צפורה וקסר

28/06/1911 - 27/03/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' תמוז התרע"א

תאריך פטירה: כ"ט אדר התשנ"ח

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ישראל וקסר

צפורה וקסר

צפורה נולדה ב-1911 בעיירה דרושקופול בפולין, להוריה דבורה ויצחק, שעסקו בייצור שמן. במשפחה היו ששה ילדים. הבית היה דתי ציוני והילדים הבינו מגיל צעיר, שיש ללמוד עברית ולעלות לארץ ישראל. הבית היה מכניס אורחים וההורים עסקו בצדקה ומתן בסתר. צפורה רכשה את הנכסים הערכיים הללו מהבית וקיימה אותם כל חייה.
בעודם ילדים נפטר האבא וכעבור כמה שנים נפטרה גם האמא. שתי האחיות הגדולות של צפורה כבר היו נשואות וצפורה עבדה קשה וטיפלה בשאר שלושת האחים.
צפורה הייתה בתנועת הנוער הציונית “החלוץ”, ובמסגרת התנועה היא הגיעה ב-1933 להכשרה, שם פגשה את ישראל. צפורה עלתה לארץ באוקטובר 1934 והגיעה ישר ליגור. ישראל עלה כשנה וחצי אחריה. כאן הם הקימו את ביתם ונולדו שלושת הילדים – דבורה, הדסה וחיים.
צפורה עבדה בבית חרושת לבלטות בחיפה, באקונומיה והרבה שנים בבתי ילדים. אחרי שחלתה עברה לעבוד במחסן הבגדים. צפורה אהבה את דרך החיים בקיבוץ ורצתה תמיד להיות פעילה.
ביתם של צפורה וישראל היה מרכז לכל המשפחה. הם קיבלו אל ביתם בצריף את בני המשפחה ששרדו את השואה והגיעו ארצה, טיפלו בהם וחלקו איתם כל מה שהיה להם. תמיד אפשר היה לבוא אליהם ולהתקבל בסבר פנים. לצפורה היה חוש הומור בלתי רגיל, והבית היה בית חם. הם שמרו על קשר עם כל בני המשפחה וזכרו לציין את ימי ההולדת של כולם, את כל השמחות, ולהבדיל, ידעו לחלוק גם את ימי העצב.
במלחמת יום הכיפורים נחתה על צפורה וישראל מכה אנושה, כאשר נפל הבן חיים. עם נפילתו של חיים פסק הצחוק בבית, אך צפורה וישראל השתדלו להמשיך ולשמור על בית חם ומתפקד.
צפורה עבדה עד יומה האחרון. ביום ראשון איבדה צפורה את הכרתה בפתאומיות, כאשר התכוננה לצאת למועדון המבוגרים, וביום שישי נפטרה. היא נפטרה כמו שרצתה והיה לה חשוב – זקופה ומתפקדת עד יומה האחרון.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זכרונות של אם

    היתה זו שנת 1943. משפחות צעירות מלאות חיים, בלי פרובלימות, בלי טענות. העבודה היתה חיינו וטוב היה חלקנו! אהבה, אמון ומצפון היתה סיסמתנו וזה נתן לנו את כוח ההתגברות על כל הקשיים בהם עמדנו.

    אהבתנו נתנה פרי: העלייה הפנימית הצטיינה בלי עין הרע עד שמוכרחים היו להפוך את האיזולטור הגדול לבית תינוקות (כן ירבו). האיזולטור התמלא חיש מהר ואיש לא התאונן שצר לו המקום.

    ישבו אמהות חמש פעמים ביום בצוותא ושוחחו על דא ועל הא והלב מלא שמחה ואושר. ואפילו אם ילד לא אכל כל-כך טוב, התלוצצו וניחמו אחת את השנייה. ובכלל, היתה הרגשה של משפחה אחת גדולה הדואגת לכל.

    מי לא זוכר את ימי ב’ בשבוע, את יום המשקל! בכליון עיניים חיכינו לתוצאות השבוע ולא פעם התאכזבנו. קיבל הילד במשקל – היה זה להורים יום של אושר, ואם לא קיבל היו ההורים מתנחמים בתקווה שיקבל בשבוע הבא.

    ילדינו גדלו ועברו לבית פעוטים, בית יפה ומסודר, נקי לדוגמא. כאשר היינו באים לקחת את הילדים הם הבריקו מרוב ניקיון.

    “אמא, יש לך שבת?” – לשבת של ההורים הם חיכו בכליון עיניים. ואכן, יום השבת היה קודש כולו לילד.

    וזוכרת אני שעות בין הערביים. עת היינו באים לקחת את הילדה היא עמדה כבובה מקושטת והמטפלת היתה אומרת: “אני מבקשת מההורים שלא לתת לילדים להתלכלך”.

    במיוחד ביום שישי היתה בתי מקבלת את השמלה הכי יפה, כי היא לא היתה מתלכלכת. שכן משרק יצאנו החוצה היה אבא פשוט את השמלה, מקפלה יפה ומכניס לתא. ואומר: “עכשיו אני חופשי, שתתלכלך כאוות נפשה”.

    אחר כך עברו לגן. היה זה גן מעורב ובו ילדים בני גילים שונים, מהם כאלה שכבר עמדו לעלות לבית-הספר ואילו שלנו היו קטנים, מפונקים והבית היה גדול – 24 ילדים. קצת קשה היה להשאיר את הילד בלילה. הוא חיפש תמיד תחבולות איך לעכב את ההורים מללכת. אני זוכרת שבתי חיפשה פינה מאחורי הדלת כדי להסתתר ואמרה: “אמא, פה אני לא מפחדת, לא רואים אותי”.

    ילדי הגן הגדולים הוותיקים היו מקבלים אותנו בקריאות: “הבאתם לנו פירורי לחם קטנטנים כאלה!”.

    ככה גדלו ילדינו. קשה לתאר שעתה עומדים לפנינו חברים צעירים מלאי חיים, בריאים בגופם וברוחם.

    נאחל להם ברכת אבות ושנזכה לראות אותם ממשיכים.

    תודתי שלוחה לכל אלה שנתנו יד לטיפולם, לגידולם ולחינוכם.

    צפורה וקסר

    (חוברת מחזור ט”ז, של הדסה, יומן יגור, ניסן תשכ”א 1961)

  • זכרונות מבית אבא

    נולדתי בעיירה הקטנה דרושקופול להוריי יצחק מאירס ודבורה מוטיס. הוריו של אבי היו בעלי אחוזה שירדו מנכסיהם לכן עסקו בניהם במלאכות שונות – מי בטחנת שמן ומי בטחנת גריסים, צמר וכדומה, וגם סוחרים לא חסרו ביניהם. אבי היה מזכיר תמיד בגעגועים את החיים בבית הוריו.

    אמי היתה בת ישראל תמימה, מאמינה באלוהים, טובת לב ומסורה לבני משפחתה. אבא התייחס לאמא בכבוד ובהבנה רבה. לא שמעתי מימיי בבית דברי ריב ומדון. שניהם מאושרים וכל מאווייהם לזכות לראות נחת מבניהם.

    … החיים התנהלו כסדרם, חיים שקטים. בטחנת השמן העבודה רבה… היה גם משק חי, סוסים, פרות, עופות, גם גינה על יד הבית. עיבדו שדות. פרנסה לא חסרה, אבל עבדו קשה…

    והנה הגיע ליל הסדר. אבא יושב על כסא ההסבה, כולם מסובים לשולחן. אבל אבא הרגיש פתאום ברע, שכב במיטה ומאז לא ראינוהו מתהלך יותר. שבוע ימים שכב חולה בטיפוס קשה ומת. נשארנו שישה ילדים בבית ואמי אז בת 39 בלבד. אחותי מלכה בת 18 וחצי, שיינדל בת 11, אני בת 9, ברוך בן 7, משה בן 5 ושלום בן שישה חודשים. ימים קשים עברו מאז על אמנו היקרה. היא השתדלה שילדיה לא יסבלו מיתמותם ובאמת לא הרגשנו שום מחסור…

    בבית הכל מתנהל כסדר, פרנסה ישנה, אבל הכל השתנה. אין השמחה שוררת בבית. לאט לאט חוזר הכל למסלול, מדברים על אבא ולא מזכירים את דבר היעדרו. אמא פוחדת להכאיב לילדים והילדים אינם רוצים להכאיב לה. אנחנו משתדלים להיות בנים טובים ומסורים.

    והנה כעבור שבע שנים מתה אמנו היקרה! קיבלה התקפה של המעי העיוור, ניתחו אותה, חזרה הביתה, אבל לא להרבה זמן…

    ככה נהרס ביתנו, בית יצחק מאיר. לא קל היה להתייתם בגיל כזה, בפרט אחרי חיים מאושרים כאלו.

    את אבא לא אשכח. אמנם הייתי צעירה בשנים אבל עד היום אני זוכרת כל מילה, כל סיפור שלו, את יחסו האבהי החם. זוכרת אני כאשר הייתי חוזרת מבית-הספר היה אבא מקדם את פניי בבת צחוק לבבי ושואל: “נו, אולי תדקלמי משהו?” למרות שלא היה לו זמן היה עומד ומקשיב, בולע כל מילה.

    ביתנו היה פתוח לכל. אינני זוכרת יום בלי אורחים. נדמה לי שמי שנכנס רעב יצא שבע.

    ימים של אושר שמורים בזכרוני. אמנם צעירה לימים הייתי אך רבה הטובה אשר העניקו לי ימי ילדות יקרים אלה.

    צפורה בורשטיין

    משק יגור

    (קטעים מתוך רשימה שנכתבה לספר על העיירה)

  • זכרונות מבית אבא

    מילים מספר כהקדמה לסיפורי: חשבתי לכתוב על העיירה ולא דווקא על משפחתי, אבל מכיוון שילדותי הייתה קצרה והזכרונות שלי עליה יקרים לי מאד, החלטתי לכתוב דווקא על משפחתי היקרה לי מאד, ולהקל בזה את געגועי לבית הורי שנחרב.

    נולדתי בעיירה הקטנה דרושקופול, להורי יצחק מאירס ודבורה מוטיס. הוריו של אבי היו בעלי אחוזה שירדו מנכסיהם לכן עסקו בניהם במלאכות שונות. מי בטחנת שמן ומי בטחנת גריסים, צמר וכדומה, וגם סוחרים לא חסרו ביניהם. אבי היה מזכיר תמיד בגעגועים את החיים בבית הוריו. אמי הייתה בת ישראל תמימה, מאמינה באלוהים, טובת לב ומסורה לבני משפחתה. אבא התייחס לאמא בכבוד ובהבנה רבה, לא שמעתי מימי בבית דברי ריב ומדון. שניהם מאושרים וכל מאוויהם לזכות לראות נחת מבניהם. אחותי הגדולה מלכה, הייתה מפונקת וגנדרנית, הוקצה לה חדר מיוחד, בו הייתה מתייחדת בקריאת ספרי טולסטוי, גורקי ויתר הסופרים של אותה תקופה. בהנאה הייתה מספרת לאבא את אשר קראה, והוא היה שואל אותה שאלות שונות על מה שקראה. אומר היה לה כי מקווה הוא שעם ישראל יקים לו מולדת והוא יהיה בין הראשונים שיגיעו ארצה. ומובן הדבר שמוכרחה היא ללמוד את השפה העברית. אנחנו הקטנים ממנה מסתכלים בהם ואיננו מבינים דבר. אמא מתייעצת עם אבא: “מה דעתך על הספרים שמלכה קוראת? זה לא יזיק לה חס וחלילה?” אבא מסביר לאמא כמה זה חשוב שבת קוראת ומבינה. “כן”, אומרת אמא, “חבל שגם אני לא למדתי”. אבא מסר כל רגע אפשרי מזמנו לילדים. הוא הבין לרוחם והייתה לו שפה משותפת איתם.

    החיים התנהלו כסדרם, חיים שקטים. בטחנת השמן העבודה רבה, עבדו בה שני פועלים שכירים במשך שנים רבות. היחסים עם הפועלים היו תקינים, ללא ניצול, כי גם ההורים עבדו כמוהם. היה גם משק חי, סוסים, פרות, עופות, גם גינה על יד הבית. פרנסה לא חסרה, אבל עבדו קשה.

    כשמלכה הייתה בת 18 התחילו שדכנים דופקים על הדלתות, כל אחד בשלו. אבל מלכה לא רצתה לשמוע, כי היו לה חברים רבים. חברים היו באים אליה במיוחד מהורוכוב. אמי הייתה בחרדה, מלכה חוזרת מאוחר בערב לבדה, ואנחנו גרים במרחק מהעיר. זה מדאיג את אמא מאד, בת ישראל הולכת לבדה בלילות. לא עולה על דעתה שאחד החברים ילווה אותה. והנה מופיעה הדודה פרומה, קוראת לאמא ומספרת לה: “דבורה את שומעת? סיפרו לי שאתמול ראו את מלכה שלך עם בחור בעשר בערב. את דבורה צריכה להבין, זה לא לפי כבודנו. ראשית כל, את נכדה של שלום שוחט מטרוביץ, וזה לא לכבודו שבתך תלך לטייל עם בנים. כפי הנראה לא יודעת את מי היה שלום שוחט מטרוביץ…” אחרי לכתה קוראת אמא את אבא ומספרת לו את צרותיה, שהנה מלכה הלכה אתמול עם בחור בעשר בערב. אבא משקיט את אמא ואומר לה: “מוכרחים לברר עם בתנו את הדבר”. “ובכן”, אומרת אמא: “תלך אתה אליה, אתה בודאי תוכל לשלוט על עצביך יותר ממני”. “ובכן”, אומר אבא, “אני אלך”. נכנס אבא לחדרה של מלכה והיא מקדימה אותו בשאלה: “אבא, הדודה פרומה הביאה חדשות?” “בוודאי, ועוד איזה חדשות, שפגשו אותך עם בחור, בעשר בערב”. “אבא, נדמה לי שהדודה טועה, זה היה בדיוק בשעה אחת עשרה וחצי. הלכתי מהחזרה. אנחנו מתכוננים להצגה שתתקיים בחנוכה. אבל מה יהיה? אמא בטח לא תיתן לי ללכת”. “אין דבר אני עם אמא אסתדר, אבל את אל תגידי לאמא שום דבר עד ההצגה בחנוכה”. אבא סיפר לאמא שהנה מלכה מציגה וצריך ללכת לראות. אמא שואלת איך זה, הרי בכלל לא התכוננה, איך היא יודעת להציג? אבא ואמא מתקשטים, אבא בפרווה הארוכה ואמא בפאה הנוכרית עם הצירינג (תכשיטים) והולכים להצגה. הם יושבים ובולעים כל מלה היוצאת מפי בתם, כן נזכה לשמוע את יתר הילדים, זה הרי ממש תענוג ולשמוע ולראות אותם.

    והנה סוף סוף מצאה מלכה את בחיר לבה ומחליטים לסדר את התנאים בפסח. הורי מתחילים להתכונן לאירוסין, מתכננים איך והיכן. הוחלט לערוך את הארוסין בביתו של סבא מוטיה רבק-ס, כי שם בית גדול ורבים יהיו המוזמנים ביניהם שני הרבנים, כי אצל שניהם קונים אנו שמרים. עם שניהם הורי ביחסים טובים. גם את השוחטים יש להזמין בוודאי שאת שניהם. חוץ מאלה שכנים, שכנים מבית המדרש, שכנים של סבא מוטיה רבק-ס, שכנים של קרובי אמי, שכנים של קרובי אבי ואת כל משפחת אבי ואמי בדרושקופול. ולכולם שכנים. ובכן, כל העיירה קרובים. ונוסף על כל אלה גם עניים רבים שהורי זוכרים אותם ועוזרים להם. אנחנו הקטנים הולכים בשליחות, אמא נותנת לנו כמה גרושים שכר טרחה ומהמוזמנים אנו מקבלים ברכות “הלוואי שתזכו למתנות טובות מחתניכם”. אמא זוכרת את כולם וכל יום יש לה רשימה חדשה והילדים רצים בשליחות. אבי אהב לעסוק במעשי צדקה, מתעסק היה בגמילת חסד, הייתה לו מגרה בכוננית שהייתה מיועדת לכך במיוחד, ולמרות דאגותיו הפרטיות היה רואה שלא ישאר חס וחלילה מי שהוא בלי אפשרות לסדר שבת בביתו.

    והנה הגיע ליל הסדר, אבא יושב על כסא ההסבה, כולם מסובין לשולחן. אבל אבא הרגיש פתאם ברע, שכב במיטה ומאז לא ראינוהו מתהלך יותר. שבוע ימים שכב חולה בטיפוס קשה ומת. נשארנו ששה ילדים בבית ואמי אז בת 39 בלבד. מלכה בת 18 וחצי, שיינדל בת 11 אני בת 9, ברוך בן 7 משה בן 5 ושלום בן ששה חדשים. ימים קשים עברו מאז על אמנו היקרה, היא השתדלה שילדיה לא יסבלו מיתמותם ובאמת לא הרגשנו שום מחסור. מלכה קיבלה על עצמה לטפל בחינוכנו ואנחנו המשכנו ללמוד. כעבור ששה שבועות התקיימו התנאים כי לפי הדין היהודי אסור לדחות שמחה להרבה זמן. כעבור שנה התחתנה מלכה ועברה לגור בהורוכוב, מצבה היה טוב מאד והמשיכה את חייה בכבוד וברווחה. מאז לא ראינו את אמנו לבושה בפאה נכרית ועונדת את תכשיטיה, אפילו בחתונה של מלכה לא התקשטה בהם.

    שנים עברו, לא סבלנו מחסור, אמא השתדלה בכל כוחותיה שהילדים לא ירגישו שום קושי, בשעה שהיא עצמה סבלה מאד באלמנותה. והנה כעבור שנה, ובחוץ גשם שוטף, מגיע שליח להודיע שלמלכה נולד בן. כולם מתבלבלים ולא יודעים מה לעשות. מחליטים שצריך ללכת להודיע למשפחה. אחותי שיינדל ואני נועלות מגפיים, מעילים על הראשים ורצות להודיע. השעה הייתה חצות הלילה. ניגשים דופקים בחלון חורף והחלון כפול ולא שומעים. “דודה מינדה למלכה נולד ב”ן. “מה? מי זה?” “דודה מינדה, למלכה נולד בן”. “אוי! הילדים של דבורה שלנו. מזל טוב. באמת נעים לשמוע”. רצים הלאה, ובכן הדבר נמשך עד שתיים בלילה. חוזרים הביתה, אמא שואלת אם לא שכחנו את מישהו. אנו מונות לפי התור. “לא ילדי היקרים, לרבנית לא אמרתם”. רצים שוב להודיע לרבנית. אמא מסתובבת כל הלילה ומחכה לבוקר כי איך אפשר לשכב לישון? אמא צוחקת ובוכה מרוב שמחה. אנחנו מסתכלים בה ולא יודעים איך להתנהג שלא להכאיב לה באיזו מילה לא רצויה.

    בבית הכל מתנהל בסדר, פרנסה ישנה, אבל הכל השתנה. אין השמחה שוררת בבית. לאט לאט חוזר הכל למסלול. מדברים על אבא ולא מזכירים את דבר העדרו. אמא פוחדת להכאיב לילדים והילדים אינם רוצים להכאיב לה. אנחנו משתדלים להיות בנים טובים ומסורים.

    והנה כעבור שבע שנים מתה אמנו היקרה! קיבלה התקפה של המעי העיוור, ניתחו אותה, חזרה הביתה, אבל לא להרבה זמן…

    ככה נהרס ביתנו, בית יצחק מאיר. לא קל היה להתייתם בגיל כזה בפרט אחרי חיים מאושרים כאלו.

    את אבא לא אשכח, אמנם הייתי צעירה בשנים אבל עד היום אני זוכרת כל מילה, כל סיפור שלו. את יחסו האבהי החם. זוכרת אני כאשר הייתי חוזרת מבית הספר היה אבא מקדם את פני בבת צחוק לבבי ושואל: “נו, אולי תדקלמי משהו?” למרות זה שלא היה לו זמן, היה עומד ומקשיב, בולע כל מילה.

    ביתנו היה פתוח לכל, אינני זוכרת יום בלי אורחים. נדמה לי שמי שנכנס רעב יצא שבע. ימים של אושר שמורים בזכרוני. אמנם צעירה לימים הייתי אך רבה הטובה אשר העניקו לי ימי ילדות יקרים אלה.

    צפורה בורשטיין (וקסר)

    משק יגור