לחבר חייה של רבקה זמיר, החניכה שלי במשתלה של גידול עצים בירושלים.
קראתי בחוברת לזכרה של רבקה את רשימתך "קינתי" וזכרתי את רבקה כמו שהכרתיה בעבודה במשתלה בירושלים. היופי הרוחני-הנפשי בלט ביופיה החיצוני. כה אהבתי את רבקה בין חניכותיי בעבודתנו במשתלה.
זכור לי יום בואה של רבקה: הבחנתי בה מחוץ לגדר של המשתלה. היא באה בסתיו, לבושה מעיל אפור, צווארון של פרווה ובידה מזוודה ומבטה לעברים. הרהרתי בנפשי: עלמה במעיל של פרווה תסתגל לחיים המאמצים בעבודה ולחיי הצנע שלנו? הבטתי עליה והבנתי, ודאי בת המחפשת את המשתלה.
מעטים היו אז הבניינים ברחביה, רובה שטח שמם של קוצים ודרדרים, והמשתלה שלנו עוד לא בולטת. את הגדר סידרנו מגבעולי הקוצים, ורק הצריף שלי כבר עומד. התחלתי לצעוד לקראתה. מה זכור לי המבט החם שלה, בת הצחוק הנעימה שנשתפכה על פניה. "כמעט ישר מן האוניה", אמרה לי.
חברותיי במועצת הפועלות בתל-אביב, שהיו פוגשות את העולים בנמל יפו, יעצו מיד לרבקה לנסוע לירושלים למשתלה שלי. חיפשתי אחרי בנות חלוצות להכשרה בעבודה.
למן היום הראשון התחבבה רבקה על כל חברותיה. היינו אז כתריסר חברות בעבודה, ואני חיבבתי אותה יותר מכולן. רבקה דבקה בעבודה במשתלה, בזריעה, בשתילה ובהשקיה. בימיה הקימונו "הצריף" לחברות. לא פשוט ולא קל היה הדבר. צריך היה להביא למקום קירות עץ מוכנים ולמתוח עליהם קורות לגגון. אל הצריף נכנסו החברות בטרם ריצפנו רצפה. רבקה בין הבנות המאושרות שהשתכנה בצריף. אולי סיפרה לך על תקופתה במשתלה.
מה מאוד זכור לי ליל אסון השלושה ביגור, ביניהם אחיה של רבקה. אותו לילה העירו את בן-צבי שהיה בראש הוועד הלאומי, וזוכרת אני איך היינו חרדים למצב ביגור באותו הלילה. רק לאחר יומיים נודע לי שאחיה של רבקה ביניהם, והתאבלתי איתה.
נפלא איך אתה נותן את דמותה, איך אתה משתף את כולנו באבלך, ואני רוצה להגיד לך שאני בין המתאבלים, כי יקרה לי רבקה מאוד מאוד.
איתך בצערך על מות רבקה היקרה – רחל ינאית בן-צבי
ז' באדר תשל"ה, 18 בפברואר 1975
(פורסם ביומן יגור, פברואר 1975)