רובי אהוב שלנו,
אנחנו מלווים אותך היום ונפרדים ממך למרגלות הכרמל שכל כך אהבת, ושהיה לך לבית שנים ארוכות וטובות. בתקופה המורכבת הזו אנו כאן כדי להיפרד ממך גם בשם בני המשפחה האהובים שלך הנמצאים רחוק כל כך, ולא יכולים להיות כאן – גיל ומלה, דניאל ואמילי, יונתן ואלינור בשבדיה, אריאל, מאיה ונעם בקנדה. מלווים אותך אתנו היום סוני שהיה כל כך קרוב אליך ומסור לך בשנים האחרונות ואשתו היקרה דניה.
סיפורו של רובי מתחיל בהונגריה, בה עבר את השואה, דרך צ’ילה ועד לכאן, ליגור. לפני עשר שנים במסגרת השתלמות בנושא השואה בחרתי לתעד את סיפורו של רובי. במפגשים מרתקים עם עזה ורובי שמענו, זך ואני, לראשונה את הסיפור המלא על ילדותו. לבקשתם של גיל ועופר אספר כאן קצת ממה ששמעתי באותן שיחות.
רובי נולד בהונגריה ב-21 ביוני 1935 כבן שלישי לאביו ארנסטו ולאמו אסתר. בשנתו הראשונה גדל בעיירת שדה ששמה מזקרסטש. אחיו הבכור, אישטוואן, שנספה בשואה, היה מבוגר ממנו ב-11 שנה. אחותו, ורה, הייתה מבוגרת ממנו ב-5 שנים. שם המשפחה שלו היה אונגרליידר, שבט מאוד גדול ומפורסם בהונגריה. בהיותו בן שנה, ב-1936, המשפחה נדדה לבודפשט והשתקעה שם, ורובי למד שם בגן ובבית ספר יסודי.
השואה החלה מבחינתם רק כאשר הגרמנים נכנסו לבודפשט במרץ 1944. שנים רבות הוא לא עסק כלל במה שהיה שם, לא דיבר עם הוריו על מה שאירע כשעוד היו בחיים, לא מילא דף עֵד על אחיו הבכור שנספה, ולא סיפר את סיפורו המלא. הדברים נמחקו בהדרגה מהזיכרון, ואולי רק הודחקו לשנים רבות. כשהחלה המלחמה לקחו את אביו ואת אחיו הבכור לפלוגות עבודה בתוך שטח הונגריה. מדי פעם הם קיבלו גלויה והספיקו לבקר את האח, אבל יותר לא נפגשו. רובי נשאר בבודפשט עם אמו ואחותו, וסיפר על סימון הבתים כבתי יהודים, על הטלאי הצהוב ועל עמידה ממושכת במגרש שבו שהו כל הלילה, וממנו היו אמורים להישלח לאושוויץ, אלא שבמפתיע שחררו אותם. הימים עברו בגיחות פתאומיות של אנשי המשטרה על הבתים, ויותר מפעם אחת ניצלו חייו בזכות תעודות מזויפות ויחס אנושי מצד השוטרים.
רובי סבל משיתוק ילדים (פוליו) מאז גיל 5, ולכן אמו הגנה עליו ופינקה אותו בבית. כשגברה הסכנה אמו החליטה להצילו, ולקחה אותו לבית ילדים צפוף בעשרות רבות של ילדים. תנאי החיים שם היו קשים, והיה מחסור באוכל. כל הילדים הקטנים מתו ברעב. רובי ניצל, כי אמו השיגה לו מדי פעם משהו לאכול. ממרחק השנים הוא ידע לומר בוודאות כי רק בזכות אמו נשאר בחיים. אם לא הייתה מגניבה לו אוכל, היה מת מרעב.
עם סיום המלחמה האב חזר ממחנה העבודה, אבל האח לא חזר, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. לכאורה חזרו לתפקד כמשפחה, אבל לא דיברו על מה שקרה, ולא הזכירו את האח שאיננו. כל אחד מבני הבית נשאר עם המחשבות והזיכרונות על מה שאירע ומה שאיבדו, אבל הם לא דיברו ביניהם.
רובי היה בן 10 כשהסתיימה המלחמה, ושנים רבות לא עסק בכך כלל, אבל הזיכרונות לא הרפו ממנו, בבגרותו ניסה לחפש קצת מידע על אודות המשפחה, אבל כבר לא היה את מי לשאול. בחודשים האחרונים אל מול הסערות במדינה צפו ועלו בו הזיכרונות ובשיחת טלפון בינינו אמר לי שלא יכול היה לשאת את מראה השוטרים שאוזקים אנשים חרדים, כי מיד חזרו אליו המראות מילדותו.
ב-1956 בהיותו בן 21 פרץ המרד של ההונגרים נגד הרוסים, והוא החליט לברוח מהונגריה, ונסע לצ׳ילה לשנה וחצי. ב-1958 חברים שלו סיפרו שהסוכנות היהודית מאפשרת לעלות לישראל, וכך הגיע לארץ לקיבוץ כיסופים לזמן קצר, וחזר לעוד שנתיים לצ׳ילה. ב-1960 חזר לארץ ויצא מטעם כיסופים ללמוד באורנים הוראת טבע, שם פגש את עזה. אחרי חתונתם ב-1963 גרו עוד זמן קצר בכיסופים ולקראת לידתו של גיל, בנם הבכור, חזרו ליגור.
שלוש שנים אחרי גיל הצטרף עופר למשפחה שבניתם, בית צנוע לצד הבית הקיבוצי שהיה לב החיים שלכם. ביגור קראו לך רוברטו, אבל בשבילנו, המשפחה, היית רובי. במשך שנים רבות אימצתם למשפחתכם את אורית שהייתה בת בית אצלכם, ושמרה על קשר אתכם גם מרחוק.
עם השנים נדדתם בין הבתים, בהתחלה הצריף הקטן ולידו הדשא, ממש למרגלות הכרמל, עליו שיחקנו כילדים, כשהבית הקטן לא הכיל את צווחות המשחק המשותף. זמן קצר גרתם בדירה קטנה באמצע הקיבוץ, מתגעגעים לחוץ הירוק, עד שחזרתם למקום האהוב עליכם, בקצה הקיבוץ ליד הוואדי, ממנו אפשר בקלות לעלות בשבילי הכרמל.
במשך השנים רובי עבד בלגין, היה חבר במזכירות המורחבת, למד קורסים בהנהלת חשבונות ועבד שנים רבות בהנהלת החשבונות בקיבוץ. בזמנו החופשי אהב מאוד לצלם, ולכד בעדשת המצלמה רגעים משפחתיים ונופים ייחודיים.
חלפו שנים, הבנים גדלו, המשפחה התרחבה, גיל ומלה התחתנו והפכו אתכם לסבא וסבתא עם לידתו של דניאל, בכור הנכדים. עופר ואריאל התחתנו, והשמחה על כל נכד נוסף ועל המשפחה המתרחבת הייתה גדולה. כמה התרגשתם ושמחתם על כל ביקור של הבנים, הכלות והנכדים. חודשי הקיץ היו חגיגה מתמשכת של בריכה, טיולים וארוחות משפחתיות, הזדמנות ליהנות מכל רגע ולאסוף זיכרונות נפלאים עם המשפחה היקרה כל כך. כל עוד יכולתם נסעתם לקנדה ולשבדיה, וביקרתם את המשפחה כמה שאפשר.
רובי יקר, הבית של עזה ושלך היה לי תמיד בית. כמה אהבתי לבוא אליכם. כילדה הייתי צמודה לעזה, הולכת איתה לעבודה, ומשוחחת איתה על עניינים שברוח. ככל שבגרתי נוצרה שפה משותפת גם בינינו, וכמה התרגשתי שסיפרת לנו בפתיחות ובדמעות בעיניים את סיפור חייך הקשה. בשנים הראשונות לאחר לכתה של עזה היה לך קשה מאוד. הלכת מדי יום לבית הקברות, דיברת איתה לא מעט והמשכת לחיות את הנוכחות שלה בבית יום יום. לאט לאט שיתפת אותנו יותר בעולמך, דיברת, סיפרת, שוחחנו על עניינים שונים, ותמיד שמרת על חוש ההומור שלך ועל ההתבוננות החיובית בדברים, גם כשהגוף החל לבגוד.
בשנים האחרונות הלכת ונחלשת, בקושי יצאת מהבית, אבל המשכת לשמור על אנרגיות ועל חיוך קבוע, עד השבועות האחרונים שבהם צללת לעולם משלך. מפעם לפעם צפו זיכרונות עבר שלאט לאט נמוגו איתך לתוך החשכה. בשבועיים האחרונים הספקת לראות את עופר וגיל היקרים לך כל כך, לדבר איתם ברגעי החיבור האחרונים ולהיפרד.
בשם המשפחה רצינו לומר תודה גדולה לאנשי יגור על התמיכה והעזרה בתקופה הזו ובעיקר לצוות המרפאה על המסירות הגדולה. חיבוק גדול לגיל ומלה, עופר ואריאל, דניאל ואמילי, יונתן ואלינור, מאיה ונעם, וחיבוק גדול לסוני ודניה שהיו איתך בשנים האלו ועטפו אותך בהמון אהבה.
רובי, אהוב שלנו, תחסר לנו עם החיוך שלך, האופטימיות וההומור המיוחד. תחסר לנו בחגים ובשמחות ונזכור בגעגועים שיחות קטנות ליד השולחן. איש צנוע כל כך במשפחה תוססת וגדולה. ובתוך המפגשים שעוד יהיו בעתיד, כשניפגש עם עופר וגיל ועם המשפחות או בשגרת היום-יום, ניזכר בך בגעגועים.
היה שלום.
יעל עומר (אחיינית של עזה)
