-משמעות. בקול רגליו נשמעה ההליכה התמימה יום-יום לשדה ולעמל.

    ש.צ.

    בחוברת לזכרו

  • כאשר היית כאן

    כאשר היית כאן

    שלוותך השקיטה סערותי.

    כאשר היית כאן –

    ניבים נגעו בניבים

    כריפרוף של פרפר,

    וחיוך פגש בחיוך.

    מבין… יודע…

    כאשר היית כאן

    חדרי הרחיב קירותיו

    שידעו לספר

    על חיים של עניין;

    מעשים שהיה בהם טעם.

    כעת הקירות

    שינו סיפורם:

    על הווה שהיה לעבר,

    על מעיין של חיים

    שנסתם.

    סערות שהיו לאודים,

    ספוגים בתוכם חיים שהיו

    מילים הגיגים

    אך לא נאמרו

    עד תומם.

    בלומה.

  • דברים על צבי

    וכי אפשר לדבר על צבי כ"איננו"? האוכל? היתכן?

    שני ניגודים היינו שהתלכדו לאחד. אני כאשר אני… והוא – היציבות, השורשיות, האחריות והנאמנות עם תום. ומעל הכל האופטימיות השקטה, הנבונה, זו האופטימיות המקיפה והרחבה אשר מקור יניקתה לקחי ההיסטוריה, כי כבר היו דברים מעולם…

    נפשו היתה שופעת תמיד אמונה באדם ואהבה עמוקה לכול, כי ידע למצוא ולגלות את הטוב ואת המאור בכל אדם. אינני זוכרת שדיבר פעם בגנות מישהו ואף לא מתח ביקורת על איש.

    מעצמו הירבה לדרוש ולתבוע, ואילו לאחרים נודע ממנו יחס סובלני וסלחני, מידת החסד והחיוב….

    את האדם קיבל כפי שהוא ולא ראה דופי בחולשותיו. להיפך – חולשות אדם הן העושות אותו לאנושי. לא פעם, כשחרה לי על מעשה שלא כראוי, הייתי אומרת: "איך עושים כך? זה לא אנושי"… והוא היה בקולו השקט מסביר: "להיפך, זהו האנושי. את מחפשת מלאכים, הם אינם מצויים בעולם, וכך גם אצלנו – איננו מלאכים, החולשות הן טיבו של אדם"….

    וכפי שפתוח היה לרחשי לב הזולת כך פתוח היה לרחשי הטבע. היתה זו בו תכונת יסוד. כל דבר יפה במשק מילא אותו שמחה, וכן גם יפי נופים בטבע.

    וכי אפשר לספר על שעות שבטרם שחר, כשהיה קשוב ומאזין לקולות הטבע המתעורר והוא משתף אף אותי בחוויה זו, ובהרגשת האושר – בהתעורר הציפורים ושירתם, או הנאתו הרבה בהריחו ריח פריחת העצים או בהתפעמותו מיפי ערב ובוקר…

    פרק לעצמו הוא יחסו לעבודה. עבודת השדה היתה לו צורך הנפש.

    צבי הגיע לאיילת השחר בשנת 1933, בן עשרים היה, כמעט נער. הוריו היו בטוחים שהוא מגשים את חלומם ונוסע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים – אך לצבי היו שאיפות אחרות בתכלית.

    לאחר זמן הבהיר לי זאת בצניעות ובמילים מספר: "את מבינה, יהודים תמיד למדו, ואני ברצוני לעבוד בשדה".

    ואכן, התמיד ברצונו זה לאורך כל הדרך, בלי לסטות, וליבו שלם וסיפוקו מלא…

    כמה אהב את החריש, הזריעה והקציר, כשהגידולים עלו יפה והוא שב הביתה מסיור בשדות. באיזה סיפוק היה שב. ברדת גשם היה משקיף מן החלון, מביט בגשם ומחייך בהנאה… היו אלה בשבילו ימי חג…

    ככל שחזר מאוחר יותר, והוא שחור ככושי, כשרק שיניו ועיניו הבהירות נראות – חיוכו אז רחב יותר וסיפוקו גדול יותר.

    – – –

    צבי לא התאונן מעולם על דבר ומעולם לא אמר עייף אני, גם כשהעייפות היתה ניכרת בו.

    היו בו כוחות נפש עצומים שעמדו לו במקום רגליו, וכך עד סוף ימיו, עבודה ללא ליאות, חיי עבודה מלאי סיפוק. סיפוקו הוא בנתינה ונתינתו מובנת מאליה…

    הקיבוץ היה לו לבית במלוא המובן. לא הוא השתייך אליו אלא הקיבוץ שייך היה לו. הרגשתו ויחסו היו כשל בעל-בית, ושמץ של ניכור לא היה בו…

    צבי חי כאן מתוך אמונה תמה וישרה. היו אלה חיים שלמים, מתוך הזדהות גמורה עם הקיבוץ וערכיו. חיי מסירות ונאמנות עד תום, ללא חשבונות וללא פניות, חיים מתוך שמחה ומתוך בחירה.

    אחד מצרכי הנפש החשובים והיקרים לו ביותר היה הספר. אישיותו – היה בה מין רחבות כזו, שבה חיו בכפיפה אחת ערכים רבים ושונים. חושיו ונפשו היו פתוחים לקלוט כל יופי. אחת ההנאות הגדולות שלו היתה הקריאה, שהיתה בשבילו צורך נפשי עמוק…

    יותר מכל אהב לקרוא על טיפוסים שורשיים, על דמויות שאיתן היה מסוגל להזדהות… דרך הקריאה ספג לתוכו את זרם החיים, כפי שספג לתוכו את החיים דרך אהבתו לטבע. אהבה זו נטעה בו הבנת חוקי היסוד של הטבע, והשלמה עימם…

    – – –

    אם יש נחמת-מה הלא היא בעצם חייו העשירים המלאים. היו אלה חיים שמוצו ולא בוזבזו לריק. שלמות והרמוניה שררו בחיינו המשותפים, שלמות הנובעת ממנו, מרוחב דעתו והאופטימיות השופעת שנבעה ממנו, שהיתה סגולתו המיוחדת, מחוש ההומור השקט והנבון שלו.

    ובזאת אני בטוחה; כאלה הולכים ואין להם תמורה.

    בלומה

    בחוברת לזכרו