בחנוכה תשכ"ד מלאו 43 שנה מאז עלותי ארצה בשנת תרפ"א (1920).
הגענו לחוף יפו – קבוצה של 13 חלוצים. לאור התאריך הזה יש רצון לעשות סיכום-מה של השנים האלה. באותו שבוע נוסדה ההסתדרות. מעט מאוד ידעתי אז על העניין הזה, שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה. יותר מזה ידעתי על גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, שנוסד אז….
ההליכה לגדוד העבודה קסמה לי מאוד, אבל באותו היום בא אל בית-העולים צבי ליברמן, אז מנהל לשכת העבודה, ואמר: "בבית הספר במקוה-ישראל עובדים בכל העבודות רק ערבים. אנחנו רוצים לכבוש את העבודה בשביל חלוצות יהודיות"…
התרוצצו אז בלבי שתי שאיפות: ללכת לגדוד העבודה… או לצאת לכיבוש עבודה עברית במקוה-ישראל. צריך היה להחליט לאן.
בינתיים צצה הצעה שלישית. באו לבית-העולים חברים וקראו לי לבוא מיד למרכז החקלאי. רעד תקף אותי: "אני, למרכז החקלאי?" חברי ראו אותי במבוכתי והתנדבו ללוותני למרכז החקלאי. ביראת קודש נכנסתי עם מלווי לבית קטן, שעמד אז על חולות תל-אביב ושרר בו שקט (להבדיל מהיום). נכנסנו. קיבלו אותנו החברים קולר והרצפלד בפשטות וידידות. הרצפלד הסביר לי את סיבת ההזמנה: בין רשימת החלוצים שהגיעו בשבוע האחרון, ראה את שם משפחתי. מכיוון שלמד בישיבה בעיירה הקרובה לעיירתי, שמע את שם המשפחה והתעניין לדעת מי זאת הבאה ממשפחה זו. אחרי שסיפרתי לו על העיירה והישיבה שאל אותי אם אני רוצה להתקבל, בהמלצתו, לקבוצה חקלאית. אז היו רק הקבוצות החקלאיות הראשונות: דגניה, כנרת ומרחביה. עניתי לו שאני מעריכה מאוד את התעניינותו בי, אבל רצוני ללכת לעבוד יחד עם יתר החלוצים בכבישים, ובגלל זה בדעתי להצטרף לגדוד העבודה.
נפרדנו, ובאותו השבוע הלכתי עם עוד שבע חלוצות לעבודה במקוה-ישראל. באותו היום פיטרו את הערבים מעבודתם והתחלנו לעבוד בניקיון בפנימיה ובבישול במטבח…. עבדנו עד 1 במאי 1921. בזמן זה ביקרו אותנו כמה פעמים חברי הגדוד וסיפרו "ניסים ונפלאות", בעיקר על ריקודי הורה סוערים לילה לילה בגדוד. ב-1 במאי נפרדתי מחברותי לעבודה והלכתי לתל-אביב במחשבה להגיע משם לגדוד…
באתי לתל-אביב והשתתפתי בתהלוכת 1 במאי, אשר התקיימה בפעם הראשונה בארץ…. בשבילי היתה זאת הפגנה רבת-רושם וחוויה עמוקה. בסוף ההפגנה נודע לנו שהערבים התחילו לפרוע פרעות ביפו ומתקרבים לתל-אביב. הבחורים תפסו מקלות ומוטות ברזל מכל הבא ליד ורצו ליפו לעזרה. הבחורות התאספו בבית-העולים וחיכו. אחרי כמה שעות התחילו להביא פצועים… את ההרוגים, ביניהם גם את י.ח. ברנר, הביאו לגימנסיה הרצליה והשכיבו אותם בשורה ארוכה בפרוזדור ארוך ואפל…. בפעם הראשונה ראיתי דם כה רב. עם גמר העבודה הזאת רציתי להמשיך בדרכי לגדוד. אמרו לי שהדרך בסכנה ומלאה כנופיות ערביות, וכדאי לחכות שבוע-שבועיים עד יעבור זעם.
הלכתי ללשכת העבודה לחפש בינתיים איזושהי עבודה. הציעו לי לקבל חמור עם שני סלים, לרכב לשפת הים, למלא את הסלים חול ולחזור איתם לשדרות רוטשילד, שם צריך להריק את החול. קיבלתי את העבודה בהתלהבות. היינו שם שתי בחורות ועבדנו כך שבוע ימים. ברחוב היו מסתכלים בהתפעלות עלינו, יהודים ואנגלים כאחד. עבורנו היתה זאת הפגנת חלוציות. אחרי שבוע הודיעו מהגדוד שהדרך שקטה ואפשר כבר ללכת לפתח-תקוה… כך הגעתי לגדוד.
בגדוד התחיל "גן העדן": עבודה של 12 שעות במטבח או במכבסה, ובלילות ריקודים מסביב למדורה עד כלות הנשמה. כך עברה חצי שנה עד שהתחילו לדבר על כיבוש העמק (יזרעאל). שבוע לפני ראש השנה 1921 עלינו מפלוגת ראס-אל-עין ומגדל לעין-חרוד.
בגדוד העבודה היו הרבה אורות, אבל גם אכזבות לא מעטות… שבעת אכזבות ונדודים הגעתי ליגור ב-1936.
צפורה שטוצין
ספר יגור, עמ' 241