צפורה מלכין
צפורה נולדה בשנת 1913 בעיירה ז'ז'מר שבליטא, להוריה חנה ומיכאל. בת למשפחה לא מסורתית, שמנתה שבע אחיות ואח. היא למדה בבית ספר יהודי, שבו למדו גם עברית. בכיתה ט' נאלצה להפסיק לימודיה, כאשר המשפחה התייתמה מהאב, על מנת להתחיל לעבוד בחנות המשפחתית. בעיירה השתייכה לתנועת נוער. הייתה בהכשרה, ובשנת 1933 עשתה מעשה ועלתה ארצה, כשפניה לנס ציונה. בטרם תקעה יתד טיילה קצת בארץ, התאהבה בכרמל והחליטה לבחור בישוב ממנו נראה הכרמל. וכך הגיעה ליגור. ביגור החלה לעבוד ככל חלוץ באשר נדרשה, וכך עבדה במאפיה, בלול, במחלבה ובבית החרושת "שמן".
בשנת 1937 הכירה את אליעזר. הם הקימו משפחה וכאן נולדו ילדיהם – צביקה, מיכל וחנן. בעוד חייה בארץ וביגור מתבססים, הגיעו בשורות רעות מביתה שבליטא. אמה, ארבע מאחיותיה ואחיה עם משפחותיהם נספו בידי הגרמנים. אחות אחת נמלטה לרוסיה ואחר כך לסיביר, ובדרך איבדה את בעלה ושני ילדיה. צפורה ניסתה בתכתובת ענפה ועקשנית לסייע בידי אחותה לצאת מבריה"מ, ולבסוף הצליחה. לאחר שלושים שנות ניתוק הגיעה האחות לישראל ומאז שמרו על קשר חם והדוק.
ב-1958 חלה בעלה אליעזר ונותר משותק בחלק גופו התחתון. במשך שנה וחצי השכימה צפורה בבוקר, נסעה לבית החולים לטפל בו, ושבה בערב הביתה. כך במשך שלושים ושתיים שנה, עד יומו האחרון, טיפלה בו צפורה בעצמה ולבד, במסירות ללא גבול. מדי יום הקימה, רחצה והסיעה אותו בכסא הגלגלים אל העבודה וממנה. תחילה עבדה עמו באריגה, מכינה את חוטי השתי בנול, מכינה דוגמאות, ואחר כך לא הרחק ממנו, בכלבו ובמחסן הבגדים, צופה ומזומנת לבקר ולסייע.
בשנים הללו חילקה צפורה זמנה בין הטפול באליעזר וגידול הילדים. הם מצאו כוחות ורצון לפתוח ביתם לעמאד, ילד דרוזי שלמד ביגור והפך לבן בית. והיא מצאה גם זמן לאפות ולסרוג ולארח את חבריהם.
צפורה ואליעזר זכו לנכדים שהסבו להם אושר רב.
ב-1980 נפטר אליעזר, ועמו כאילו פסקו גם חייה ובריאותה התרופפה בהדרגה.
בשנותיה האחרונות עברה לבית אחוה בו זכתה לטיפול מסור ואוהב. צפורה שמנעוריה טיפלה בבני משפחתה, הפכה באחת ממטפלת למטופלת. בראש השנה האחרון נפטרה אחותה, והיא מבלי דעת, אך כמו ביקשה זאת, הובהלה אחר מספר ימים לבית החולים. ובתוך חדשיים תמו חייה.
קשה הייתה דרכה של צפורה, קשה אך יפה עד מאד. כי על כן התמידה והתמודדה עמה באומץ ובמסירות.
