קטי הירש

10/01/1900 - 01/01/1941

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' שבט התר"ס

תאריך פטירה: ב' טבת התש"א

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

קטי הירש

פעילה בקהילה היהודית בברלין בשטח העזרה הסוציאלית, התמסרה לטיפול וחינוך ילדים עזובים, בני פועלים ודלת העם.
עלתה ארצה, באה ליגור ועבדה בטיפול בתינוקות בנאמנות ובמסירות. בהיותה בשליחות ציונית-חלוצית באנגליה חלתה, מצאה שם את מותה.

מתוך "יומן" יגור
יום רביעי, י"ג מנחם אב תש"א 6.8.1941

לפתע נודע לנו על מותה של חברתנו ק ט י ה י ר ש הרחק מהארץ בה חיתה ולמען בניינה ותקומתה יצאה שוב לדרך נדודים ארוכה. והנה ניתק פתיל חייה של קטי הירש רחוק מבני משפחתה, מידידים וחברים כשחומות ברזל ואש מפרידות בינינו.
דבר מחלתה, סבלה ויסוריה שנמשכו, כפי שנודע עתה, הרבה זמן, לא היה ידוע לחברים כלל. בתוך הארץ ובמטרופולין של האימפריה אשר מיטב בניה נתונים בכל נפשם ומאודם לעמידה על הנפש נגד משטר הזדון
השופך את שלטונו על כל יבשת אירופה, המשיכה ללוות את רעה ולעזור לו בפעולה של ליכוד הנוער העברי פליטי החרב, וחינוכו להיות לצבא מעפיל ועולה, לעזרת עמנו המתבוסס בדמו.
בשקט ובגבורה אלמת הבליגה על כאבים וייסורים והמשיכה בפעולה. כמה צר שלא זכינו אפילו להפרד ממנה ושלא זכתה להנעים את רגעיה האחרונים במבטי אהבה מלטפים של חברים וידידים.
וכשנפקוד את הרשימה הארוכה של חברים וחברות טהורי הנפש ומסורים אשר מסרו את מיטב שנותיהם ואת חייהם על קדושת הרעיון, יזהיר בה גם שמה של קטי ז"ל.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכר חברה

    קטי הירש היתה אחת מאלה שדאגו לי בימים הראשונים לבואי ליגור. באה אלי, הסבירה לי הכל והֵקֵלה את חבלי קליטתי. מתוך שיחותינו על עברנו בגרמניה נוכחנו שאנו גם חברות למקצוע. שתינו גמרנו את ביה"ס הסוציאלי לנערות בברלין ושתינו עבדנו כמה שנים בתור פקידות סוציאליות. קטי נכנסה לביה"ס הנ"ל בתור חובשת בעלת ניסיון, והתמחתה בטיפול בילדים. הרבה זמן עבדה בברלין במשרה אחראית בטיפול. ידיעותיה הרבות בתור אחות ולִבה העֵר לילד החולה ולאימו הכשירו אותה לעבודתה הפוריה שם.

    גם ביגור המשיכה בעבודתה. עבדה בבתי התינוקות ושמחתי מאוד לעבוד איתה שנה ורבע. כל מה ששמעתי על ערך עבודתה בברלין הוכח לי פה בראותי את עבודתה במו עיני, ביחסה הלבבי לילדים ולאמותיהם. באיזו אהבה מיוחדת היתה מקבלת את פני האם השבה מבית החולים ותינוקה בזרועותיה. אף פעם לא התאוננה על עייפות ואף פעם לא הראתה סימני אי-סבלנות ורצון לגמור את העבודה ולבוא לביתה לבלות עם בנה אהובה הקטן. בעיקר באו לידי גילוי גישתה השקטה והאחראית לילד החולה, ובזה רכשה את אמון ההורים. אנו, המטפלות, שוחחנו תמיד איתה על כל העניינים ועבדנו יחד בתור קבוצה.

    כך עבדנו עד יום צאתה לאנגליה. בתקווה לשוב מהר הביתה הביעה את משאלתה להיפגש שוב איתנו בעבודה. עמדנו בקשר מכתבים מתמיד. היא כתבה על חייה הקשים באנגליה, על חינוך ילדה צבי, על עבודתו של פריץ ועל געגועיה ליגור. בכל מכתב שאלה לשלום ילדי טיפוחיה ועל כל הקורות ביגור. כל מכתב היתה מסיימת בתקוה להתראות ביגור.

    הבשורה על מותה, לאחר מחלה קשה, הפתיעה אותנו ושמה קץ לתקוותנו להתראות איתה.

    נשאר רק הזכר החם והער לקטי הירש.

    חנה.

  • למותה של קטי

    אי אפשר להשלים עם זה שקטי איננה עוד. היא עומדת עוד לנגד עיני כמאתמול שלשום.

    הכרתיה עוד בחו"ל, והימים ימי התאבקות של תנועת הנוער הציונית הסוציאליסטית בגרמניה המתבוללת. אנחנו עדיין צעירות בתנועה, ובינינו קטי המבוגרת מאיתנו במעט והמדריכה שלנו. והמציין אותה – השפעתה המיוחדת על חבריה שבגיל ההתבגרות. כמה קשורים היינו אליה, כי הרגשנו בידידותה, מסירות לאין קץ, והיינו מגלים לפניה את כל השאלות אשר העסיקו אותנו. והיא, בגישתה החיובית לחיים ובאופיה העליז והרענן, ידעה ליצור קשרים אמיצים שלא נפסקו גם כעבור שנים…

    בתפקידה בתור אחות סוציאלית במחוז הפועלים הדל ביותר בברלין היתה אהובה מאוד בגלל עממיותה. היא לא הסתפקה בסיסמאות ובמילים נבובות, ובגמרה את ביה"ס לעזרה סוציאלית עברה לעבודה מעשית. לפני עלותה ארצה שהתה חודשים מספר בצרפת, וגם שם ניצלה את קשריה לשם הושטת עזרה לציבור הפליטים.

    בשמעי על בואה אלינו שמחתי מאוד, כי ידעתי איזה אדם יקר נוסף ליגור. לא מעטים היו קשיי הקליטה בזמן הראשון. למרות הקשיים שנתקל בהם החבר החדש בהסתגלו לחיינו, התגברה קטי בעקשנותה המיוחדת על כל זה והחלה לעבוד כאחראית בבית התינוקות. היא היתה מאושרת בהשיגה את מטרתה ולהם התמסרה בכל נפשה ובהצלחה.

    מעטים החברים שהספיקו להכירה מקרוב, וחבל! כי רק אלה המעטים שזכו להכירה יודעים להעריך את גודל האבדה הזו למשפחתה ולכל בית יגור.

    מרתה ברגר

  • מבית התינוקות

    חמש בבוקר. צריף התינוקות מתמלא חיים. עובדות, אימהות. פה ושם תישמע כבר בכיית ילדים, צחוק של תינוקות. שומרת הלילה מוסרת דו"ח: לא קרה דבר מיוחד. אמנון – משלוש בבוקר הוא כבר ער; מזדרז לחיות את חייו הצעירים: אבא, אבא-בא. גם דן מצא כי הלילה לא לשם שֵינה בלבד הוא נוצר, ובהיכנס שומרת הלילה מצאה אותו עומד במיטתו ומצחק לקראתה.

    מתחילים ברחצה ובארוחת הבוקר הראשונה. טוב ליונקים: אמא לא תאחר לבוא לשבור את רעבונם. אך הגדולים יותר (בסה"כ 25 נפש מונה הבית) – עליהם לחכות עוד עד שמטבח הילדים יסיים את הכנת סעודתם. אבל גם הם מוצאים את תנחומיהם באמבטיה החמה שלפני ארוחת הבוקר, ועליזים וערים הם משחקים בתוך המים. חשק נותנים הם, ברובם, להלביש אותם. גם ניקוי האף והאוזניים אינו נמנה אצלם על רגעי האושר בחיים.

    בשעה שבע בערך, עם שבירת הרעב, מוכרחים הם לצערם לשוב למיטות. ליותר גדולים יש לול בחדר האוכל שלהם, שבו יוכלו להשתובב כאוות נפשם. תקופת מזג האוויר היפה, כאשר יכלו להיות בחוץ מבוקר השכם עד לפנות ערב – עברה, והם יושבים עפ"י רוב כלואים בחדריהם. אך אין דבר. גם במיטה שליד החלון הפתוח אתה מוצא עניין לענות בו!

    הנה, הגר למשל, עסוקה מאוד. כל חזותה והתעסקותה כאילו מחייבים את העוֹבר על ידה לזַכּוֹתה במילת חיבה ובלטיפה על ראשה…

    הלול מלא חיים. הצעצועים – אין להם תקנה, אלא שיהיו זרוקים אל אמצע החדר; והגרביים והנעליים לא נוצרו, כנראה, אלא כדי להיות חלוצים ופשוטים מעל הרגל ופזורים בכל פינות הלול. וכך תגדל השמחה והעליצות בלול. כאשר תבואנה החברות המכינות בחדר האוכל את הפירות לארוחת הבוקר השניה – רבה הציפיה לחתיכת תפוח, שאפשר להחזיקו אחר-כך בלי קץ בפה חסר השיניים.

    טוב ביותר מצבם של הילדים כאשר לאבא או אמא יש "שבת", או שהם יכולים להיפנות לשעה קלה לילד. אז מקרטעים בידיים וברגליים עד שמועלים על הזרועות, ואז אין סבלנות לחכות לרגע שיהיו לבושים ומוכנים ללכת "הַייטה".

    בתשע – ארוחת בוקר שניה, ואחר-כך, אם מזג האוויר מרשה, יוצאים החוצה…

    באחת מאכילים את החיות הקטנות. הרעב אינו מציק להם עתה ביותר ואין הם נחפזים להיות ראשונים להאכלה כמו בבוקר. עכשיו לא יישמע בכי של רעבים…

    הנה, חנה'לה, משתוקקת אמנם לעלות אל זרועות העובדת, אך מי יגיד כי לשם האוכל? כלל וכלל לא לשמו!

    כן. פרשת ארוחת הצהריים אינה קלה ביותר. הצעצועים, השידולים, ההבטחות שתיכף תופיע אמא, שירה נעימה לאוזן התינוק – כל זה מועיל סוף סוף. אמנם, יש גם היוצאים מן הכלל, האוכלים ברצון ואין להם סבלנות. קצת נחת לעובדות. אהוד בוכה באי סבלנות בין כף לכף. אסתר מהתאומות אינה יכולה לחכות. לשולמית, אחותה "הצעירה", יותר שקט פנימי.

    אחרי הצהריים – שוב החוצה, ובחמש – אחרי ארוחת הערב – מופיעים ההורים. העובדות, שבמשך כל היום הן היו הרֵע הטוב של הילד, הן כבר עשו את שלהן ועתה הן בבחינת כלי שאין חפץ בו. כל ילד וילד מעייניו נתונים עתה אך ורק לאבא ואמא שלו… אנו, העובדות, רגילות כבר לראותם "כפויי טובה" ואיננו מצטערות כי אם שמחות לזה. תפקיד חשוב לבית הילדים, אבל תפקיד בעל גבולות מסויימים, ומשמילא אותם – עליו לפַנות את המקום.

    אנו הננו עֵדוֹת לכל תקופת ההתפתחות של הילד. אנו הראשונות שרואות איך שאילן, למשל, אשר זמן ממושך לא היה מעיז לקום על רגליו, הנה הוא קם פתאום ומנסה לעמוד. על פי רוב אנו הראשונות לקבוע את הופעתה של השן הראשונה. אנו קולטות לראשונה בחרדת חדווה את צלילי הדיבור הראשונים של הילד. אנחנו הרואות את מאמצי הצעידה הראשונים שלו. אנו הרואות לראשונה בהתגלות סימני האופי הראשונים אצל הילד… ובתוך זה התכונות החברתיות הראשונות. אנו רואות לראשונה את הילד במצב של מושיט חלק ממנתו לילד השני… אנו רואות את התינוק כשהוא מושיט עזרה לחברו שנפל ונחבל. אנו, החיות עימו לרוב בכל המצבים, ורואות אותו בכל הגילויים של האופי המתהווה – בטוב לבו וכן גם להפך…

    אנו, עינֵנו לא צרה לראות באהבת הילד להוריו. אנו, כאמור, שמחות לציין את התופעה הזאת. איננו יכולות ואיננו רוצות לתפוס את מקום ההורים.

    קטה הירש

    יומן יגור, 3.1.1936

  • לזכר אחת המטפלות

    לזכר אחת המטפלות שאיננה עוד

    בתור אחד ההורים של ילד אשר גדל וטופח בבית הזה, אינני יכול שלא להזכיר את חברתנו המנוחה

    ק ט י ה י ר ש, אשר טיפלה בילדינו אלה בשנת חייהם הראשונה באהבה אימהית ובמסירות רבה, אשר ליוותה בשמחת-נפש את חיוכם הראשון וחרדה לגורלם ביום מחלה.

    לא זכתה ק ט י לראות במו-עיניה את עוללי טיפוחיה מגיעים לגיל הגן, שמחים, בריאים ועליזים. בנכר, בלונדון הרחוקה והקודרת פגעה בה יד המוות, ואף את ילדָהּ יחידָהּ נטשה מיותם.

    נשתדל כי ילדינו אלה יידעו ויכירו, בבוא המועד, את ידיה האימהיות של ק ט י, אשר חיבקו אותם בצאתם לאוויר העולם.

    נזכרנה לעד!

    ח.

    יומן מיום 8.11.1942