רבקה גבאי

02/12/1915 - 08/01/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה כסלו התרע"ו

תאריך פטירה: י"ח טבת התשס"ז

ארץ לידה: פולין

עבודה: גננת, דיר, רפת

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ניסן גבאי

רבקה גבאי

רבקה נולדה בשנת 1915, בנר ראשון של חנוכה. הייתה בת בכורה ואחות לארבעה אחים ואחיות. מצבם הכלכלי של הוריה היה טוב, ורבקה זכרה את ילדותה כתקופה מאושרת בחייה. בזכרונותיה היא מספרת על אביה שהיה אדם מעורה בחיים הפוליטיים של תקופתו, ואם שפתחה לפניהם עולם מלא תרבות של ספרות, מוסיקה, ריקודים ועוד… "ומעל הכל הייתה בבית אוירה של אהבה וחום שקשה לשכוח אותם".
רבקה החלה ללמוד בכיתה גימל בבית ספר נוצרי, כיוון שאת שנות הלימודים הראשונות למדה בבית מפי אמה שהייתה אישה משכילה.
בשנת 1933 היא עזבה באישון ליל את בית משפחתה ונסעה לעיירה שכוחת אל בגבול צ'כיה ואוקראינה להכשרה, שם עבדה והתכוננה לעלות ארצה. לאחר כשנה וחצי אושרה עלייתה ארצה.
בשנת 1935 היא חזרה הביתה לשלושה שבועות ואחר כך נסעה לפראג, משם החלה את מסעה לארץ ישראל. על הפרידה מהוריה היא סיפרה בזכרונותיה, כי לאביה היה מאוד קשה עם החלטתה לעלות ארצה, כיוון שהתנגד לציונות. אבל הוא השלים עם החלטתה ואף ליווה אותה עד לפראג, ואת מזוודותיה מילא מכל טוב בשביל החלוצים. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא שראתה את אביה ואמה. בתקופת השואה נרצחו שני אחיה, אביה ואמה, שתי אחיותיה ניצלו על ידי ברנדוט.
הפגישה עם הארץ לא הייתה קלה. העוני, המחסור והתנאים העלובים היו קשים למראה. היא נשלחה לבית העולים בחיפה, ומכאן הדרך ליגור הייתה קצרה. יומה הראשון ביגור היה קשה כל-כך, עד שכמעט נטשה את המקום וברחה. פגישות קצרות עם אנשים טובים באמצע הדרך עזרו לה להיקלט ולמצוא כאן את ביתה החדש. מקום עבודתה הראשון היה הדיר. "ניגש אלי איש עם עיניים טובות, זה היה יעקב אבני, ואמר לי ממחר את אצלי בדיר". רבקה נכנסה לדיר ואהבה את עבודתה, אף כי לא תמיד הייתה קלה. רבקה הצעירה אהבה את נוף הכרמל ואת ההליכה בשדה עם הצאן. משם המשיכה לרפת. במקביל נשאבה לחיי התרבות ביגור. היא שרה במקהלתו של יהודה שרת, והשתתפה בחוג הדרמטי של חיים טהרלב. בזכרונותיה היא אומרת: "השעות שלאחר העבודה היו נהדרות ומלאות תוכן. הייתה פעילות, היה שמח והמון שירה ומוסיקה".
בשנת 1951 היא נשלחה על ידי יגור ללמוד גננת באורנים. שנתיים לאחר מכן קיבלה גן ובו הייתה גננת במשך שנים רבות. עדיין זכור בניין האולפן של היום בשם "גן רבקה". היא ראתה בעבודתה שליחות ואחריות ועשתה אותה מתוך אהבה רבה.
רבקה וניסן נפגשו ביגור והקימו כאן את ביתם. ביגור נולדו ארבעת ילדיהם: יעקב, עילי, ורדה ולאה.
רבקה זכתה להרבה שנות חיים. לאה אומרת שהיא אהבה את החיים וחייתה כאן מתוך אהבה ושלמות. היא אהבה את יגור ואת הכרמל. הייתה שותפה פעילה בתרבות ובחברה עד לשנותיה האחרונות.
ילדיה אומרים שהייתה אמא מדהימה, סבתא נהדרת, אישה חכמה שאהבה את החיים.
רבקה נפטרה בשיבה טובה. סביבה היו ילדיה ונכדיה. בחייה זכתה לראות גם נינים.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • אולי זה עניין של גיל

      רבקה גבאי – מחשבות שבלב

      אני בעד השינויים. את השינויים בחיי התחלתי לעשות בגיל 16 ובגיל 19 כבר הייתי כאן. תמיד הייתי פתוחה מאוד לשינויים. למה לא? כל זמן שאדם חי הוא מקווה וצריך לעשות שינויים, מפני שעם השנים הוא וסביבתו משתנים. מה לא עברתי בארץ הזאת??? ולכן, דווקא בגלל זה צריך לכבד ולאהוב פי כמה את מה שנשאר.

      מהרגע הראשון שהגעתי הנה, לפני 66 שנים, יגור היתה בשבילי בית אהוב, בית במובנו הרחב. בית שאני מאוד גאה בו, מכבדת אותו ומשתדלת לא לפגוע באף אחד. ההתייחסות שלי ליגור היא בכל לבי ונפשי. תמיד דאגתי לבנים, לילדים שלנו. בגללם היה לי כדאי כל הקשיים והדרך הארוכה שעברתי – בתי הילדים, מחסן, אקונומיה, ריכוז חינוך. תמיד האמנתי ב"שלח לחמך על פני המים".

      אני בעד השינויים, ויחד עם הכל קשה לי מבחינת נפש האדם: האנשים כל-כך השתנו. נוצרה אווירה של מרדף אחר הכסף, של צבירת רכוש – העיקר שיהיה לי עוד קיר, עוד מכשיר אלקטרוני, עוד… לָמָה האדם דואג לא לקבל חברים חדשים לקיבוץ, כי יירד משהו מהעוגה שלו? הבעיה היא שזה מספק לאנשים יצרים חומריים, וגובל עם אי לקיחת אחריות. שאננות.

      כסף לא הולך איתי. כסף זה לא הכל בשבילי, לא היה ולא יהיה. זו נקודה שלא מקובלת עלי כל-כך. שוכחים שיש גם ידידות וחברות שמחייבת השקעה בזמן, בהתמסרות, בתשומת-לב. היא יקרה לפעמים, אבל זה חלק מהחיים.

      באווירה שנוצרה היום תשומת הלב הזאת היא מאיתנו והלאה. זה פוגע בי קצת. אני לא מחוברת לזה. אולי זו אכזבה. פעם היה ברור לענפים שחובתם ללכת לקראת החבר, להאזין לו. זה היה ברצון, במילה טובה. היום עונים לך שצריך לשלם. יש לך הרגשה שהכל שטוח, מסחרי, כמו לגשת לפקיד בבנק….

      אולי הצעיר לא מבין את צרכי הוותיק, מפני שהוא פחות תלוי בענפי העזר…

      עם הגיל באה הרגישות, חוסר היכולת והפקפוק לעשות לבד. עם הגיל בא גם חוסר הביטחון, התלות. ואם אתה לא רואה מולך נכונות – אתה יוצא מאוכזב. זה פוגע, זה לא נעים…

      קשה לי עם ההסתכלות של האחד בצלחת של השני, החשדנות. בשביל מה זה טוב? אם אדם עדיין אוכל פרוסת לחם, עוד ביצה, בשביל מה להסתכל לו בידיים? על מה יש לחשוד בו?… לי זה מוזר. אני לא משלימה עם החשדנות, כאילו כולנו גנבים, שקרנים, מסדרים את הקיבוץ…. זה מתבטא בצורה אישית לא נעימה. אנשים שעברו ניסיונות בחיים, שקשורים למקום ואוהבים אותו – זה פוגע בהם…

      – – –

      אני חושבת שהדור שמתחתי לא לוקח מספיק אחריות. למה? אתה הרי חי פה. תגלה איכפתיות והתמודדות. נוצרה אווירה של אדישות, של שאננות… בעיני זה זילזול. בזמנו ידעתי שצריך, אז הלכתי. לא היתה ברירה אחרת, רובם עשו כך. היה עניין לכולם לבנות את הבית, לייפות אותו. עכשיו הקיבוץ הוא כבר לא חלון ראווה בשביל אחרים, אבל זה לא אומר שבתוכנו צריכה להיות כזאת שאננות. כואב הלב. אי אפשר לחיות ככה.

      – – –

      אני מאחלת לקיבוץ ולסביבה הירוקה שאני כל-כך אוהבת, שכולם יהיו מרוצים מהשינוי, שתהיה התחשבות זה בזה ושאיש לא ייפגע. הייתי רוצה שהאדם בקיבוץ יהיה קצת יותר חופשי, משוחרר, פתוח לראות את האדם, ולא כמו אחד שמפריע. הייתי רוצה יחס אנושי, הערכה, התעניינות, התחשבות ודאגה לכל אחד…

      כל בוקר אני קמה ומחפשת את חמשת החצבים שהיו כאן. האם מישהו עקר אותם? הם חסרים לי. חסרות לי הפגישות עם חברים בחדר האוכל. א ב ל א ו ל י ז ה ע נ י י ן ש ל ג י ל.

      רבקה גבאי

      יומן יגור, 13.10.2000

    • מועדון מבוגרים בן 25

      מועדון המבוגרים בן 25 – מזל טוב ויום הולדת שמח

      נפלה בחלקי הזדמנות פז לברך את חברי מועדון המבוגרים, ליום הולדתו ה-25. זה מאוד מרגש ומשמח, במיוחד בימים כאלה, בהם אנו עומדים בפתחו של זמן חדש. שינויים רבים מתחוללים בתוכנו, ואנו טרם יודעים למה בדיוק לצפות ולאן כל זה מוביל.

      הורגלנו לשינויים רבים במשך שנות חיינו ביגור. גברנו על מכשולים רבים. לא היה לנו צל של ספק בדרכנו הצודקת והנאמנה. יגור היתה לנו לבית אותו בנינו במסירות. זה פשוט היה מפעל חיינו המפואר והכן, יצירה שראויה להורשה מדור לדור.

      המועדון בכללו ומועדון המבוגרים בפרט הם נכסי צאן ברזל.

      הבית הומה, יש בו רוח חיה – נושמת, אווירה של חיוניות ושמחה. כך הוא המועדון של יום א' שעה 5, ולא רגע אחד יותר מ-6.

      המועדון שלנו צעיר מאוד, רק בן 25, אבל עוד נכונות לו שנים רבות של פעילות רחבה וענפה. תקווה לנו שהרבה חברים עוד יצטרפו וייהנו כמונו…

      יום הולדת שמח – לכולנו.

      רבקה גבאי

      יומן יגור, 9.8.2002

    • אמא יקרה, יקרה מאוד

      אמא יקרה, יקרה מאוד

      את במחשבותי

      בלבי אני מחבקת אותך חיבוק גדול.

      אמא, אני חושבת עליך, רואה את פנייך מוארות, שומעת את קולך מחייך כשאת מדברת אלי.

      אמא, אמא מיוחדת שלי, את מדברת במילים רכות של אהבה, חום, גאווה, מדברת ממקום של קירבה ובשלות, עומק ומשמעות.

      אמא, הכרתי אותך בראשית חיי דרך עינייך שלך, קולך, מילותייך, מגע ידייך – מכל אלה עלתה אלי דמותך הייחודית. ויותר מכך, אמא יקרה שלי, המורשת העמוקה שהותרת בי. גם בסופו של פרק בחיים ארוך ומלא, מלווה הפרידה בכאב הסופיות והסיום, וכל פרידה היא גם תזכורת שסגירת מעגל היא פתיחתו של מעגל חדש. רצף אחד של סיום והתחלה – וסיום והתחלה…

      בשבט הזולו באפריקה הנשים שרות:

      "אנחנו כמו שאנחנו בזכות תפילות

      אימותינו הגדולות מתפללות עבורנו…

      ובתוכי מתנגן לו השיר הזה והמחשבה שאת, אמא אהובה שלי, את מצטרפת אל קהל האימהות שנושאות תפילות.

      השביל עליו אצעד מכאן – ממקום הפרידה, יהיה שביל שאפגוש בו את עצמי בכל עוצמתי. שאצעד בבטחה עם עצמי ובשמחה אל עצמי, ואעשה זאת בשלווה, בשלמות ובשלום. ושאדע לקבל את הסיום הסופי כחלק מהשלם.

      האהבה שלי תלווה אותך לכל מקום שתלכי אליו.

      אוהבת אותך ומחבקת אותך, ומאוד מאוד מתגעגעת.

      עמך מהלב,

      לאה

      [יומן ליום השלושים, 9.2.2007]

    • סיפורים שסיפרה סבתא רבקה לנכדתה יעלה

      בשנת 1936 הורי ביקשו לראות מי הוא החתן המיועד, והחלטנו לשלוח להם תמונה, אלא שלא היה לנו כסף כדי לשלם לצלם, שביקש דמי-קדימה "על החשבון".

      באותו זמן עבדתי ברפת. יום אחד שלחו אותי להביא בדיקות-דם של פרות למעבדה ביפו. קרוב לאותה מעבדה גרה חברתי הטובה ציפורה. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שתלווה לי לירה, כי היתה לה חנות סיטונאית והיה לה כסף. ציפורה נתנה לי שתי לירות במתנה.

      נסענו שוב לחיפה ובאנו אל הצלם "עשירים" בשתי לירות. הצטלמנו, והכל היה טוב ויפה. בחרנו רקע מתאים לתמונה – את רחוב הנמל בחיפה, וגם כתובת מתאימה לראש השנה, וקיבלנו שלוש תמונות. אחת שלחנו להורי, השניה להורים של ניסן והשלישית נשארה אצלנו.

      הצלם, שחשבנו אותו לאיש הגון, עשה לנו שלוש תמונות במחיר של שתי לירות. אחרי כמה זמן הבנו שבעצם הוא סידר אותנו. גילינו שצלם אחר בחיפה עושה שש תמונות בלירה, ואנחנו עוד קיווינו שבלירה השניה נוכל לכייף לנו בחיפה.

      בינתיים הסיפור הזה נודע ביגור, והמזכיר הטכני, שהיה גם גזבר, שאל אותנו מאיפה לקחנו את הכסף. הוא חשד בסבא, שעבד כנהג, שאולי הוא "לקח" את הכסף במשיכה ממקום עבודתו. סבא נפגע מאוד והודיע לו שהוא מתכוון לעזוב את הקיבוץ בגללו. סבא רצה מאוד לעזוב, אבל אני התביישתי שהחברים שלי, שהכירו אותי כאידיאולוגית גדולה, יראו שאני עוזבת את הקיבוץ.

      הפרשה נגמרה כאשר אותו מזכיר ביקש סליחה על הטעות, והודיע לנו ש"אתם יכולים להרים את הראש", לא יוציאו אתכם מהקיבוץ.

      יומן יגור ליום השלושים

      9.2.2007