צבי שאר

יגור לקראת שנתה ה-49:

על העיקר

דברי יהיו קצרים, מפני שטענתי אינה דורשת הוכחות הרבה. הצרה היא שעל אף הוודאות והכרת האמת יום-יום נזנח העיקר. "אף על פי כן" הפוך, לא ברנרי. וטענתי היא על העבודה השכירה הפושה במשק.

בהרבה ענפים – לא אמנה אותם; ובמשך חודשים רבים, מראשית האביב ועתה גם בימות הגשמים.

ידוע לי שאין זה כך רק ביגור. זוהי צרת רבים וזה מחמיר את הפורענות. באופן פרדוקסלי זה מאפשר לעצום עיניים מפני הסכנה.

האם הדבר ידוע למזכירות הקיבוץ, לברית התנועה הקיבוצית? דומני שכן. דומני ששם מחכים ליוזמה מן המשקים. אולי מפני חומר הבעיה, אולי מפני פריצת הגדרים וכללי חיינו, חוששים להתערב להרגיז לשווא.

נדמה לי שמתוך הסכמה כללית ובשתיקה – יש השלמה עם תהליך פירוק הכוח העיקרי שלנו בארץ.

אין הדבר ניתן לפתרון קל, אבל נדמה שיש דרכים לתיקון. אבל אם הננו עסוקים למעלה ראש בכל העניינים המרובים ולכך אין מתפנים באומץ ובתבונה ובהכרעה מראש שאין להמשיך כך – תגדל העזובה, אגיד "השממה". אין זאת מליצה. העבודה ההתיישבותית העובדת, בזה נאמר הכל והיא הערובה לכל, ל"כיבושנו" בממש את הארץ. בזאת היא ארץ ישראל. בזה השבת הכבוד לפרט ולעם, הערך והתקווה.

אני רואה זאת כשאלה בוערת שאין להסירה ואין לדחותה. אני חי ביגור ואני תובע זאת כאן. בטוחני שגם לנו ביגור ניתן לעשות, לעכב, לצמצם ולעלות על דרך שלנו.

(יומן יגור, 15.1.1971)

קדיש נוסח יגור

יִתְגַּדָּל הָאָדָם הַשּׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָּיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן.

אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סָג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ – וּמִגְאוּלָה לֹא נוֹאָשׁ.

אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סֵבֶל הָעוֹלָם וְשִׂמְחַתּוֹ, שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִילוּיוֹ וְסִתְרוֹ.

לֹא תִּתּוֹם עִמּוֹ תִּקְוָה וְדֶרֶךְ יְשָׁרִים לֹא תֹּאבֵד.

יְבוֹרָךְ יְקַר הָאָדָם לָעָד.

יִתְגַּדָּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִים שֶׁנִפְקְדוּ.

תַּמּוּ חַיִים חֲתוּמִים בְּאַדְמַת יָגוּר, בַּעֲמָלָהּ, בְּלֵב חֲבֵרֶיהָ.

יִהְיֶה זִכְרוֹ (ה) שֶׁל ______

לִבְרָכָה בְּתוּכֵנוּ.

קדיש זה חובר ע"י שאר. כדבריו: "לא מעצמי נתעוררתי לחבר פסוקים אלה הנקראים בשעת סתימת הגולל. החברים שלא יכלו להשלים עם הדממה תבעו זאת".

חיבור מיוחד זה נשתרש בקיבוצים רבים והפך לנכס ספרותי וטקסי בחיינו.

#

מתוך רשימה של אברהם פטישי ליום השנה החמישי למותו של צבי שאר ז"ל:

היה מנהג ביגור שכאשר חבר הלך לעולמו, קברו אותו בדומיה. לא הקריאו את תולדות חייו ולא אמרו מילה.

כך הציבור התפזר בשקט כל אחד לדרכו.

ה"קדיש היגורי" נוצר אחרי מות זאב כספי בשנת 1964. לזאב ז"ל היו קרובים מעיר מולדתו מזריץ שבפולין, שגרו בישראל, ובאו ללוויה. כמנהג של אז, קברו את זאב בשקט בלי להגיד מילה.

אחרי הלוויה ניגש אלי אחד הקרובים שהכיר אותי ואמר לי: "אברהם, איך זה אצלכם בקיבוץ קוברים בן אדם בדומיה כזאת בלי להגיד מילה טובה או רעה ובלי קדיש? איך אפשר?".

למחרת, בעבודה בעצי פרי, שוחחתי על הנושא עם צבי שאר ז"ל וסיפרתי לו על ההערה מפי הקרוב, ושאלתי אותו למה נוהגים כך אצלנו.

הערכתי מאוד את צבי שאר ז"ל כאיש לדוגמא בעבודה וכמשכיל.

את הידע הרב רכש לו על-ידי לימוד עצמי. הוא היה אוטודידקט אמיתי, מלא השכלה בכל הנושאים.

השיחה בינינו, כנראה, השפיעה עליו בנוגע לשקט בלוויות, ומאז התחילו לקרוא את תולדות חייו של החבר שנפטר ואמרו את "הקדיש היגורי".

(יומן יגור, 6.11.1996)

– – בשתי כנפיים אלה נישא הקיבוץ: בתנופתו ההתיישבותית ובחיי שיתוף. כשנשמטה הכנף האחת, כאשר פסק גידולנו, נפסק מגענו עם ציבור הפועלים באפיק הטבעי. כל שבא אחר כך נבע מעובדה חמורה זו. לו היה הקיבוץ מגביר כוחו, לו היה קולט אנשים ומעלה ישובים, הרי כל קורט של כוח היה נתון לכך קודם כל. הקיבוץ היה מיוצג אחרת ומזרים פעילותו באפיקי החיים הקיבוציים בעיקר…

יש להודות כי לא עסקנו הרבה בחינוך החברים שנבחרו לנהל "מוסדות אספקה". לא נתנו את הדעת על כך שהשרותים לחברים יינתנו בדרך שמחבבת את הקומונה עליהם. לא היתה פעולה מספקת ממרכז, ולא נתעוררו במקומות; אין תימה שה"ניקוד" מניח דעתם של חברים.

מן הנכון להעמיד את הדאגה לגידולנו בראש ענייננו. הרי יש בקיבוץ שפע כוח וניסיון כדי פרנסת צרכים הרבה של הארץ, אילו היינו מצמצמים את יצירתנו העצמית ומשלחים חברינו המנוסים החוצה. ברירה כאן ואחריות.

לו היינו מצליחים בכוח שנעלה מתוכנו, להקים תנועה חלוצית גם בארצות השובע, תנועה לעבודה ממש; ואין הכוונה לממדים של החלוץ בפולין; כי אז היו הוריהם מתעוררים לעליה בעקבותם והיתה זו זכותנו הגדולה. היינו משפיעים אולי גם על הנוער בארץ, שלא ירחק כל-כך מ"ציונותנו". היינו ממשיכים להיות גורם בהתישבות.

הרי תוכנית פשוטה המצדיקה ליכוד ואיחוד של התנועה הקיבוצית – לקראת מאמץ גדול לגידול והרמת קרן. איני מזלזל; מכיר אני בערך הרב של השתתפות החברים, מתוך ההתישבות הקיבוצית לכל זרמיה, בעניינים העומדים ברומה של מדינתנו; אבל הגברת כוח הקיבוץ, העמידה על ערך העבודה הגופנית והעצמית, היתה טובעת חותמה על החיים בארץ, לא ע"י נציגים בלבד, אלא בכוח כל הציבור החי חיים משותפים.

(מתוך רשימתו "קו לקו" בתוך "ספר יגור", 1965)