קלמן סיני

– – –

אבא של ימי הילדות – עובד בנשר, במשמרות, בערבים, בלילות. מתי אני רואה אותו? בשעת "ההפסקה הגדולה" בביה"ס, כשכל הילדים אצים-רצים אל המגרש (בין הצריפים, ליד צריף המרפאה הישן, הלבן). בצלאל ואני מצפים לאבא בקצה המגרש. הנה הוא בא במכנסיים קצרים ובמאור פנים: "בוקר טוב לכם. מה עושים היום? מה לומדים?" בצלאל מתכנן לו איזה טיול… אבא מנסה לדעת משהו על כך, ואני חושבת: מתי יזדמן לו לאבא לבוא לשעת ההשכבה בערב, כשהוא מטעיננו על גבו "שק קמח"?

אבא שעובד בשבתות ובחגים. בצלאל ואני מטיילים על מורדות הכרמל, מול בית החרושת "נשר", ומתערבים בינינו: האם צופה בנו אבא משם?..

אבא של ימי הנעורים – אוסף את חיי בצלאל אל הספר. גחון שקוד על מחברות ההדרכה ודפי המכתבים. מבט רחוק, עמוק, קשוב לצלילי מפוחית נעלמים, לחיוך שנגנז בתמונה.

אבא של ועדת החינוך – עם עדה. "כמה טוב, הצלחתי לדאוג לכשרונו החריג של גדי"… (זו ראשית החינוך למיוחדים ולמחוננים ביגור).

ובוועדת התרבות – ויכוחים ושיחות עד אור הבוקר עם יהודה שרת, ועם שֶר ונחמן, על עיצובה של הגדת פסח נוסח יגור (האם להשאיר את "שפוך חמתך" בהגדה או להוציאו?)

ובוועדת הקליטה – אחרי השואה. דואג לפליטים, מקשיב לסיפוריהם.

אבא שדואג למעט כסף-כיס לחיילים. מדי שבת הם מתייצבים בחדר, ובין פרוטה לפרוטה הם מספרים על המרחקים, הבעיות, הקושי להגיע הביתה.

אבא של ספרים וסיפורים – לכל מאורע או מצוקה שמורה לו איזו מעשייה, שהוא שולף מאיזה כיס נסתר שבלבו, ובסופה חיוך או עקיצונת קטנה.

ואבא של אהבת הארץ – ערב אחד מדי שבוע מעביר במועצת פועלי חיפה, ובשעות הקטנות של הלילה עושים – הוא ובת-שבע חייקין – את הדרך ברגל מחיפה ליגור, ופוליטיקה וספרות ודף גמרא נמזגים ונכבשים בצעדם….

ואבא עם אמא – תמיד כל-כך ביחד.

"אמא שלך", אבא אומר לי, "כל-כך דואגת לי, ממש לא נותנת לי מנוחה". ובנעימת חוסר הסבלנות שבקולו אני שומעת את החיבה והאהבה שהוא רוחש לאמא. אני רואה אותו שלוב זרוע עם אמא בשבת לפנות ערב, פוסעים בכביש כפר-חסידים, ליד גשר הקישון. הרוח רוחשת ומרכינה את עצי האקליפטוס הישישים.

האם רצף של תמונות חיים העולות בהגיגי הלב – זוהי הישארות הנפש?

נשמתו צרורה בלבנו בצרור החיים.

רחל (הבת)

יומן יגור, 17.8.1979

אם לדבר על אווירת קליטה – הרי שאפשר להגיד כי אף פעם לא היתה אווירה נוחה לקליטה ביגור. ועדת הקליטה, אם היתה קיימת, היתה תמיד במאבק מתמיד עם כל מיני גורמים במשק, אם זה עם הממונים על שיכון, על חינוך ועוד. ובכל זאת קלטנו, ובכל זאת גם נקלטו משפחות, אם כי לא רבות.

לדעתי, יגור חייבת להיערך לקליטה של 15-20 משפחות לשנה. יש סיכוי כי מהם חלק יישאר, ייקלט וייכנס למעגל החיים שלנו. לשם כך יש להכין דירות מתאימות. זהו התנאי הראשון. יש לבחור ועדה שחבריה יראו את משימת הקליטה כשליחות, ויתמסרו לעניין בלב ונפש…

אני חושב כי אפשר גם עכשיו לקלוט משפחות ביגור, אם המשק יחליט ויפעל. יש אפשרויות וחבל לא לנצל אותן. אפשר גם למצוא משפחות מתאימות לנו, בתנאי שנחפש אותן, ולא לחכות רק עד שיפנו אלינו…

אני זוכר כי בסוף שנות החמישים – ואני אז מרכז קליטה ביגור – הייתי מקבל רכב מטעם הסוכנות, ויחד עם מרכז הקליטה של מזכירות הקיבוץ היינו עוברים את כל המחנות, ואם נמצא שם מישהו שהיה מוכן ללכת לקיבוץ נפגשנו ושוחחנו איתו.

הייתי מרכז קליטה שלוש שנים, בשנים 1956-7-8. היינו בוועדה שלושה חברים פעילים. היה לי גם סיפוק בעבודה זו.

קלמן סיני

***

דרך אגב: בחדרו של סיני ראינו את התעודה שקיבל מנשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי ז"ל, ובה כתוב:

"לשכת נשיא המדינה.

זאת לתעודה, כי בקבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים, במסגרת חגיגות יום העצמאות תשכ"ב, הוצג מר קלמן סיני לפני נשיא המדינה מר יצחק בן-צבי, לאות הוקרה על פועלו המבורך בסיוע לעליה ולקליטת העולים".

על החתום – משה שרת, יושב ראש הוועדה לבחירת אזרחים מצטיינים תשכ"ב.

לתעודה זו מצורף גם מכתב בחתימת נשיא המדינה יצחק בן-צבי.

יומן יגור, 23.8.1974

אני מצטער, רבקה, שלא הקשבתי היטב לדברייך המעניינים בערב לזכר השואה והמרד. הסיבה היא פשוטה ביותר: אחרי קריאת ה"יזכור" נעצמו עיני, וכל העיירה שלי, סְלָוִיטָה ליד הנחל הורן – על כל יהודיה, זקניה וצעיריה – עברו לפני כמו בסרט. ראיתים חיים ממש.

ראיתי את יוסי החייט, מומחה במקצועו ומכובד מאוד בעיירה. היתה לו הדרת פנים. תמיד היה מתהלך בבית המלאכה שלו עם המֶטר על צווארו, ביד אחת – המספריים, ובשניה – גיר לבן. הוא היה מודד וגוזר ומכין עבודה לשלושת בניו, שעבדו ליד מכונות התפירה. יוסי בעצמו לא עבד במכונות, הוא הסתובב כמו מלך והשגיח על מלאכת בניו.

ראיתי את בנו הבכור – ראובן, בחור עדין. הוא היה תופר ומזמזם: "אַל טל ואַל מטר, דמעותי ירטיבו ציון את הרריך"… היה כנראה ציוני; ראיתי את הבן השני – שמעון, בחור גברתן, תופר ושר… הוא היה במפלגת "פועלי ציון". ראיתי גם את הבן השלישי – לוי. הזֶמר שלו היה אחר… הוא השתייך ל"בונד"… זכורני כי בשנת 1908 נאסרו שמעון ולוי ונשלחו לסיביר, כדי לקרר קצת את מזגם. מאז לא ראיתים.

…אף ראובן נאסר ונשלח לסיביר, שם הצטרף לאחיו. בבית נשאר יוסי החייט עם המספריים, ואשתו ובתו דינה, בת 16-17, שהיתה שרה תמיד "שם בחורשה, שם על-יד הנחל"…

כאשר הזדמנתי לפני שנים אחדות לביקור משפחתי ברוסיה, מסרו לי כי משפחת החייט ועוד אלפי יהודים בעיירה נטבחו ונקברו חיים בימי השואה, ביער, על-יד הנחל הורן.

עוד ראיתי לנגד עיני את משפחת פיני, המלמד-דרדקי בעיירה ושתי בנותיו, בעיקר את פסיה הצעירה בת ה-13. כמה אהבתי להסתכל בפניה הנאים ותלתליה השחורים. צחוקה הצטלצל תמיד. גם הם נטבחו ונהרגו על-יד הנחל ביער.

– – –

כל היהודים האלה הקיפוני בידיים פשוטות. הם הכירו אותי ואני הכרתים טוב. הם סחבו אותי כאילו לגיא-ההריגה: "קלמן, קלמן, למה עזבתנו?" – – –

היהודים הקיפוני, הושיטו אלי את ידיהם והייתי איתם.

כשגמרת, רבקה, את דבריך, פקחתי את עיני, והנה אני לרגלי הכרמל, ההר הירוק תמיד, ליד נחל קישון.

ק.ס.

יומן יגור, 2.5.1975

לעתים הוא נראה לך כיום חול רגיל. קורה הדבר שהוא גשום ואפרורי, כרבים מהימים בעונת שנה זו. אנו מתקשים לפעמים לכנותו בשם הנכון: יום השנה, י ו ם ה ע ל י ה ע ל ה ק ר ק ע, או יום ההולדת של יגור (בפי הילדים). אצל הראשונים – רגשנות ואף געגועים: היה קשה, אך היה טוב. ולמען האמת – קצת גאווה ולא מעט חששות. אצל הצעירים, שנולדו על רצועה צרה זו שבין הכרמל ובין הכביש – קצת אהבה מוצנעת, ועל אהבה, כידוע, אין מצהירים. פה ושם סקרנות למתרחש מחוץ לתחומי המשק. מציצים ואף נפגעים – – –

יגור מסומנת על המפות כישוב קיבוצי, חקלאי, ישוב של אנשי עבודה. בהיסטוריה של עמנו יש לישוב מסוג זה משמעות גדולה. אשר לדרך החברתית-הקיבוצית שבה בחרו הראשונים והורישוה לממשיכים – ודאי וודאי. קשה ההשתחררות ממטבעות-הלשון השגורות והמליצה השדופה שבה אנו רגילים לפעמים לבטא את מיטב המחשבה והרגש שלנו. רעה חולה היא, שלוקים בה לעתים הפרט והכלל כאחד, אך ערכינו עצמם יהיה להם קיום תדיר. זוהי מורשה לאומית וסוציאלית שלא תשתתק לעולם, אם רק נדע לשמור על רציפותה וריענונה המחודש מפעם לפעם.

גורמי היסוד של מורשה זו, שטבעוה הראשונים, נשתמרו עד היום כבסיס לחיינו המשותפים; אך נסטה מן האמת אם נתעלם מן העובדה שפה ושם, ולאו דווקא בקצות המחנה, צצו השגות על ערכי היסוד, שלפתחם רובצת סכנה לבניין כולו.

הדברים אמורים כלפי מקומם של ארבעה גורמים בחיינו היום, שהיחס הנכון ביניהם ויחסינו אנו אליהם קובעים את כל רקמת חיינו בקיבוץ – חיינו האישיים והציבוריים כאחד. הכוונה ל ע ר כ י ה ש כ ל ה, היסוד לבניין המשק ורמת תקופתנו, אך לא ויתור על הערכים ההומניים שבהם.

ל ע ר כ י ת נ ו ע ה – היסוד למשימה לאומית וסוציאלית שנטלנו על עצמנו.

ל ע ר כ י ח ב ר ה ו מ ו ס ר א י ש י – שהם יסוד ראשוני לצורת חיים קיבוצית, שבה יש איזון אמיתי בין החברה ובין היחיד שבה, בין היחיד ליחיד, על בסיס של התייחסות מוסרית לערכי הכלל והפרט.

ואחרון אחרון – ל ע ר כ י ע ב ו ד ה, שמשקלם המוסרי אינו קל יותר ממשקלם הכלכלי – הבסיס לחיי החומר של האדם.

על הרקע של שני דורות בישובנו, שעומסים על עצמם את הבעיות הללו – כדאי להרהר ואף לעשות על סף שנת ה-42 של ישובנו.

ק.ס.

יומן יגור, 3.1.1964