חמש בבוקר. צריף התינוקות מתמלא חיים. עובדות, אימהות. פה ושם תישמע כבר בכיית ילדים, צחוק של תינוקות. שומרת הלילה מוסרת דו"ח: לא קרה דבר מיוחד. אמנון – משלוש בבוקר הוא כבר ער; מזדרז לחיות את חייו הצעירים: אבא, אבא-בא. גם דן מצא כי הלילה לא לשם שֵינה בלבד הוא נוצר, ובהיכנס שומרת הלילה מצאה אותו עומד במיטתו ומצחק לקראתה.
מתחילים ברחצה ובארוחת הבוקר הראשונה. טוב ליונקים: אמא לא תאחר לבוא לשבור את רעבונם. אך הגדולים יותר (בסה"כ 25 נפש מונה הבית) – עליהם לחכות עוד עד שמטבח הילדים יסיים את הכנת סעודתם. אבל גם הם מוצאים את תנחומיהם באמבטיה החמה שלפני ארוחת הבוקר, ועליזים וערים הם משחקים בתוך המים. חשק נותנים הם, ברובם, להלביש אותם. גם ניקוי האף והאוזניים אינו נמנה אצלם על רגעי האושר בחיים.
בשעה שבע בערך, עם שבירת הרעב, מוכרחים הם לצערם לשוב למיטות. ליותר גדולים יש לול בחדר האוכל שלהם, שבו יוכלו להשתובב כאוות נפשם. תקופת מזג האוויר היפה, כאשר יכלו להיות בחוץ מבוקר השכם עד לפנות ערב – עברה, והם יושבים עפ"י רוב כלואים בחדריהם. אך אין דבר. גם במיטה שליד החלון הפתוח אתה מוצא עניין לענות בו!
הנה, הגר למשל, עסוקה מאוד. כל חזותה והתעסקותה כאילו מחייבים את העוֹבר על ידה לזַכּוֹתה במילת חיבה ובלטיפה על ראשה…
הלול מלא חיים. הצעצועים – אין להם תקנה, אלא שיהיו זרוקים אל אמצע החדר; והגרביים והנעליים לא נוצרו, כנראה, אלא כדי להיות חלוצים ופשוטים מעל הרגל ופזורים בכל פינות הלול. וכך תגדל השמחה והעליצות בלול. כאשר תבואנה החברות המכינות בחדר האוכל את הפירות לארוחת הבוקר השניה – רבה הציפיה לחתיכת תפוח, שאפשר להחזיקו אחר-כך בלי קץ בפה חסר השיניים.
טוב ביותר מצבם של הילדים כאשר לאבא או אמא יש "שבת", או שהם יכולים להיפנות לשעה קלה לילד. אז מקרטעים בידיים וברגליים עד שמועלים על הזרועות, ואז אין סבלנות לחכות לרגע שיהיו לבושים ומוכנים ללכת "הַייטה".
בתשע – ארוחת בוקר שניה, ואחר-כך, אם מזג האוויר מרשה, יוצאים החוצה…
באחת מאכילים את החיות הקטנות. הרעב אינו מציק להם עתה ביותר ואין הם נחפזים להיות ראשונים להאכלה כמו בבוקר. עכשיו לא יישמע בכי של רעבים…
הנה, חנה'לה, משתוקקת אמנם לעלות אל זרועות העובדת, אך מי יגיד כי לשם האוכל? כלל וכלל לא לשמו!
כן. פרשת ארוחת הצהריים אינה קלה ביותר. הצעצועים, השידולים, ההבטחות שתיכף תופיע אמא, שירה נעימה לאוזן התינוק – כל זה מועיל סוף סוף. אמנם, יש גם היוצאים מן הכלל, האוכלים ברצון ואין להם סבלנות. קצת נחת לעובדות. אהוד בוכה באי סבלנות בין כף לכף. אסתר מהתאומות אינה יכולה לחכות. לשולמית, אחותה "הצעירה", יותר שקט פנימי.
אחרי הצהריים – שוב החוצה, ובחמש – אחרי ארוחת הערב – מופיעים ההורים. העובדות, שבמשך כל היום הן היו הרֵע הטוב של הילד, הן כבר עשו את שלהן ועתה הן בבחינת כלי שאין חפץ בו. כל ילד וילד מעייניו נתונים עתה אך ורק לאבא ואמא שלו… אנו, העובדות, רגילות כבר לראותם "כפויי טובה" ואיננו מצטערות כי אם שמחות לזה. תפקיד חשוב לבית הילדים, אבל תפקיד בעל גבולות מסויימים, ומשמילא אותם – עליו לפַנות את המקום.
אנו הננו עֵדוֹת לכל תקופת ההתפתחות של הילד. אנו הראשונות שרואות איך שאילן, למשל, אשר זמן ממושך לא היה מעיז לקום על רגליו, הנה הוא קם פתאום ומנסה לעמוד. על פי רוב אנו הראשונות לקבוע את הופעתה של השן הראשונה. אנו קולטות לראשונה בחרדת חדווה את צלילי הדיבור הראשונים של הילד. אנחנו הרואות את מאמצי הצעידה הראשונים שלו. אנו הרואות לראשונה בהתגלות סימני האופי הראשונים אצל הילד… ובתוך זה התכונות החברתיות הראשונות. אנו רואות לראשונה את הילד במצב של מושיט חלק ממנתו לילד השני… אנו רואות את התינוק כשהוא מושיט עזרה לחברו שנפל ונחבל. אנו, החיות עימו לרוב בכל המצבים, ורואות אותו בכל הגילויים של האופי המתהווה – בטוב לבו וכן גם להפך…
אנו, עינֵנו לא צרה לראות באהבת הילד להוריו. אנו, כאמור, שמחות לציין את התופעה הזאת. איננו יכולות ואיננו רוצות לתפוס את מקום ההורים.
קטה הירש
יומן יגור, 3.1.1936
