צבי זעירא

03/03/1908 - 11/04/1986

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' אדר א' התרס"ח

תאריך פטירה: ב' ניסן התשמ"ו

ארץ לידה: אוקראינה

תנועה ציונית: החלוץ, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חווקה זעירא

אחים ואחיות: שמשון זעירא, שרה שמיר

נכדים ונכדות: נועם זעירא, רוני זעירא

צבי זעירא

צבי נולד בשנת 1908 בקרמניץ שברוסיה. היה הראשון במשפחה שנתפס לציונות, ובגיל צעיר היה פעיל ב"החלוץ" ושימש שנים רבות כמזכיר הסניף. כך הגיע להכשרה בקלוסובה משם עלה ארצה ב-1929 והצטרף לפלוגת יגור. ביגור הקים את משפחתו.
עבד בבניין, במחצבות מגדל צדק, עתלית ו"נשר", בפלחה, ובשנים האחרונות בדוד הקיטור. יחד עם שנות העבודה הרבות והמסורות, הקדיש צבי תקופות מחייו לפעילות תנועתית וציבורית מגוונת. שלוש פעמים שימש ביגור כמזכיר והטביע את חותמו על גישה עקרונית – קיבוצית של נושא התפקיד ועל חיי החברה.
בשנת 1945 השתתף בסמינר לשליחים של הקיבוץ המאוחד ויצא לאחר מכן לשליחות בגרמניה. השליחות הייתה מחתרתית לגבי שלטונות הכיבוש האמריקאיים, ומשום כך נעשתה פעילותו של צבי בקרב חברי התנועה והקיבוץ בבוואריה בתנאים ארגוניים וכלכליים קשים. הוא אף נאסר על פעילותו.
בעשר השנים האחרונות פקדו את המשפחה אסונות, בהם נהרגו בתאונות דרכים הבנים רוני ואורי זכרונם לברכה, ובעוד הוא חולה אנוש נפטרו אשתו חווקה וגיסתו רבקה ז"ל. את סבלו נשא בגבורה והשתדל לא להכביד על המטפלים בו, עד רגעיו האחרונים.
נעקר מאיתנו חבר בעל שורשים עמוקים ומעורה, איש ספר ומעשה שניחן בתבונה ובשיקול דעת, ישר דרך שהיה נאה דורש ונאה מקיים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • טומאשגרוד

    בעירי, קרמניץ, הייתי חבר "החלוץ הצעיר" ומימי ילדותי שאפתי לעלות לארץ ישראל. ידעתי שהדרך לארץ מוליכה דרך ההכשרה של "החלוץ". בשנת 1928 יצאתי להכשרה בקלוסובה, עליה שמעתי מפי חברים בוגרים ממני, שקדמו לי והיו כבר בקלוסובה – ונמשכתי גם אני לשם.

    כאשר באתי לקלוסובה התרשמתי במיוחד מהתנאים הקשים שבהם חיו החברים: עבודה מפרכת במחצבה, צפיפות בדיור, היגיינה לקויה והמזון – על סף הרעב.

    לאחר שבועות אחדים נשלחתי לפלוגה חדשה שהוקמה אז, היא פלוגת טומשגרוד, מרחק 22 ק"מ מקלוסובה. העבודה במקום החדש היתה במנסרה. כל אשר הרווחנו עבר לקופה המשותפת בקלוסובה, ומשם היו מעבירים אלינו מצרכי אספקה. מדי שבת היינו הולכים ברגל (מחוסר כסף להוצאות נסיעה) מטומשגרוד לקלוסובה, כדי להיות נוכחים באסיפות שהתקיימו במוצאי שבת. למחרת היינו משכימים קום וחוזרים ברגל לטומשגרוד, כדי שלא לאחר ולהגיע בשעה הקבועה בבוקר לעבודתנו במנסרה.

    הפלוגה בטומשגרוד מנתה בסך הכל 20 איש ולא התנהלה כל פעולה תרבותית. היינו ניזונים מן ההווי של קלוסובה – מרחוק.

    אני עצמי הגעתי לארץ בראשית שנת 1930 – ומאז אני חבר בקיבוץ יגור. כאשר באתי לקיבוץ בארץ ונתנו לי מיטה פרטית לישון בה ובחדר האוכל היה סוכר "חופשי" לשתיית תה – היה כל זה כמהפכה בעיני, בהשוואה לקלוסובה…

    צבי זעירא

    ספר קלוסובה, עמ' 184

  • על פרשה כאובה אחת

    ברשימה קודמת קָבַלְתִי על הקצב הזוחל של מציאת פתרון לשיכון הוותיקים הישן ועל הזמן האוזל והולך, כשמדובר בחברים שאינם בראשית המירוץ… ומאז כברו כמעט שנתיים.

    סימפוזיון מתמשך ומייגע, אסיפות דיירים הנמשכות שבועות, משאל בכתב, קבלת החלטה כמעט כפויה באסיפה, בניגוד גמור למשאל, חיפוש איש מיוחד לביצוע, הודעה ביומן שהִנה, בחודש מאי, יתחילו בביצוע, וההפתעה באסיפה: לא לבנות, לא לשפץ.

    לא זכורה לי החלטה כה אומללה ותגובה כה נזעמת של ציבור, שידוע בסבלנותו ובאיפוקו, והוא מוצא עצמו מאוכזב בציפיותיו, כמעט מזולזל…

    ברשימה הקודמת כתבתי בין השאר: "לסחבת אפשר להגיע בשני מצבים – או שהעניין אינו כה חשוב ויכול להמתין, או שאין יודעים איך לצאת ממנו".

    האומנם מבוי סתום? ואולי איחרנו את הרכבת? שמעתי על "תגלית" חדשה בעקבות משאל הבזק שערך החבר שעליו הוטלה המשימה, ולפיה מתברר שרק 40 חברים מבקשים שינויים בדירתם. עד כמה שזכור לי מהמשאל הקודם, שנערך בכתב והושקעה בו עבודה רבה, התוצאות היו שונות במידה רבה. אם נכון הדבר שתוך כמה חודשים חלה התקדמות כזאת, הרי מסתמן פתרון מעשי, לפי הפתגם העממי: "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן"… אבל נשאיר את הפירושים לציניקנים בתוכנו.

    לפי שִׂכלי הפשוט, הבעיה העומדת לפנינו היא: האם אנו חיים עדיין לפי עקרונות, או שאנו משלימים עם פערים ועיוותים שעלולים להשאיר צלקות בחיי החברה שלנו לשנים רבות, גם לאחר שדור הוותיקים ייעלם מהבמה?

    אני מקווה שהמזכירות לא תיתפס למאבק של יוקרה. האומץ להודות בשגיאה אין בו משום פגיעה בכבוד. האיחור בשנים לא נגרם ע"י המזכירות הזאת, אלא באשמת כולנו. ואולי המשגה הקשה ביותר שעשתה המזכירות היה זה, שלא פנתה לעזרת הציבור בבחירת ועדה מיוחדת וניסתה לפתור בעיה כה קשה לבדה. נכון, הבעיה מורכבת והיא החריפה עם השנים. אבל היא קיימת, או היתה קיימת, ברוב המשקים, והם פתרו אותה. האם אנו כה שלומיאלים?

    אני מעלה בזה את הצעתי לפתרון, שאינה חדשה, והיא ידועה למזכירות ולציבור: לבנות ולשפץ!… נדמה לי שאחד הגורמים אשר הביאו למבוי הסתום הנוכחי הוא היעדר מדיניות שיכון לטווח ארוך…

    נדמה לי שמוסכם על הכל: בניה חדשה אך ורק לצעירים, עם אופציה ללינה משפחתית….

    – – –

    החלק השני והעיקרי של הצעתי: לשפץ…. הריבוי והשוני בסוגי הדירות מקשים לא במעט על חיינו, וכדאי לחפש דרכים איך לפשט. נראה לי שנחוצים לנו שלושה סוגים של דירה: למשפחה עם ילדים (כולל לינה משפחתית), למשפחה בלי ילדים, ודירה ליחיד…. זו תכנית פשוטה וגמישה לביצוע במינימום טרדות לדייר ואינה יקרה…

    ולסיכום – הצעה: לבחור באסיפה ועדה ציבורית שתפקידה יהיה כפול:

    א. לבחון את הצעתי לפרטיה, ואם תתקבל על דעתה – להביאה במישרין לאישור באסיפה.

    ב. ללוות את ועדת הבנייה בעזרה וייעוץ, בעיקר בשאלות חברתיות שיתעוררו בזמן הביצוע – וכאלה לא יחסרו – ולעמוד על כך שלא נפסיד זמן.

    צבי זעירא

    יומן יגור, 4.7.1980

  • קיבוץ, אילת

    "הפלוגה המקובצת" ירדה ב-1955 להקים קיבוץ בעיר אילת, ולא להניח את אבן הפינה לאילות…

    "הקיבוץ המאוחד" התכוון להקים קיבוץ באילת, וכמקובל פנה בנושא למוסדות המיישבים, שכמובן היו אז בשליטה של מפא"י. בן-גוריון התנגד בכל תוקף שהקיבוץ המאוחד יהיה הראשון באילת, ועל כן, כמובן, הפנייה נדחתה. הקיבוץ המאוחד לא קיבל את הסירוב והחליט, כמו בימי המנדט – להתארגן במחתרת ולבצע את המשימה. גוייסו כ-15 חברים מקיבוצים שונים, בעלי ידע במקצועות שונים, ובראש כולנו צבי זעירא מקיבוץ יגור. התכנסנו באפעל יומיים לפני היום המיועד, לגיבושון ולהיכרות ושיחות עם טבנקין, יגאל אלון, ישראל גלילי ועוד רבים. היתה אווירה חגיגית ודרוכה.

    ב-16 ביוני 1955 יצאנו לדרך באוטובוס של "אגד" (אז האוטובוסים היו טרנטעס ללא מיזוג), ולאחר שעות רבות וקשות הגענו לאילת, שם היתה הטמפרטורה ביום ההוא 46 מעלות. התארחנו בבית מלון של ההסתדרות, שהיה בעבר משטרת אום-רשרש של האנגלים. לאחר כמה חודשים רכשנו את המלון.

    "הפלוגה המקובצת באילת", כפי שנקראנו, היתה מקור משיכה לצעירים רבים – לא רק של הקיבוץ המאוחד – ויש לומר שלא רק האידיאליזם היה המניע, כי אם בעיות אישיות שונות של המצטרפים. אבל ברגע שהגיעו השתלבו באופן מלא ונהיו חלק אינטגרלי של הגוף. חלקנו עבדו בדיג ובמטע תמרים של הערבים שגורשו ב-1949, עם שחרור אילת….

    הפלוגה היתה סיפור יפה ומצליח כמעט מכל הבחינות, והיה זה רק הפרק הראשון – שנמשך שלוש שנים – של ההתיישבות בערבה. לא באנו לשם כדי לעזור לאף אחד, אבל כאשר היה צורך בעזרה, היינו שם.

    ראובן כהן, משמר הנגב

    בתוך עיתון "הקיבוץ", 28.12.2007

  • מתוך מכתב של צבי זעירא

    אוסטריה, 1.11.1945

    אני כותב מאחד המחנות הגדולים, שבו היו מרוכזים לא מזמן 2500 יהודים. פעם היה כאן מחנה של שבויים וכל מיני אסירים. עד עכשיו מורגש ריח רקבונם של המתים, שאומדים אותם באלפים רבים, שנקברו בקרבת הצריפים. אבל אנשי המחנה רגילים לכך ואין זה עושה רושם עליהם…

    ביקרתי בעוד שני מחנות, בהם מרוכזים יהודים באותם התנאים הקשים של 400 גרם לחם ליום וכו'. גרים בצריפים גדולים שבהם גרו העצורים, בצפיפות לא קטנה, במיטות של שתי קומות – ועל כלי-מיטה שכחו כבר מזמן. גם אני כבר שכחתי צורת סדין לבן מהי, והתרגלתי לשמיכה הצבאית, שהכירה כבר הרבה אנשים ואת ריחם…

    אני מנצל את זמן התעכבי כאן לביקור אצל חברינו ולשיחה איתם. הייתי החייל הראשון שנפגש איתם והם צמאים לדעת על הנעשה בארץ, ועוד יותר צמאים הם לעזרה ממשית, אשר לצערי איננה כעת בידי.

    אני מנצל את הזמן, ועדיין לא ניתן לי ללון שני לילות במקום אחד, כי נראה שנזוז מכאן בקרוב. בינתיים התרגלתי לתנאים ומרגיש את עצמי טוב מאוד, וגם הזמן עובר במהירות, עד שאבד לי כמעט חוש הזמן…

    שלום על כולם!

    צבי

    יומן יגור, 9.11.1945

  • מכתבים של צבי זעירא אל חווקה

    ברגן-בלזן, 8.1.1946

    שלום עליכם!

    אני נמצא כעת בברגן-בלזן, באחד המחנות הגדולים בגרמניה, אשר שם קבר-אחים של עשרת אלפים יהודים. טרם נזדמן לי לבקר ולראות את הכל, כי זוהי למעשה עיר ממש, עם רחובות וכבישים נהדרים, ורק בשטח שבו גרו פעם אנשי האס-אס ויתר המשרתים – גרים כיום עשרת אלפים אנשים, ביניהם ששת אלפים יהודים ששוחררו מן המחנות. כנראה לא אתעכב כאן הרבה, כי מקומי הקבוע יהיה או מינכן או העיר הקטנה לנדסברג (לא רחוק ממינכן), בה מרוכזים כיום יהודים רבים. במכתב הבא בוודאי כבר אכתוב לכם פרטים ואת כתובתי.

    עד היום כמובן טרם קיבלתי מכם שום מכתב (אינני בטוח אם קיבלתם את שלי ואם תקבלו מכתב זה; התחשבו בעובדה ששום דבר לא ידוע לי, וכתבו לי בפרוטרוט, ובעיקר לעתים קרובות ותכופות).

    צבי

    *****

    לנדסברג ע"נ (על נהר) לֶך, 10.1.46

    הפסקתי את המכתב הקודם כי היתה לנו הזדמנות לנסוע, ואני ממשיך כבר ממקומי הקבוע. סוף-סוף כנראה נגמרה בשבילי פרשת הנסיעות והנדודים… עדיין לא הסתדרתי, אבל זה לא יארך זמן רב.

    שמעתי כאן שגולדה מינץ צריכה בקרוב להגיע הנה, וגם ברדיצ'בסקי, ואני מקווה לקבל מהם דרישת שלום ואולי גם מכתב… אני מפרט בכוונה את הכל, כי מה שאצלכם מובן מאליו – בשבילי הכל חדש. מה החדשות במשק? איך החורף אצלכם? ודאי הכל כבר ירוק, בו בזמן שכאן הכל לבן וקר, ולא פעם אני מתגעגע אל החמסין…

    אני יושב עכשיו בבית בו גר היטלר זמן ממושך, כאשר הסתתר מפצצות האנגלים והאמריקאים…

    אורי… נמצאים כאן הרבה ילדים קטנים, חלק גדול מהם יתומים, ואנו נעזור להם לעלות ארצה… כשיבואו, ראה לקבלם יפה.

    מסרו שלום לחברים.

    צבי.

    *****

    לנדסברג (באוואריה) 8.4.46

    לחברים שלום!

    זה שלושה חודשים שאני נמצא בלנדסברג, עיר קטנה בבאוואריה, ידועה במצודתה, בה כתב היטלר בזמן מאסרו את "מלחמתי"… נמצאים כאן למעלה מ-4000 יהודים, מן הראשונים שהשתחררו ממחנה הריכוז הנמצא לא הרחק מן העיר…

    החיים הציבוריים מאורגנים ע"י יהודי המחנה. ישנם מוסדות מסודרים, כגון בי"ס, בי"ס למלאכה, בית חולים, ספריה, ראינוע, עיתון וכו'. כמובן שהכל מוחזק ע"י אונררא, והיהודים פטורים מדאגות פרנסה…

    אפשר לראות כאן את כל חיי הגולה בזעיר-אנפין, שריד ממה שהיה. יהודים מליטא ומפולין, מהונגריה ומקַרְפָּטוֹרוסיה. יהודים משכבות שונות, חסידים המאורגנים ב"שטיבלעך" עם הרבי, ו"מתנגדים" בבית הכנסת שלהם… יש אומרים שהולכות ומתהוות כבר שכבות סוציאליות שונות, שבראשן עומדים בעלי הדיפלומות למיניהם. הציבוריות ברובה ציונית, ולהסתדרות הציונית השפעה מכרעת בחיי הציבור. חלק גדול מן הנוער מאורגן בקיבוצים "דרור", "פרטיזנים" וכו', וזה כמובן החלק העֵר ביותר והתוסס, שאינו משלים עם השקט בחיים האלה, הנושאים בחובם סכנות לא מעטות…

    – – –

    עבודתנו היא בעיקר בשטח החינוכי-תרבותי. העבודה וההכשרה תופסות בינתיים מקום מועט, אך אנו עושים מאמצים להשיג מקומות הכשרה בחקלאות, דייג, תעשיות שונות וכו', בכדי להעסיק את החברים ולמנוע את הסכנות שמביאה הבטלה. ובינתיים, עד שנגיע להכשרה ממש, מוכרחים לנצל את הזמן הפנוי הרב לעבודה תרבותית שיטתית, וישנו צימאון רב ללמוד ולדעת, ומכאן מתחילה הבעיה: כוחותינו מועטים ודלים, החומר שעומד לרשותנו בספרים הוא אפסי… ובאין ברירה מוכרחים לעסוק בכל העבודה הזאת בכוחות העומדים לרשותנו…

    גם אני עוסק באירגון הסמינר, בהרצאות, שיחות, ובקיצור: מזלי, שגרם לי לעסוק כל השנים בעבודה שחורה, רודף אותי גם כאן… היה לא קל בהתחלה, אבל עכשיו, כעבור חצי שנה, עלי להודות כי ישנו סיפוק רב בעבודה הזאת.

    אתמול היה הסיום החגיגי של הסמינריון אשר הזכרתי לעיל. היה זה ערב שיישאר הרבה זמן בזיכרון החברים שהשתתפו בו. 50 חברים, שכמעט לא הכירו זה את זה, חברים מקיבוצים שונים ומארצות שונות, ישבו יחד שישה שבועות, למדו והתקשרו, וקשה היתה עליהם הפרידה עם הסיום. הקשר הזה שנוצר יקשור מחר את הקיבוצים שלנו אל התנועה ההולכת וגדלה; ואחרי ערב כזה – כל הקשיים והתלאות שעברו עליך הם כאין וכאפס לעומת ההכרה שבמשהו עזרת גם אתה לנוער הזה, הרענן, התוסס, המאמין בך. נהיָה יותר קל להמשיך בעבודה ולחכות לתגבורת המתמהמהת כל-כך לבוא.

    ובינתיים, שלום על כולכם!

    צבי זעירא

    יומן יגור, 29.4.1946

  • סיפור על שליחות

    יצאתי מן הארץ לפני שנה ורבע מטעם המוסד. שליחים ראשונים, בהם שלושה חברי ההסתדרות, שניים לאיטליה, אך אני לפולין ומשם לבוואריה. שינויים אלה באו בעקבות כיוון ההגירה. הריכוז בהתחלה היה באיטליה, איפה שפעלה הבריגדה. אונר"א וג'וינט לא עבדו בהיקף והתחילו לחפש דרך לריכוזים אחרים. התחילו להתרכז חזרה בבוואריה, איפה שלקראת החורף היה קל יותר לחכות. שם התרכזה העליה מפולין ולא הלכה לאיטליה.

    נמצאתי שלושה חודשים בדרך מאיטליה לפולין. באוסטריה התברר לנו שיש צורך בשליחים גם במקומות אחרים לא פחות מאשר לפולין עצמה. הבאתי דעה זו לאַנטֶק ואוסקר, שגם הם יצאו לביקורים. רק באוסטריה במחנות-מעבר לאיטליה הם הקשים ביותר, קודם לשבויים. בתנאים איומים של כלכלה ודירה ובריח ריקבון של מתים שעמד עדיין. כבר אז היו שם 300 חברי "דרור" מקיפטורוס. הבריגדה כבר התחילה לעבור משם ולא היה שליח במקום. לא קיבלו את דעתי, ויש להצטער על כך. אחרנו הרבה וזה עלה ביוקר לכל התנועה.

    נשארתי שם רק שלושה שבועות. זה לא איפשר שום פעולה רצינית. התחלנו להעבירם לאיטליה וגם בזה לא הצלחנו. קיבוצים אלה ברובם התפוררו ואבדה פוטנציה חלוצית חשובה. דרך הונגריה, שם נפגשתי עם אליעזר רוזנפלד מכפר סאלד, דרך בוואריה הגעתי בסוף נובמבר לפולין. הייתי שם חודש אחד. זה היה אחרי הפילוג בין השומר הצעיר ו"דרור" אשר עברו לבוואריה. באו שמועות על מצב קשה שם ולשם עבר אוסקר. שליחי המוסד – מאיר, נתן, צבי – למעשה לא היתה להם עבודה. היתה שם אקטיבה מקומית, רצינית, שידעה להסתדר בכוחותיה היא. האנשים היו על כן פנויים לעבודה בתנועה.

    החלטנו לשלוח שני שליחים לבוואריה, אותי וטדיק פוק. בבוואריה המצב היה אחרי הפילוג. יצאנו בלי כל הוראות, לא מהקיבוץ ולא מההסתדרות. רק מאיטליה ממרכז לגולה בבריגדה להקים החלוץ איחוד – שאי אפשר היה לעמוד בביצועה, בתוקף הוראות השוה"צ לפלג את התנועה.

    התנהגות אנשי הבריגדה לכפות הוראה מהמרכז – יכולנו רק לאשר את המצב ולדאוג לרזרבה לקיבוץ. דרך אחרת לא היתה. בשיחה עם שני קיבוצי "נוח'ם" ביקשו לא לדבר על הקיבוץ, רק על דברים כלליים. אז הבחנתי שאין לנו חלק בתנועה זו, ודרכנו זו של חברינו בפולין – תנועה עצמאית. נוח"ם כופה קיום תנועות מוגדרות אחרות. אחר-כך שליחים שהגיעו ניסו לשנות את המצב אך ללא הצלחה.

    בבוואריה מצאנו ארבעה קיבוצים ואחד של ילדים. שלושה מפולין, שהתפלגו מהשוה"צ, ואחד שבא מהונגריה, רובו מקרפטורוס, הוא הוותיק ועוד לא עלה כי רצה להגיע בשלמותו.

    המצב בבוואריה: מעריכים כי מספר היהודים בגרמניה כולה כרבע מיליון, מזה 170 אלף באיזור האמריקאי. המחנות – קסרקטינים לשעבר או מחנות שבויים. רק חלק קטן בדירות פרטיות. צפיפות וסדר של קסרקטין. לפי החוקה הכל עצמאי, משטרה ובית סוהר. רק שלמעשה הכל תלוי ביחס הפקיד הממונה, מנהל אונר"א. קיום מובטח ע"י המנה לכל אחד, בלי להבדיל מי עובד או לא. לפי קטגוריות. לעובדים בשירותים בפנים נותנים תשלום נוסף בחבילות וכו'. זה נמדד תמורת בגדים ונעליים שלא מספיקים. בתחילה, במידה שהיו רק 100 אלף והיחס ליהודים נידחים היה מאשר לנידחים אחרים – היה טוב, אך עכשיו העבירו למנה כמו לגרמנים, חצי מפעם, חוץ מלילדים – שנשארה מנת המזון הקודמת. חיו בהרגשה שהנה, בקרוב יעלו, ואז באה האכזבה.

    29 ביוני, קפריסין – דיכאון וניוון. גילויים מדאיגים מאוד. ציונות זה פתרון אישי מדי, כשזה מתרחק – מחפשים פתרונות אחרים. הנהירה לאמריקה בגלוי. גם עסקנים ציוניים וגם בקרב קיבוצים גוברת הנטיה. מתחילים להסתדר מחוץ למחנה. הבטלה לבד מביאה לספסרות, חוץ מרצון להיטיב תנאי חיים של חצי רעב. הסתננות מן המחנות לערים. 20 אלף הסתדרו בערים ובעיירות, כלומר מאבדים את תמיכת אונר"א והג'וינט. נחלש לחץ אובייקטיבי מצד המחנות. מי שמוכיח שיש לו דירה במינכן, או עיר אחרת, יכול לצאת. יש שם מסחר חופשי, מגע עם גרמנים. קו אוטובוסים בשיתוף של יהודי וגרמני. בתי מסחר גרמניים שהבעל האמיתי הוא יהודי, וצורות אחרות. אך אסור לנידחים להיות בעלי רכוש כזה עצמאי. כסף פרטי כ-200 מרק. שוק שחור זה מגביר עוד יותר אנטישמיות על פני השטח. לא הכל גלוי. יש גם יהודים שחוזרים לצ'כיה, רומניה, קבוצות שמוותרות על אמריקה.

    בתחילה, בבוואריה תנועתנו "דרור" מנתה אלף איש. יצאנו מתקופת המלחמה בעד קיומנו. התמסרנו לחינוך והתבצרות. עם בואי ארגנו סמינר להכין אקטיבה מינימלית, כי זאת שהיתה מועטה נשארה בפולין והיה צורך בסמינר פרמננטי כי לנוער חסרו יסודות אלמנטריים ביותר, אך לא ניתן לבצע. באה הפסקה עם מאסרי. לא היו מספיק שליחים. היינו עושים בחיים הפנימיים במחנות, אך זה לא היה והשתלט הניוון. בקיבוץ צריכים היינו לקבל תפקידי עזרה סוציאלית ולא להתמסר לעבודה תנועתית יסודית. היינו שניים, עם אלי ואבני. קשה לבאר איך אפשר לארגן את הפעולה מבלי הארגון הקיבוצי. חלק מהיהודים שהיו במחנות היו מאורגנים בצורת קיבוצים. יש הבדל רב בין חיי היהודים בקיבוצים ובין חיי היהודים כך, באופן בודד. ההבדל ניכר בהרבה מקרים. אין ספק שלחברינו היה חלק רב בארגון הפעולה. הדאגה היתה בשלב ראשון דאגה לבית ולאוכל ולהעברת הגבול. היה חשוב גם המגע האישי. מבחינה קיבוצית אישית, קשה היה לנהל פעולה חינוכית. אפשר היה להתחיל בתנאים יותר יציבים וזה הוחל בבוואריה. היה ניכר החוסר בשליחים. עצם קיום הסמינר, מצד אחד הועיל ומאידך לא היה ביקור במקומות, וזה גרם להפתעות בחיי המחנות…

    המצב במחנות הוא ללא נשוא, אבל ברור שלוּ הכניסו עבודה חינוכית נוספת ברור שהמצב היה משתנה. לעומת זאת, בהונגריה העובד נמצא במצב אחר, כי שם היה מספר רב של שליחים. ברור שלו היינו מארגנים נוער בשנה הראשונה, המצב היה שונה. הילדים עד גיל 12 מאורגנים בקואורדינציה ולכל התנועות יש אפשרות לפעול בהם. דרור – 1000, השוה"צ – 800, נוח"ם – 500, קואורדינציה – 500 מגיל 12 – – –

    מתוך רשימה של צבי זעירא

    שנכתבה כנראה ב-1946

  • מכתב של צבי אל חווקה

    ברגן בלזן, 8.1.1946

    שלום עליכם!

    אני נמצא כעת בברגן-בלזן, באחד המחנות הגדולים בגרמניה, אשר שם קבר-האחים של עשרת אלפים יהודים. טרם נזדמן לי לבקר ולראות את הכל, כי זוהי למעשה עיר ממש עם רחובות וכבישים נהדרים, ורק בשטח שבו גרו פעם אנשי האס.אס ויתר המשרתים – גרים כיום עשרת אלפים אנשים, ביניהם ששת אלפים יהודים ששוחררו מן המחנות. כנראה לא אתעכב כאן הרבה, כי מקומי הקבוע יהיה או מינכן או העיר הקטנה לַנְדְסְבֶּרג (לא רחוק ממינכן), בה מרוכזים כיום יהודים רבים. – – –

    לנדסברג ע"נ לֶך, 10.1.1946

    הפסקתי את המכתב כי היתה לנו הזדמנות לנסוע, ואני ממשיך כבר ממקומי הקבוע. סוף-סוף כנראה נגמרה בשבילי פרשת הנסיעות והנדודים… עדיין לא הסתדרתי, אבל זה לא יארך זמן רב.

    שמעתי כאן שגולדה מינץ צריכה בקרוב להגיע הנה וגם ברדיצ'בסקי, ואני מקווה לקבל מהם דרישת שלום ואולי גם מכתב. את לייבלה פגשתי וקיבלתי ממנו את התמונה…

    אני מפרט בכוונה את הכל, כי מה שאצלכם מובן מאליו – בשבילי הכל חדש. מה החדשות במשק? איך החורף אצלכם? ודאי הכל כבר ירוק, בו בזמן שכאן הכל לבן וקר, ולא פעם אני מתגעגע לחמסין…

    אני יושב עכשיו בבית בו גר היטלר זמן ממושך, כאשר הסתתר מפצצות האנגלים והאמריקאים…

    אורי, נמצאים כאן הרבה ילדים קטנים, חלק גדול מהם יתומים, ואנו נעזור להם לעלות ארצה, ואולי עוד יביאו לך ד"ש ממני. כשיבואו ראה לקבלם יפה….

    צבי

  • מכתב מהשליחות בגרמניה

    לנדסברג (בוואריה), 8.4.1946

    על החברים שלום!

    …זה שלושה חודשים שאני נמצא בלַנְדְסְבֶּרג, עיר קטנה בבוואריה, ידועה במצודתה, בה כתב היטלר בזמן מאסרו את "מלחמתי"… נמצאים כאן למעלה מ-4000 יהודים, מן הראשונים שהשתחררו ממחנה הריכוז הנמצא לא הרחק מן העיר, ועכשיו חיים כולם במשק מרוכז, נבדל מן הגרמנים. החיים הציבוריים מאורגנים ע"י יהודי המחנה. ישנם מוסדות מסודרים כגון בי"ס, בי"ס למלאכה, בית חולים, ספריה, ראינוע, עיתון וכו'. מובן שהכל מוחזק ע"י אונרר"א והיהודים פטורים מדאגת פרנסה, ופרט לעבודות השירותים אין העבודה תופסת מקום רב ונשאר הרבה פנאי לעבודה בזעיר-אנפין, שריד ממה שהיה… יהודים מליטא ומפולין, מהונגריה ומקרפטורוסיה, יהודים משכבות שונות, חסידים המאורגנים ב"שטיבלעך" עם הרבי ו"מתנגדים" בבית הכנסת שלהם. יהודים המבלים את זמנם ב"שלום עליכם-קפה" על כוס תה ועוסקים בענייניהם הפרטיים, ויהודים המוסרים את רוב זמנם לעסקנות ציבורית, ויש אומרים שהולכות ומתהוות כבר שכבות סוציאליות שונות שבראשן עומדים בעלי הדיפלומות למיניהם. הציבוריות ברובה ציונית, ולהסתדרות הציונית השפעה מכרעת בחיי הציבור. חלק גדול מן הנוער מאורגן בקיבוצים: קיבוצי השוה"צ, "דרור", "פרטיזנים"… וזה כמובן החלק הער ביותר והתוסס, שאינו משלים עם השקט בחיים האלה, הנושאים בחובם סכנות לא מעטות…

    מקומי הקבוע הוא לנדסברג וכאן גם המרכז של "דרור". נמצאים פה שני קיבוצים שלנו ובהם 200 חברים, ובית ילדים המונה 60 ילד בגילאי 12-17. לרשותנו עומדים שלושה בתים גדולים, מסודרים למדי, ובאחד מהם, בו היה פעם בי"ס גרמני ועתה הוא בית הילדים שלנו, גר אני עם עוד שני חברים מן הסוג שלי. בבית זה קיימנו את הסמינריון הראשון של "דרור", שנמשך ששה שבועות, והשתתפו בו למעלה מ-50 חברים מכל קיבוצינו, המונים קרוב לאלפיים חברים, ביניהם 500 בני נוער וילדים בגיל 12-17. גיל המבוגרים הוא 18-23.

    עבודתנו היא בעיקר בשטח החינוכי-תרבותי. העבודה וההכשרה תופסות בינתיים מקום מועט, אך אנו עושים מאמצים להשיג מקומות הכשרה בחקלאות, דייג, תעשיות שונות וכו', בכדי להעסיק את החברים ולמנוע את הסכנות שמביאה איתה הבטלה. ובינתיים, עד שנגיע להכשרה ממש, מוכרחים לנצל את הזמן הפנוי הרב לעבודה תרבותית שיטתית, וישנו צימאון רב ללמוד ולדעת, ומכאן מתחילה הבעיה: כוחותינו מועטים ודלים, החומר שעומד לרשותנו בספרים הוא אפסי. מעט החומר שהשגנו הוא כמובן בעברית והשפה השימושית היא אידיש; זה דורש עבודה רבה בתרגומים מעברית לאידיש ולהונגרית (חלק גדול מחברינו הוא מארץ זו), ובאין ברירה מוכרחים לעסוק בכל העבודה הזאת בכוחות העומדים לרשותנו, וביניהם גם אני "בין גֶעוָוארֶן א מלמד אויף דער עלטער" ועוסק בארגון הסמינר, בהרצאות, שיחות. בקיצור: מזלי שגרם לי לעסוק כל השנים בעבודה שחורה רודף אותי גם כאן… היה לא קל בהתחלה, אבל עכשיו, כעבור חצי שנה, עלי להודות כי ישנו סיפוק רב בעבודה זו.

    אתמול היה הסיום החגיגי של הסמינריון אשר הזכרתי לעיל. היה זה ערב שיישאר הרבה זמן בזיכרון החברים שהשתתפו בו; 50 חברים שכמעט לא הכירו זה את זה, חברים מקיבוצים שונים ומארצות שונות, ישבו יחד שישה שבועות, למדו והתקשרו, וקשה היתה עליהם הפרידה עם הסיום, והקשר הזה שנוצר יקשור מחר את הקיבוצים שלנו אל התנועה ההולכת וגדלה; ואחרי ערב שכזה – כל הקשיים והתלאות שעברו עליך הם כאין וכאפס לעומת ההכרה שבמשהו עזרת גם אתה לנוער הזה, הרענן, התוסס, המאמין בך. נהיָה יותר קל להמשיך בעבודה ולחכות לתגבורת המתמהמהת כל-כך לבוא.

    ובינתיים שלום על כולכם!

    צבי זעירא

    יומן יגור, 19.4.1946