רועי ניר
נפטר: 3.9.1990
רועי נולד ביגור בכ' אב תשכ"ה, 18.8.1965. היה ילד חייכן, נבון וטוב לב. בהיותו בן ארבע וחצי נתייתם מאביו גיורא, שנספה בתאונת דרכים. מערכת יחסים מיוחדת נרקמה בין רועי והרי, והקשרים הלכו ונתהדקו במשך השנים. המצוקות היו קשות, והמשפחה הייתה מלוכדת.
לאורך כל שנות בית הספר, הלימודים לא דברו אל רועי, חרף התבלטותו בכשורי חשיבה מצוינים. מסגרות מרובעות לא הלמו את אישיותו הנלבבת, השואפת חופש ומקוריות. וכך התבגר לו בנחת, טיפוס שלו, דבר לא הלחיץ אותו, לא "בער". אך כשהיה לו עניין פנימי במשהו, השקיע בהתלהבות את כל כולו. כך התייחס, למשל, לאימוני כדור המים בנבחרת גוש זבולון. כך פרח והתבגר בשנת השרות במעלה צביה – תקופה של עצמאות ואחריות, עם קורטוב של שובבות נעורים.
בצבא שרת רועי שנתיים בקורס טייס בו התבלט כמרכז חברתי. הוא לא סיים את הקורס, וגויס ליחידה נבחרת שהוקמה אז לשם משימות מיוחדות, והוא היה בין ראשוניה. בסיום התקופה חתם על שרות קבע לתקופה קצרה. בשובו הביתה הכריז על נכונותו להדריך כיתה, ועשה זאת בדרכו שלו.
רועי יצא לחופש בנים צמא לפרוץ גבולות, לצאת לטיול גדול, להיות חפשי חפשי. טיול האופניים ממנו שב לאחרונה מאפיין אותו כל כך: טיול עצמאי, באירופה דוקא, במסלול לא מקובל – באופניים. וחזר הביתה להגיד שלום, לפני הטיול הבא, למזרח אסיה. והנה רועי עוד יותר פתוח, יותר מקורב ומתקרב, מספר ומתבדח, מתחבק ומתנשק. הלבביות שהיתה בו תמיד נעשתה כל כך בולטת, והוא השרה שמחת חיים על סביבותיו: בענף גידולי שדה, בין ידידיו הקרובים, במשפחה, בקשריו החבריים עם ילדים קטנים. מכל עבר היה מוקף באהבת הבנות.
והכל היה פתוח לפניו. הוא התלבט ברצינות בין "לאן" ל"איך", חשב על לימודים. אולי צילום. חיפש את הדברים שהוא אוהב ושמח אתם, כי רועי לא החשיב ערכים תועלתיים כמו כסף או כדאיות. והוא אהב אתגרים וסיכון. "רועי תוותר" אמרנו לו, ורועי ענה: "אני תמיד מסתכן, אבל לי לא יקרה שום דבר". ואז – החיוך הגדול, החיוך המרצד, המיוחד הזה, חיוך שנעשה יותר ויותר רחב במשך השנים. האור הזה בעיניים הירוקות, היופי הזה, הבטחון העצמי, הפנימי.
רועי שלנו, עדין הנפש, צמא החופש, הקורן חיוך.
