אי אלה הערות – הארות. יומנה של רוחמה פולק-מורן מקיף שתי תקופות עיקריות וקובעות בחייה. הראשונה – המקום: יקטרינוסלב. הזמן: כפי שמעידים התאריכים – ימי הסערות הגדולות של סוף מהפכת אוקטובר. בחוץ תשתולל חרב הפרעות של הכנופיות הלבנות. בחיי היום יום: מנותקת מהבית ללא אמצעי מחיה מינימליים, מחסור, רעב, כפור רוסי טיפוסי. הסביבה: נוער עברי לומד וחותר לשכלול עולמו הרוחני – העברי והכללי; תנועות נוער של צ.ס. בהדרכתם של בר-יהודה ואחרים; קשר אל האידיאליסטים מבין לוחמי המהפכה.
גופה התשוש של רוחמה נאבק בקושי על קיומו הפיסי. והמאבק העיקרי שלה – אז, כמו ביתר תקופות חייה – היה: לשמור על הגחלת. איך לעבור את כל זה, ובתוך כל זה, מבלי לפגוע בציפור הנפש – באמונה הגדולה בטוב, ביפה, באדם.
אופי אחר לגמרי נושאים הרשימות בדפים, המעטים במספרם, שנרשמו בוילנה, בסמינר למורים של ד"ר צ'רנו. התקופה: ימי מלחמת השפות בגולת פולניה. חוקת הסיים הפולני איפשרה למעוטים הלאומיים לבחור את שפתם, ומלחמת השפות בתוך גולה זו מגיעה לשיאה. בין מורי הסמינר – ד"ר צ'רנו (הייתה תלמידתו הנערצת), הסופר גרשון שופמן ועוד. ומתלמידיו – המשורר חיים לנסקי ואחרים. האווירה שוקקת חיים ומחשבה.
אופי רשימותיה – המעטות מאוד במספרן – הוא אחר לגמרי מאלה שביקטרינוסלב. אין בהן התמימות של ימי הנעורים הראשונים, והפבולה (סיפור המעשה) בהם – מיותרת, וחסרה לעיתים, לחלוטין. אופיים: הערות, הערכות ותמציתם של דברים.
אבל החרב המתהפכת מראשית שנות העשרים, לא עזבתה גם בשעת כתיבת רשימותיה בוילנה. יתר על כן – ליוותה אותה נאמנה כל ימי חייה.
ולטר מורן
מתוך יומנה –
…מה רבה קנאתי באלה, הממשיכים בשקט בהשכלתם! ובכל אשמה הדיפרנציאציה הסוציאלית, אי השוויון הסוציאלי. ואולי הוסף לזה את אי-כושרי "במיוחד" להסתדר?
הופיעו אצלי כעין יסורי מצפון, אשר המחשבה ההגיונית התגברה עליהם. כי הרי ברור שתנאי הקיום שלי בשנתיים שלוש השנים האחרונות – לא השאירו שום מקום ללימוד סדיר.
…אני קוראת את פורל. נתקלת בגישתו ובתפיסתו הנכונה והמקיפה. בנוגעו ביחסי המין, לפי תפישת הדת ופתרונותיה, הוא, בצדק קובע:
רק המדע יכול ורשאי חופשי וגלוי לקבוע את צורתם ותוכנם של חיי המין. ואז יוכלו האנשים הבריאים ברוחם, להשתחרר מכבלי החנופה והכזב. כי הנה במסווה של קדושה מתחוללים בחוגים אלה אורגיות של מופרעי הנפש, אשר רק עם הזמן ניתן יהיה להשתחרר מהם, לפותרם ולהיפטר מנזקיהם.
למדע יעוד גדול ואחריות גדולה לעתיד האדם בשטח זה. משימתו הקשה להגשמה היא: לשחרר את יחסי המין מכבלי הדוגמה והעריצות הרליגיוזית ולהביאם להתאמה הרמונית ביחס ישר אל האתיקה האנושית, הכנה והאמיתית.
…נערה, בלכתה אחרי בחיר לבה, לא עברה ולא הפרה שום חוק. כי הנה הלוך הלכה אחרי קול הטבע שפעם בקרבה. ואל יהין מישהו לשים אות קין על מצחה הזך והטהור.
…ופתאום לקום ולקפוץ אל הסחרחורת הזולה, מבלי להבחין בטיבם ועומקם של דברים. קפוץ ושקוע במי היום יום הדלוחים, לחלל את הקדוש והנערץ, מבלי להשאיר לך זמן מספיק כדי התייחדות וזיכרון. יתכן ונובע כל זה מסיבות רבות ושונות. יותר נכון – מאחת ויחידה, והיא טמונה בתוך תוכה של אישיותי, נובעת ממנה, ואשר לשנותה לא ניתן כי קשורה היא בעצם המבנה שלה.
הנובע מכאן: חיים עליונים אלה של זיכרון, דביקות ושלמות לא ניתנים לי, כי לא בי תלוי הדבר להגיע אליהם. מבנה הנפש שלי ססגוני, מורכב; ומכאן ברור לי מהו שמושך אותי אל החברה האינטליגנטית, האריסטוקרטית. ובמה אני אגמור? לאן אגיע? אכן סקרנית לדעת!
…האם אמנם הכרחי הדבר להתייסר ככה, להמשיך ולהתקיים אך ורק כדי להוות כלי שעשועים לאחד, יצור שטני, המתקיים לו באחד העולמות הרחוקים – מרוחקים; יצור הנהנה מעצם קיומם של ענות ומצוקה הצוחק למשובתך; אשר בשבילו מהותו של כל זה אינו אלא עובדה אחת טפשית ומגוחכת אחת מני רבות…
…למעשה הריהם, בעיקר, מתפרקים מהעגמומיות והקדרות הגדולה אשר בנפשם, על ידי הטפתם זו את תורותיהם, למען טובתה "הצרופה" של כלל האנושיות…
…הרגשה ארורה, אשר לפי דעתי תוקפת אנשים על סף יאושם הגמור; לפני הכנסם אל "האין" המוחלט, ואולי משהו, הגרוע אף מזה. …אכן, הייתה בי יד הגורל לעוות את הענוג ביותר.
…הזמן – אותו אוצר בלום, היקר כל כך לבני תמותה, המביא להם כל כך הרבה גיל ונועם! ומה נשאר לי, מכל אותו השפע הרב של אנרגיה וחיים?
…אכן, אני היא זו, שמתי. ואת המקום, אשר תפסתי וחייתי "אני" – תופס ומתקיים בו בחלל משהו עלוב ומיותר… הבה נציין ביתר דיוק: מתוך סבל, וענות פרפורי גסיסה, הנמשכת לאין סוף מענה – לא הבחנתי ברגע המכריע, בו אבד לנצח נצחים אחרון התאים של ה"אני" שלי… ולפתע – והנה אבד ללא עקבות, כל מה שיכול היה להיות בי, ושבחלקו גם היה כבר קיים.
מוזר ואיום לעמוד יום אחד מול ההכרה, שאין שום מקום לעולם הדמיון המרהיב, שכל העולם המושלם הזה התמוטט, ואתה – רק אלוהים יודע למה ומדוע – מתעקש ועומד לקיימו בכל מחיר. להמשיך בכל מחיר את קיום ישותך, אשר כלום אין בינו ובין ה"אני" האמיתי שלך, שאת מאווייו ורצונותיו קטנת מלמלא.
עד כאן קטעים מיומנה.
מוסיף ולטר מורן:
ואין אני יכול שלא לציין את זה, המובא להלן. יש – ובמקרה דנן, הרי זה אחת מן האפשרויות היחידות – וחפץ מסויים, אותו דומם אילם, מספר, משיח ומגלה צפונות, מן הצפון והטמיר ביותר.
באחד הימים, זמן רב אחרי מותה, חיפשנו משהו במגרה של הכוננית והנה צצו לפתע שני דברים, שהיו שמורים מסודרים במקום לגמרי אחר, בין דברי "עתיקות" הקשורים במשהו דומה לזיכרונות – מזכרות. הפעם נמצאו מסודרים כמוכנים לעיון. שניהם קשורים בי אישית, ועשו בזמנו על רוחמה רושם עז: הנה מתחילה תקופה של יישור ההדורים וקרבת הלבבות; זו, המקננת מתחת לכל הרבדים של הניגודים והמשקפת את קשר החברים, המתגבר על המפריד. כי חיי היצירה של יום יום משקיפים מתוכם במין סלחנות רחבת-לב, לאמור: ואף על פי כן…
המדובר הוא:
1) יומן המשק על קלוסובה ברשימה אחת בו, המבליטה את קשר האחים האישי שלי אל אותה קבוצת נעורים תמימה וחולמת, המזינה רבים מבינינו עד היום.
2) תפקיד טנור סולו – היחיד, שבו הופעתי (ואגב, זו הייתה בשבילי עם הדיאפוזון העלוב שלי, הוסף צרידות איומה של הצטננות באותם הימים – הליכה על חבל, שוברת מפרקת על בטוח).
3) מספר סידורים קטנים מענייני יום יום, שהופיעו דווקא באותם הימים.
ולפתע הבריקה מחשבה: הרי עוד עדות אילמת על תאווה עצומה לחיים, שנתעוררה בעוצמה לא צפויה ולא משוערת.
מתוך יומן יגור מס' 3382במלאות שנה לפטירתה של רוחמה
21.3.1969
ג' ניסן תשכ"ט
