קריינה ברנשטיין

יום אחד, בחול המועד פסח (1931), בשעה תשע בערב, יצאנו קבוצה של שמונה חברות ושני חברים בעגלה ל"נשר" לטיול קצר. חזרנו בשעה עשר. נוסעים ושרים. מסביב – חשכה גדולה.

כשהיינו כ-200 מטר מהמשק נשמעו יריות. חשבנו תחילה כי חברי המשק יורים, מתלוצצים… פתאום מרגישה אני כי חברים נופלים מהעגלה. הבינותי כי הדבר רציני ושהיורים הם ערבים.

הייתי העגלונית. לא ראיתי דבר לפני, רק דפקתי בסוסים. פתאום הרגשתי חום בצד השמאלי של גופי. הסוסים הביאו את העגלה לחצר.

בעגלה היו: אני הפצועה, ושמואל דישל מת. היתר – התפזרו. היה מי שקפץ מהעגלה, ומי שנפל ממנה פצוע או מת.

ככה נפלו השלושה…

עטרה

יומן יגור, 7.12.1962

שנת 1931. חוסר עבודה שורר בארץ. בפלוגה מתהלכים באפס מעשה. והנה, באחד הימים בא איכר מכפר-יהושע וביקש מהפלוגה פועלת לעזרה. הוא שמע שהבחורות שלנו עובדות במשק-בית בעיר, ולכן – למה לא תעבוד אחת גם אצלו? אשתו נסעה לבית החולים ללדת. יש בית ומטבח, יש רפת ולול, גינה וילדים, ובכלל זקוק הוא לעזר כנגדו.

הטילו עלי ונסעתי. אמנם לעשות את כל העבודות האלה לא ידעתי. מעולם לא טיפלתי ב"גרֶעזֶעלָאך" (עשבים) ובפרות ותרנגולות, אבל חשבתי שאסתדר. אשאל את הבחורים והם יגידו לי.

אבל מי יגיד לי כיצד מטפלים בבעל? כיצד לטפל בבחורים ידעתי מזמן, אבל בעל? אף פעם לא היה לי, ובעניין זה לשאול אצל הבחורים – הרי הם לא מבינים שום דבר. והבחורות? אין מה לשאול אותן. הן לא תגלינה שום סודות מן החדר. אדם צריך לסמוך על עצמו. וסמכתי על רוח קלוסובה שלא תכזיב, ונסעתי.

הניסיון הצליח. עבדתי במשק ובבית, והילדים לא הרגישו כלל שאמא איננה. ובאיכר טיפלתי כמו בבעל, והוא היה מרוצה. עכשיו ידעתי כבר כיצד מטפלים בבעל.

כך יצא שמי כמטפלת טובה בכל הכפר. ואז באו איכרים מכפר-יהושע וביקשו בחורות מחליפות לנשותיהם שנסעו ללדת.

עטרה

יומן יגור, 7.12.1962

הייתי שנתיים בקלוסובה וראיתי אותה קצת אחרת מאשר תואר כאן. התנאים בקלוסובה היו קשים מאוד. לא היה אוכל במידה מספקת. ישנו ארבעה-חמישה אנשים במיטה, אבל היינו מרוצים. הכל היה כדאי, כי הרי הגענו לקלוסובה כדי דרכה להגיע ארצה.

אני עוד זוכרת איך התגנבתי בלילה דרך החלון בכדי לצאת להכשרה. בבית התנגדו ליציאתי לקלוסובה. אף פעם לא שמעו את השם הזה. בעצם, גם אני לא ידעתי מה זה. חברה אמרה לי: תבואי לקלוסובה ותפני לבני מהרשק – הוא יסדר את הכל. ובאמת פניתי אליו תיכף עם בואי. הוא היה שם האיש המרכזי וסביבו התרכז הכל. הוא דאג לכולם.

היה שם, כאמור, קשה מאוד, ויום אחד החלטתי לעבור למקום אחר, כי אי אפשר היה לשאת את המצב הזה. אלא שבני מהרשק דיבר על לבי ושיכנע אותי להישאר במקום על אף כל הקשיים, ונשארתי. את כל דברי הלבוש הכנסתי, כמובן, לארגז הכללי, ששימש כעין מחסן בגדים, ולמחרת יצאו הבנות לעבודה במחצבה בגרבי משי…

כמו כולם, גם אני הלכתי לעבוד במחצבה והעמסתי אבנים בקרונות הרכבת. בוודאי שלא היה קל, אבל חייתי בזה. החיים היו קשים מאוד, אבל בקלוסובה תמיד היינו צעירים. היה לנו סיפוק ועניין.

הגענו ארצה לפני 40 שנה. שלחו אותנו, כמה חברות, למשק הפועלות. טבנקין היה בעד זה. עבדנו שם בעבודות-חוץ, כי רצינו בזה. לא רצינו לעבוד במשק, לא היינו רגילים לכך. לאחר שנתיים במשק הפועלות שלחו אותנו מטעם הקיבוץ לגבעת השלושה, אך לא הסכמנו. רצינו ללכת ליגור, וגם הלכנו לשם. מדוע רצינו דווקא יגור? אינני יודעת.

הפלוגה ביגור קיבלה אותנו יפה. הרגשתי טוב. אני רוצה להגיד: העיר היתה בשבילי מחוץ לתחום. לא יכולתי וגם לא רציתי לתאר את עצמי כעירונית. מאז כמובן השתנה הרבה – לפעמים אני חושבת שאני לא חיה בקיבוץ. התפיסה של חיי הקיבוץ, אותה רכשתי בקלוסובה, נשארה אצלי עד היום, וקשה להסתגל למציאות הקיבוצית עכשיו. אני מבקרת את עצמי, את כולנו.

בקלוסובה עבדתי בעבודות שונות. הייתי גם אקונומית וכמובן עשיתי גם דפיציטים. היו מצבים שונים. אולם כאשר אני עושה עכשיו סיכום של 40 שנה ומנסה לעשות השוואות בין קלוסובה ויגור, אינני יכולה שלא להיזכר בהרגשת הסיפוק והרגשת הבית והחום שהיתה לנו שם. דברים כאלה אינם נשכחים. ממרחק השנים נדמה ונראה לי עכשיו – בקלוסובה הכול היה טוב.

עטרה ברנשטיין

יומן יגור, 8.8.1969

נראנה יום יום טורחת בפינות שונות של חדה"א בעבודות וסידורים שהם "מחוץ לתקן" בעבודת הצוות הרגיל של חדה"א. "יש לדאוג לשוות לחדה"א צורה אסתטית, כדי להגביר את הרגשת הבית אצל החברים", היא מתחילה את דבריה:

כזכור לחברים, נכנסתי לעבודה בחדה"א בתפקיד "חדש", שלצערי לא הצליח. היתה מגמה למנוע להוציא כלים מחדה"א ולספק לחברים, במקום זה, כלים מיוחדים בשביל לקחת אוכל לחדרים. לוּ הצלחנו בזה היינו מונעים ביזבוז כלים, הנשכחים רבות בחדרים ואשר את חסרונם בחדה"א יש למלא בכלים חדשים על חשבון תקציב הכלכלה. כאמור, החברים לא רצו להסתגל למגמה החדשה וביזבוז כלי חדה"א הולך ונמשך. ביחס לכלים, אני ממשיכה לטפל בהם בהזדמנות של כל מסיבה וחג שנערכים בחדה"א. עלי להזמין את הכלים, להכינם, ולאחר החג להחזירם למחסן כתיקונם.

איך נכנסתי לעבודתי בתפקיד שאני ממלאת היום בחדה"א? הייתי אז במצב דומה להרבה חברות בגילי -"מחוסרת עבודה". הסתכלתי מסביבי: מה יש לעשות? וראיתי שאכן יש הרבה מה לעשות בחדה"א שלנו. כך מצאתי לי בעצמי את שטח העבודה הממלא יום שלם, ולמעלה מזה, בדאגה לחדה"א. בעזרת הציבור יכולנו לשוות לחדה"א צורה הרבה יותר מספקת. חברים! קצת תשומת-לב!!!

בשעות שלפני ארוחת הבוקר אני עוסקת בניקיון מסביב לחדה"א ומוצאת כל מיני חפצים (כלים, בגדים) על החלונות. גם בפרוזדור תלויים על הקולבים מעילים נשכחים. את כל החפצים האלה אני אוספת ומחזירה למחסנים המתאימים.

מאז "יצא" הסרט מחדה"א השתפר במקצת מצב הניקיון והריהוט. מדי פעם בודקים את הריהוט ויש לדאוג למסור את השבור לתיקון. עלי לציין בצער שאין החברים שומרים גם על הריהוט החדש באולם הקטן. רבים תולים על הכיסאות את מעילי הגשם. יש כאלה שיושבים בשעת האסיפות והמסיבות על השולחנות השבירים, מחזיקים רגליים על הכיסאות והריהוט העדין החדש מתקלקל – וחבל! נקווה שבקרוב יחדשו את כל הריהוט בחדה"א וחברינו, הצעירים במיוחד, ילמדו לשמור עליו.

יש להתפלא שוועדת הארגון לא דאגה להקמת מוסד לטיפול בבעיות חדה"א – ועדת חדה"א. במיוחד במצב הקיים, שחסר גם מרכז בעבודת חדה"א ואני רק "מחליפה" את בעל התפקיד החסר… בכלל, בחדה"א שלנו צוות העובדים הוא ברובו גברי, לכן חסר בעבודה זו היחס האסתטי והאימהי למקום. צריכות לעבוד בחדה"א יותר חברות, צעירות וותיקות… רצוי היה לאפשר לחברות הוותיקות לעבוד בהגשה ע"י הקלה בעבודה בחלקי-משמרות. אפילו מספר שעות מצומצם של עבודת חברות וותיקות ודאי היה מורגש בחדה"א לטובה, גם בטיפול אינדיבידואלי באוכל וגם בדאגת "בעלת הבית" לכל הסידורים. בטוחני שגם החברות האלה היו מוצאות סיפוק בעבודתן, כמוני….

– – –

בת שיחי מפסיקה את "הראיון" כי העבודה דוחקת. "יש עוד הרבה לשוחח ולעשות", היא מסיימת, "כי עדיין אני חולמת שחדה"א הנעים יעכב את החברים לאחר ארוחת הערב להמשיך לבלות בחברותא, כמו בימים ההם" – היא מחייכת וממהרת לעבודתה.

מפי עטרה ב.

יומן יגור, 8.3.1963