רוחמה פולק-מורן

07/12/1903 - 31/03/1968

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח כסלו התרס"ד

תאריך פטירה: ב' ניסן התשכ"ח

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: דרור

עבודה: מחצבה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אריה מורן

רוחמה פולק-מורן

בצער רב קבלנו לפתע ידיעה בי רוחמה נפטרה.
רוחמה נולדה בעיירה ברסטיצ'קה אשר בווהלין בשנת 1903. אביה היה למדן מופלג ובעל השכלה רחבה ויחד עם זה היה עסקן ציבורי פעיל והיה ממייסדי התנועה הציונית בעיירה. הוא נתן לבתו חינוך עברי וכללי, קודם בעיר מגוריו ואחר כך ברדזיבילוב.
בשנות מלחמת העולם הראשונה טולטלו עם זרם הפליטים והגיעו ליקטרינוסלב באוקראינה. שם היא נתקבלה כתלמידה בסמינר למורות של חברת "תרבות" והצטיינה בשקידתה ובחריפות שכלה. באותו זמן היא הצטרפה לחוג של צ.ס. "דרור" שאורגן והודרך על ידי חברנו בר-יהודה ז"ל והייתה פעילה בו. ימי הבלהות והאימים של הפרעות זעזעו אותה ושרטו שריטה בנפשה. בנס ניצלה ממוות, הודות לחזותה הארית.
עם שובם לפולין המשיכה לימודיה בסמינר למורים עבריים של "תרבות" בוילנה, וגם שם התבלטה בין כל התלמידות והייתה חביבה מאד על מנהל הסמינר ד"ר טשרנו, על שקדנותה וכשרונותיה המבריקים.
בשנת 1927 עלתה ארצה. שהתה כשנתיים בבית קרובי משפחה. אחר כך הצטרפה לחבורת הפועלות שליד חיפה, בק"מ ארבע וחצי, ובזמן מאורעות 1929 חוסל המשק, והיא עברה עם עוד כמה חברות ליגור. פה הקימה משפחה וגידלה את ילדיה.
סבל רב ולבטי נפש פקדוה במשך תקופת חייה כאן, ולבסוף עורערה בריאותה, וזה הוסיף סבל על סבלה.
סגורה הייתה פנימה ולא היה סדן ליכולתה ולכשרונותיה. לא ניתן לה ביטוי ומעטים הכירוה הכרה של ממש.
כעת נדם הכל לעולמים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • כשתתגלגל נשמתי / מאת: ורדה פיש

    [אחד השירים שרוחמה ציינה אותם במיוחד]

    כשתתגלגל נשמתי

    כְּשֶתִתְגַלְגֵל נִשְמָתִי בְּשִבְעַת מְדוֹרֵי גֵיהִנוֹם

    אֶצְעַק אֶל הָאֵל

    וְלא יַעֲנֵנִי.

    כְּשֶתְכַרְכֵּר נִשְמָתִי בֵּין קַרְנֵי הָאוֹר

    אֶצְעַק אֶל הָאֵל

    וְלא יַעֲנֵנִי.

    כְּשֶתִתְכַּוֵץ נִשְמָתִי בְּצֵל קִירוֹת

    וְתִכְאַב

    לא אֶצְעַק אֶל הָאֵל.

  • בשולי מסיבת הסיום

    [דברים שנכתבו בסיום בית הספר של גדי]

    ועמדו כל אותם ימי השבוע האחרון בסימן תחושת הבגרות של הבן, עמידתו ברשות עצמו ולרשות החברה שגידלתהו, טיפחתהו והביאתנו עד הלום.

    ועולים מתוך חביוני הנפש זיכרונות – חוויות על כל מיני לבטי ומכאובי הצמיחה והגידול של הבן הבוגר ולא-בוגר, שטרם הסתיימו גם עם עברו מרשות לרשות. ובד בבד עם תחושות מתחושות שונות מתנגנים בתוכך איזה צלילים מיוחדים, דופקים על שערי הלב-הנפש ותובעים את ייחודם המיוחד והחגיגי, את הבלטתם-לציון מחוץ לכל המערבולת הפנימית שלך. ונתקֶלֶת תביעה זו ברקע של הנפש ובכל מיני משקעים המצויים בקרקעיתה של זו; לא יכולה לה ונשארת ללא ביטוי והד. ובא איזה גילוי של שגב מיוחד (כן, שגב, ללא שמץ הפרזה לגבי הרגשתי אני, עם כל החששות להיתפס למליצות לגבי ראיית הביטוי של הזולת), ותופס אותך בציציות ראשך, מרים אותך מעל המסגרת שכל-כך קשה לחרוג ממנה, ובאותו ברק רגעי המסנוור אותך בהוֹדוֹ, אתה מתעלה וניזון באותו מעמד מזיו של גילוי זה ומתבשם מטעמו וריחו הטובים.

    חוויית גילוי זה של שגב לגַבָּי היה אותו טרקטור עם הפרחים ועם בני-התשחורת המובילים את המגדנות לחדרי הורֵי הבוגרים, בצירוף אותה פתקה מלבבת, על הכתב הילדותי שבה, שכל-כך הפעימו את לבי.

    ולחש קול באותו מעמד: זהו הרקע שעליו מושתתים היסודות. אבל רבים ומשונים הם הגורמים בכל מיני דפוסים ומערכות שונות, שהם בחלקם גם בך וגם מחוצה לך, ושא לפתחם חטאת רובץ, ואינך זוכה לקלוט את האור שביסוד זה ולהופכו לגורם-קבע פורה ומפרה בחיי היום-יום שלך. ועל כך יבורכו הגורמים המסייעים לחשוף ולהפעיל מבצעים נעלים אלו.

    רוחמה

    בתוך יומן יגור ליום השלושים

    3.5.1968

  • ציון לדמותה

    עם רוחמה ז"ל נפגשתי בשנות 1919-20 בסמינריון למורים מיסודה של "תרבות" בעיר יקטרינוסלב שברוסיה-אוקראינה. היינו בידידות רבה. רוחמה היתה באופיה חברותית והיתה אהובה על כל התלמידים והתלמידות. גם אהבו אותה בגלל תכונותיה הנפשיות היפות. רוחמה הצטיינה בשקידתה הרבה בלימודים והזכירה את "המתמיד" לביאליק…. בסוף שנת 1920 נסגר הסמינר ע"י השלטון הסובייטי ואנו התפזרנו לכל עבר.

    והנה, בשנת 1929 – אחרי ניתוק של תשע שנים, שוב נפגשתי עם רוחמה, והפעם במשק יגור…. חידשנו את החברות שלנו ביתר שאת, ומאז היינו חברות קרובות. רוחמה באה ליגור עם ולטר, שהיה חבר נעוריה מעיירתם ברסטיצ'קה…

    – – –

    רוחמה היתה בעלת השכלה רבה, איש הספר והעיון, מעמיקה חשוב. היתה מחוננת בשכל ובהגיון רב. ישרה היתה, איש האמת.

    ביראת כבוד, בהערצה רבה ובאהבה גדולה סיפרה לי רוחמה על אביה ז"ל. בעל שאר-רוח היה, איש משכיל. חינך את הדור הצעיר דאז שבעיירתו לערכים יהודיים מוסריים וכלל-אנושיים. עורר בליבם את האהבה לציון ולעליה לארץ-ישראל… הוא האציל מרוחו הטובה על רוחמה, הוריש לה תכונות מוסריות נעלות ויפות. למרבית הצער לא מצאה רוחמה את מקומה הראוי לה בעבודה. צר היה לה המקום לביטוי, לפיתוח כשרונותיה, נשארה בנקודת קיפאון. הדברים האלה גרמו לה מפח-נפש ואכזבה גדולה…

    זכרה היקר יהיה שמור עמוק בלבי.

    אסתר רביקוביץ

    יומן ליום השלושים

    3.5.1968

  • נכתב ע

    – – –

    זיכרונותי הראשונים על אמא כאמא מתקופת בואנו ליגור: אני בן שלוש, נשאר יושב על כסאי ליד שולחן האוכל בגן. אמא סוגרת אחריה את הדלת ואני בודד בין ילדים ורוצה מאוד מאוד, בכל כוחי, שהדלת תיפתח ואמא תחזור אלי…

    בדאגתה לנו התמידה אמא גם כשהלכנו ובגרנו, מבלי לשים-לב שעם הגיל משתנות הדרישות. כך הן האימהות. המושגים משתנים – אני אוהב הרפתקאות, טיולים, מסעות, והנאותי הופכות להיות מקור דאגותיה, ודאגותיה גורמות לחיכוכים ולרצון "להשתחרר מהסינור". אמא מנסה לשמור על הקשר בכל מחיר ועושה את שביכולתה לעמוד בכך: דואגת לאספקת התפוח והשמנת לבן החייל. וזכור לי יום אחד ואני ממהר לצאת לבסיס, אך אמא מעכבת אותי: היא השיגה עבורי צלוחית שמנת (בימי הצנע של אז). דחיתי את ההצעה ברוגז-מה, ובדרך הצטערתי משהרהרתי בדבר: הרי ה י א היא זו שהיתה נהנית לו אכלתי א נ י את אותה שמנת, כי כאלה הן האימהות…

    אם התרופף הקשר איתי – התחזקו קשריה עם חוג ידידות מצומצם, עימן היתה אמא מחלקת חוויות. אך דווקא בחוג זה פגע הגורל, ואחת אחת נפקדות הן מארץ החיים, מרבית חברותיה של אמא. אמא נשארת מוכת תדהמה, רוחה נשברת בה וקשריה עם ידידותיה הנותרות ניתקים אחד אחד. היא עצמה נהגה לספר אז אגדה על בן-מלך שהיה לו כל-טוב, עושר ואושר וחוכמה, אך הוא שאל לו עוד ועוד – הוא ביקש לראות את הנסתר אשר מעבר לנגלה, לקרוא מחשבותיהם של הבריות. מבוקשו ניתן לו, וברכה זו הפכה לו לקללה. מאז הפך לאומלל באדם: ראה את כל הרע בעולם ולא יכול להיות מאושר עוד.

    "נתקיימה בי קללתו של אותו נסיך" – היתה אומרת. "אינני מסוגלת לראות, אלא את צידו השני של המטבע בחיים". וכך הלכה והתרחקה מהחברה הסובבת. נותרה לה אז רק השמחה בבני משפחתה, ובעיקר – הנכדות, אשר גם השיבו לה חיבה והערכה….

    רמי

    יומן ליום השלושים

    3.5.1968

  • רוחמה – שנה לפטירתה – ג' סיון תשכ

    הרהורים

    רוחמה, משחר נעוריה, ודרך כל חייה שאפה לשלמות, להגיע לדברים עד תום, מתוך תפיסת המרובה, זלזלה בקטנות; לא התפנתה להן, כביכול, וכל חייה עברו לה בפנים, לא זכו לראות אור. פה ושם הייתה מתמכרת למשהו, משכללת אותו בתוככי הרבדים העיקריים שבנפשה, מוציאה לאור – אם זה היומן שלה, המכתבים, עבודות בזמן הלימודים – ומתכוננת (אכן, כל ימי החיים!) לבאות אשר, אבוי לא הגיעו. ובהביטה אחורנית מתקופה לתקופה הייתה מצליפה את שוט הביקורת הקשה שלה ללא שום רחמים על עצמה, על עורה היא, ובאה לידי יאוש ואזלת יד.

    רשימותיה ביומנה שבוילנה הן תמציתיות, רשימות כעין תזכורת לעצמה, למען עבד אותן אחר כך; כמעט ומדלגת על המתרחש היום-יומי. אחרי הפיענוח התברר שייתכן כי לא יובנו, על ידי מי שלא ידע את הרקע והנסיבות. זה הטיל ספק בהגשתן לציבור החברים הרחב בלי קטעי הסבר, אשר עדיין לא הוכנו, ולכן לא יוגשו הפעם.

    ועוד משהו.

    כידוע עברה רוחמה תקופה קשה בשנותיה האחרונות. והנה תהפוכות הגורל. אחרי שהתאוששה, עמדה על רגליה והתחילה לארגן את פרק החיים שעמדה בו כדי להיכנס לתוכו בעירנות ובשלווה – זו השלווה שלשוא רדפה אחריה בשנותיה האחרונות – והנה, עם הבריק ההברקה, כרעיון אשר מגיה מתוך ערפילים לא נודעים ומאיר מחשכים, כשהתחילו בשבועות האחרונים לחייה להילקט ולקרום עור של כוחות נפש שהתרעננו והנה לפתע – אכן כגנב במחתרת – הגיח ובא זה המוות – עליו היא משוחחת בצער ובאימה בשחר נעוריה.

    אכן, חבל.

    ***********

    ישנם נעלמים מן העין, הזכרון והמחשבה; הדברים מתערפלים ונמוגים, חוזרים אל ה"אין", אל המקור. האומנם אל המקור? היעלה על הדעת ניגוד בוטה, משווע יותר, מתנגד לכל שבריר של הגיון, מאשר להפוך את ה"אין" למקור בהא הידיעה, למקור המקורות?

    ואכן, החי, זו תמציתה של הבריאה. תמצית כוחה, נלחם בחרוף נפש, בכל שפעת אנרגית הקדומים שלו, בזו השכחה, בזו השיבה אל ה"אין" כמקור המקורות; מתמודד איתו משך דורות, ועומד בגבורה.

    ומול האין – הזכרון; אותו מאמץ עליון של פרט בודד, עלוב, כשהוא עומד מול הנצח, מתמודד איתו, כשהוא מותח את כל ישותו למען שמור, למען זכור.

    ומימים רחוקים, נשכחים, עולה ערב אחד בביתה של רוחמה. אותו הבית, שדורות חכמים ואנשי רוח אגרו בו את כל צורות יצירותיה של האות העברית בנכתב ובנדפס, את כל מה שיצקה לתוך גנזי בית האומה מן ההגות והרגש, אשר בישראל ואשר בעמים. ודרך אגב, הקפד הקפיד אביה – אברהם יהודה – שכל זה יופיע בלבוש עברי, שכל זה יאורג וייכנס אל תוך תוכה של מערכת התרבות העברית, לא זו המתייהרת של אנשי "אני ואפסי", אל זו הלאומית, המקבלת ונותנת, היוצרת בכל התנאים והנסיבות של הסבל וענות הדורות שלנו.

    ואכן, חבל; נשכח ממני שם הסופר והקובץ (אגב, דווקא זה – לשונו – רוסית הייתה), כי הפעם מדובר היה באחת מיצירות שוליים, קטנות בצורתן וממריאות שחקים, אל הנשגב ואל השגיא.

    השם: "אודים". ומסיפור המעשה: מעשה בחבורה, שנפלטה מן החברה השלווה, הרוגעת, המתכנסת בבית אחד מחבריה, נותנת בכוס עינה, ומתוך ערפילים משתחררים המאוויים הכמוסים והגדולים ביותר של החברה האנושית כולה, ומבטאים אותה אותם אנשי ה"צדה" וה"אצל", (ויצויין דרך אגב הסופר א.נ. גנסין בעל ה"אצל" – זו יצירת היש הגדולה בלבוש היאוש – ה"אין" המוחלט). מבטאים אותם המאוויים אשר בנין עד עולמות שגיאים, תוך החריבם פה ושם מעפיל זה או אחר. בחינת מס הנועזים.

    זהו הערב (בו קראנו את הסיפור), שקשר אותנו – אותי ואת רוחמה; סלל את דרכנו אל המשותף, המאבק ברחשים הכמוסים, ובנועז ביותר שבחיינו.

    ולטר מורן

    יום השנה לפטירתה

    21.3.1969

  • יומן והערות – הארות עליו

    אי אלה הערות – הארות. יומנה של רוחמה פולק-מורן מקיף שתי תקופות עיקריות וקובעות בחייה. הראשונה – המקום: יקטרינוסלב. הזמן: כפי שמעידים התאריכים – ימי הסערות הגדולות של סוף מהפכת אוקטובר. בחוץ תשתולל חרב הפרעות של הכנופיות הלבנות. בחיי היום יום: מנותקת מהבית ללא אמצעי מחיה מינימליים, מחסור, רעב, כפור רוסי טיפוסי. הסביבה: נוער עברי לומד וחותר לשכלול עולמו הרוחני – העברי והכללי; תנועות נוער של צ.ס. בהדרכתם של בר-יהודה ואחרים; קשר אל האידיאליסטים מבין לוחמי המהפכה.

    גופה התשוש של רוחמה נאבק בקושי על קיומו הפיסי. והמאבק העיקרי שלה – אז, כמו ביתר תקופות חייה – היה: לשמור על הגחלת. איך לעבור את כל זה, ובתוך כל זה, מבלי לפגוע בציפור הנפש – באמונה הגדולה בטוב, ביפה, באדם.

    אופי אחר לגמרי נושאים הרשימות בדפים, המעטים במספרם, שנרשמו בוילנה, בסמינר למורים של ד"ר צ'רנו. התקופה: ימי מלחמת השפות בגולת פולניה. חוקת הסיים הפולני איפשרה למעוטים הלאומיים לבחור את שפתם, ומלחמת השפות בתוך גולה זו מגיעה לשיאה. בין מורי הסמינר – ד"ר צ'רנו (הייתה תלמידתו הנערצת), הסופר גרשון שופמן ועוד. ומתלמידיו – המשורר חיים לנסקי ואחרים. האווירה שוקקת חיים ומחשבה.

    אופי רשימותיה – המעטות מאוד במספרן – הוא אחר לגמרי מאלה שביקטרינוסלב. אין בהן התמימות של ימי הנעורים הראשונים, והפבולה (סיפור המעשה) בהם – מיותרת, וחסרה לעיתים, לחלוטין. אופיים: הערות, הערכות ותמציתם של דברים.

    אבל החרב המתהפכת מראשית שנות העשרים, לא עזבתה גם בשעת כתיבת רשימותיה בוילנה. יתר על כן – ליוותה אותה נאמנה כל ימי חייה.

    ולטר מורן

    מתוך יומנה –

    …מה רבה קנאתי באלה, הממשיכים בשקט בהשכלתם! ובכל אשמה הדיפרנציאציה הסוציאלית, אי השוויון הסוציאלי. ואולי הוסף לזה את אי-כושרי "במיוחד" להסתדר?

    הופיעו אצלי כעין יסורי מצפון, אשר המחשבה ההגיונית התגברה עליהם. כי הרי ברור שתנאי הקיום שלי בשנתיים שלוש השנים האחרונות – לא השאירו שום מקום ללימוד סדיר.

    …אני קוראת את פורל. נתקלת בגישתו ובתפיסתו הנכונה והמקיפה. בנוגעו ביחסי המין, לפי תפישת הדת ופתרונותיה, הוא, בצדק קובע:

    רק המדע יכול ורשאי חופשי וגלוי לקבוע את צורתם ותוכנם של חיי המין. ואז יוכלו האנשים הבריאים ברוחם, להשתחרר מכבלי החנופה והכזב. כי הנה במסווה של קדושה מתחוללים בחוגים אלה אורגיות של מופרעי הנפש, אשר רק עם הזמן ניתן יהיה להשתחרר מהם, לפותרם ולהיפטר מנזקיהם.

    למדע יעוד גדול ואחריות גדולה לעתיד האדם בשטח זה. משימתו הקשה להגשמה היא: לשחרר את יחסי המין מכבלי הדוגמה והעריצות הרליגיוזית ולהביאם להתאמה הרמונית ביחס ישר אל האתיקה האנושית, הכנה והאמיתית.

    …נערה, בלכתה אחרי בחיר לבה, לא עברה ולא הפרה שום חוק. כי הנה הלוך הלכה אחרי קול הטבע שפעם בקרבה. ואל יהין מישהו לשים אות קין על מצחה הזך והטהור.

    …ופתאום לקום ולקפוץ אל הסחרחורת הזולה, מבלי להבחין בטיבם ועומקם של דברים. קפוץ ושקוע במי היום יום הדלוחים, לחלל את הקדוש והנערץ, מבלי להשאיר לך זמן מספיק כדי התייחדות וזיכרון. יתכן ונובע כל זה מסיבות רבות ושונות. יותר נכון – מאחת ויחידה, והיא טמונה בתוך תוכה של אישיותי, נובעת ממנה, ואשר לשנותה לא ניתן כי קשורה היא בעצם המבנה שלה.

    הנובע מכאן: חיים עליונים אלה של זיכרון, דביקות ושלמות לא ניתנים לי, כי לא בי תלוי הדבר להגיע אליהם. מבנה הנפש שלי ססגוני, מורכב; ומכאן ברור לי מהו שמושך אותי אל החברה האינטליגנטית, האריסטוקרטית. ובמה אני אגמור? לאן אגיע? אכן סקרנית לדעת!

    …האם אמנם הכרחי הדבר להתייסר ככה, להמשיך ולהתקיים אך ורק כדי להוות כלי שעשועים לאחד, יצור שטני, המתקיים לו באחד העולמות הרחוקים – מרוחקים; יצור הנהנה מעצם קיומם של ענות ומצוקה הצוחק למשובתך; אשר בשבילו מהותו של כל זה אינו אלא עובדה אחת טפשית ומגוחכת אחת מני רבות…

    …למעשה הריהם, בעיקר, מתפרקים מהעגמומיות והקדרות הגדולה אשר בנפשם, על ידי הטפתם זו את תורותיהם, למען טובתה "הצרופה" של כלל האנושיות…

    …הרגשה ארורה, אשר לפי דעתי תוקפת אנשים על סף יאושם הגמור; לפני הכנסם אל "האין" המוחלט, ואולי משהו, הגרוע אף מזה. …אכן, הייתה בי יד הגורל לעוות את הענוג ביותר.

    …הזמן – אותו אוצר בלום, היקר כל כך לבני תמותה, המביא להם כל כך הרבה גיל ונועם! ומה נשאר לי, מכל אותו השפע הרב של אנרגיה וחיים?

    …אכן, אני היא זו, שמתי. ואת המקום, אשר תפסתי וחייתי "אני" – תופס ומתקיים בו בחלל משהו עלוב ומיותר… הבה נציין ביתר דיוק: מתוך סבל, וענות פרפורי גסיסה, הנמשכת לאין סוף מענה – לא הבחנתי ברגע המכריע, בו אבד לנצח נצחים אחרון התאים של ה"אני" שלי… ולפתע – והנה אבד ללא עקבות, כל מה שיכול היה להיות בי, ושבחלקו גם היה כבר קיים.

    מוזר ואיום לעמוד יום אחד מול ההכרה, שאין שום מקום לעולם הדמיון המרהיב, שכל העולם המושלם הזה התמוטט, ואתה – רק אלוהים יודע למה ומדוע – מתעקש ועומד לקיימו בכל מחיר. להמשיך בכל מחיר את קיום ישותך, אשר כלום אין בינו ובין ה"אני" האמיתי שלך, שאת מאווייו ורצונותיו קטנת מלמלא.

    עד כאן קטעים מיומנה.

    מוסיף ולטר מורן:

    ואין אני יכול שלא לציין את זה, המובא להלן. יש – ובמקרה דנן, הרי זה אחת מן האפשרויות היחידות – וחפץ מסויים, אותו דומם אילם, מספר, משיח ומגלה צפונות, מן הצפון והטמיר ביותר.

    באחד הימים, זמן רב אחרי מותה, חיפשנו משהו במגרה של הכוננית והנה צצו לפתע שני דברים, שהיו שמורים מסודרים במקום לגמרי אחר, בין דברי "עתיקות" הקשורים במשהו דומה לזיכרונות – מזכרות. הפעם נמצאו מסודרים כמוכנים לעיון. שניהם קשורים בי אישית, ועשו בזמנו על רוחמה רושם עז: הנה מתחילה תקופה של יישור ההדורים וקרבת הלבבות; זו, המקננת מתחת לכל הרבדים של הניגודים והמשקפת את קשר החברים, המתגבר על המפריד. כי חיי היצירה של יום יום משקיפים מתוכם במין סלחנות רחבת-לב, לאמור: ואף על פי כן…

    המדובר הוא:

    1) יומן המשק על קלוסובה ברשימה אחת בו, המבליטה את קשר האחים האישי שלי אל אותה קבוצת נעורים תמימה וחולמת, המזינה רבים מבינינו עד היום.

    2) תפקיד טנור סולו – היחיד, שבו הופעתי (ואגב, זו הייתה בשבילי עם הדיאפוזון העלוב שלי, הוסף צרידות איומה של הצטננות באותם הימים – הליכה על חבל, שוברת מפרקת על בטוח).

    3) מספר סידורים קטנים מענייני יום יום, שהופיעו דווקא באותם הימים.

    ולפתע הבריקה מחשבה: הרי עוד עדות אילמת על תאווה עצומה לחיים, שנתעוררה בעוצמה לא צפויה ולא משוערת.

    מתוך יומן יגור מס' 3382במלאות שנה לפטירתה של רוחמה

    21.3.1969

    ג' ניסן תשכ"ט