רבקה כהן

בעיירה פישצ'נה אשר בפודוליה היו 400 משפחות יהודיות בין אלפיים נוצרים. היהודים התפרנסו ממסחר וממלאכה. התחנכנו בבית-ספר רוסי, והחברות והחברים שלנו היו בעיקר מעם-הארץ. מי שרצה לתת חינוך עברי לילדיו לא היתה לו ברירה אלא להחזיק מורה פרטי. לא היינו קרובים לציונות, היא היתה מחוץ לתחום התעניינותנו. באה המהפכה, ולאחריה פרעות דמים…. היו קורבנות. ממשפחתי נפצעו קשה שלושה אנשים. היו גם הרוגים בעיירה וגם בדרכים. ההתנפלויות נמשכו שנה וחצי.

התחלנו לראות הרבה דברים אחרת. באותה שנה (1920) עלו ארבעה אנשים מעיירתנו ארצה באוניה המפורסמת "רוסלן". החלטתי גם אני לעלות ארצה ויצאתי לבֶּסָרַבְּיָה, לעיירה הקרובה לגבול הרומני. שנה וחצי שהיתי בעיירה זו ושלוש פעמים ניסיתי לעבור את הגבול והחזירו אותי. רק בפעם הרביעית הצלחתי. עברתי את הגבול ללא תקלה והגעתי לקישינוב, משם העבירוני אנשי "החלוץ" לגלץ. לאחר שהייה של תשעה חודשים בעיר זו הפלגתי באמצע שנת 1923 ארצה. נסענו, כרגיל באותם הימים, באוניית-בקר והנסיעה ארכה שבועיים.

עבודתי הראשונה בארץ, לאחר מנוחה של כמה שבועות, היתה במשק-בית אצל מחלק חלב חיפאי, שביתו היה הראשון ברחוב החלוץ ובסביבה. משם עברתי, לפי המלצת לשכת העבודה, לקבוצה הארגנטינית בתל-עדשים, טרם שנוסד המושב. היו שם חיילי הגדוד, רובם מארגנטינה, ועל שמם נקראה הקבוצה. החיים בקבוצה זאת לא היו לפי רוחי, ולאחר עשרה חודשים הצטרפתי לפלוגת עין-חרוד בפתח-תקוה, משם עלינו ב-1 במאי 1925 לגבעת השלושה. כעבור שנתיים נשלחתי ע"י הקיבוץ לבית הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל, שם התמחיתי בעיקר במקצוע הרפתנות. בגבעת השלושה עוד לא היה משק חקלאי ואני נמשכתי לחקלאות. בחרתי על כן ביגור, איתה היו לי קשרים בהיותי בנהלל. הגעתי למשק בשנת 1929. הוא נראה בעיני מבוסס יחסית, עם רפת מסודרת.

העבודה ברפת בזמנים ההם היתה קשה, בעיקר מפני החלוקה הלא נוחה של שעות החליבה שנמשכו כל היממה. שלוש חליבות: לפני הצהריים, לפנות ערב וחליבת לילה. נחים, ושוב לעבודה. בכלל, הרפתן היה אז קשור לרפת גם לא בשעות העבודה. פרה שהמליטה או חלתה – הרפתן צריך היה להיות על ידה, ואין זה חשוב אם רק לא מזמן גמר את החליבה ולא הספיק עוד לנוח. עבדו גם בשבתות, שהרי מקובל היה שאסור להחליף ידיים בחליבת הפרות. שלמה גלובמן ז"ל, שעבד אז ברפת, התנגד בכלל לשבתות. איכר – היה טוען – צריך לעבוד כל השבוע. וכאשר הוחלט בכל זאת בחיוב בקשר למנוחת-שבת הוא קיבל את הדין ולא עבד אותו יום בחליבה, אבל עשה כל מיני עבודות צדדיות שלא התפנו בימי חול לעשותן. הוא עבד אולי יותר מכולם, אבל אם היה קונצרט בחיפה לא ויתר עליו והלך ברגל. קרה לא פעם שאחרנו לשבת באסיפה, בנשף, או שחזרנו מאוחר מאיזו הופעה בחיפה – החלפנו בגדים והלכנו לחלוב. פעם חזרנו מקונצרט בחיפה ומצאנו עֶגלה שנולדה בזמן היעדרנו, וקראנו לה "סימפוניה".

– – –

עבודתי ברפת השתרעה על פני תקופה של עשרים ושש שנים, תוך הפסקות של עבודות תורנות שונות, כגון: סידור העבודה, שמירה, מטבח, משתלה ועוד. חמש-עשרה שנה גרתי בחדר קטן בצריף, כמובן עם עוד כמה חברות, ורק אחרי חמש-עשרה שנות היותי ביגור ועשרים שנה בארץ נכנסתי לחדר בבניין.

לא התאוננו, היה לנו טוב.

רבקה כהן

ספר יגור, עמ' 243

את רבקה הכרתי עם עלייתי ארצה ב-1925 – אני חברה בקבוצת "מעבר" ורבקה בפלוגת עין-חרוד. אלה הם שני הגופים אשר היוו אח"כ את קיבוץ גבעת השלושה. החברות הטובה והקרובה התפתחה בינינו עם הגיענו לנהלל כתלמידות בביה"ס החקלאי של חנה מייזל, מאז נצמדנו וכאחיות היינו כל הזמן. מאותם המעיינות שתינו, מאותם קרני האור והצללים ינקנו את כוח החיים.

קל היה עם רבקה ולצידה לעבור את הדרך הארוכה של עשרות השנים, כי אמן החיים היתה. בעמקי נפשה היו חבויים כל אוצרות הטבע היקרים ביותר. רבקה היתה אמן במלוא מובן המילה – להנות מכל הטוב והיפה, ובאותו הכוח לדחות ולפזר את המייאש והשלילה. לא אצה לה הדרך ולא מיהרה אף פעם, ויחד עם זה הספיקה הכל לעשות, לראות ולהנות.

רבקה היתה איש קיבוץ מובהק, כי הזדהתה עם הרעיון, ועם השלילה לא שיתפה את עצמה. המסירות, ההתמדה והדייקנות בעבודה היו לשם דבר. רבקה לא באה "ריקה" לעבודה, כי בדרך כבר שמעה את שירת הציפור, הסתכלה בצמח המלבלב, ובליבה הרבה שלומות לאנשים אותם פגשה. זה השתקף באווירה אותה יצרה לאלה שהיו בקרבתה.

כאדם היה טבוע בה המושג להנות וּלְהַנות. רבקה נהנתה עמוקות מציור, מוסיקה, וכל הופעה אמנותית על רמה טובה, מבלי להיות בעצמה אמן, מבלי לקבל חינוך מיוחד לכך. לי נראה שכל זה בא לה ממניע עיקרי אחד והוא – אהבת האדם שהיתה טבועה בה. לרבים היה טוב להימצא בד' אמותיה. לכאורה, לא איש שיחה מובהק ומבריק, ובכל זאת היא היתה מרכז לחוג די רחב של חברים, אשר במחיצתה היה להם נעים וטוב להיפגש. רבים מבחוץ, קרובי משפחה, בני עיר, עולים מרוסיה באו אליה כאל ידידה טובה, כי ידעה להקשיב ולהיות שותפת בחוויותיהם, ולא פעם נאמר: "אני בא לרבקה חולה וחוזר בריא" – – –

חנקה

יומן ליום השלושים

21.1.1972

היה ריבוע של אור שהזמין פנימה. היה זה חדר ששרוי היה בו אדם מסביר-פנים, נדיב-לב…

לרבים רבים טוב היה עם רבקה. הכנוּת שלה, הכוסף לחיי-חברותא היו בשיעור לא מצוי; וכך גם הכושר, כוחות הנפש שלה – כל עצמותיה אמרו אהדה ואהבת-אדם. לא די היה לה ביחס פורמלי פושר, היא תבעה בכל ישותה יחס חברי חם, והשיגה זאת.

היתה סביבה אווירה. היא השפיעה על קבוצה גדולה של חברים וחברות והצמידה אותם למעגל של ידידות. היתה זו זכותה הגדולה – להפיח רוח של שמחה זכה ותמה. היתה אישה שמילאה תעודתה החשובה מאוד – עידוד החיים בקרבתה, אימוצם גם בשעות של תהיה ומבוכה, לא בדברים אלא בעצם הופעתה, בקולה, בשחוקה, בעיניה הטובות – – –

צ. שאר

יומן ליום השלושים

21.1.1972