רועי ניר

18/08/1965 - 03/09/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' אב התשכ"ה

תאריך פטירה: י"ג אלול התש"נ

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: לז

עבודה: גידולי שדה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: הרי ניר, לשם ניר

רועי ניר

נפטר: 3.9.1990

רועי נולד ביגור בכ' אב תשכ"ה, 18.8.1965. היה ילד חייכן, נבון וטוב לב. בהיותו בן ארבע וחצי נתייתם מאביו גיורא, שנספה בתאונת דרכים. מערכת יחסים מיוחדת נרקמה בין רועי והרי, והקשרים הלכו ונתהדקו במשך השנים. המצוקות היו קשות, והמשפחה הייתה מלוכדת.
לאורך כל שנות בית הספר, הלימודים לא דברו אל רועי, חרף התבלטותו בכשורי חשיבה מצוינים. מסגרות מרובעות לא הלמו את אישיותו הנלבבת, השואפת חופש ומקוריות. וכך התבגר לו בנחת, טיפוס שלו, דבר לא הלחיץ אותו, לא "בער". אך כשהיה לו עניין פנימי במשהו, השקיע בהתלהבות את כל כולו. כך התייחס, למשל, לאימוני כדור המים בנבחרת גוש זבולון. כך פרח והתבגר בשנת השרות במעלה צביה – תקופה של עצמאות ואחריות, עם קורטוב של שובבות נעורים.
בצבא שרת רועי שנתיים בקורס טייס בו התבלט כמרכז חברתי. הוא לא סיים את הקורס, וגויס ליחידה נבחרת שהוקמה אז לשם משימות מיוחדות, והוא היה בין ראשוניה. בסיום התקופה חתם על שרות קבע לתקופה קצרה. בשובו הביתה הכריז על נכונותו להדריך כיתה, ועשה זאת בדרכו שלו.

רועי יצא לחופש בנים צמא לפרוץ גבולות, לצאת לטיול גדול, להיות חפשי חפשי. טיול האופניים ממנו שב לאחרונה מאפיין אותו כל כך: טיול עצמאי, באירופה דוקא, במסלול לא מקובל – באופניים. וחזר הביתה להגיד שלום, לפני הטיול הבא, למזרח אסיה. והנה רועי עוד יותר פתוח, יותר מקורב ומתקרב, מספר ומתבדח, מתחבק ומתנשק. הלבביות שהיתה בו תמיד נעשתה כל כך בולטת, והוא השרה שמחת חיים על סביבותיו: בענף גידולי שדה, בין ידידיו הקרובים, במשפחה, בקשריו החבריים עם ילדים קטנים. מכל עבר היה מוקף באהבת הבנות.
והכל היה פתוח לפניו. הוא התלבט ברצינות בין "לאן" ל"איך", חשב על לימודים. אולי צילום. חיפש את הדברים שהוא אוהב ושמח אתם, כי רועי לא החשיב ערכים תועלתיים כמו כסף או כדאיות. והוא אהב אתגרים וסיכון. "רועי תוותר" אמרנו לו, ורועי ענה: "אני תמיד מסתכן, אבל לי לא יקרה שום דבר". ואז – החיוך הגדול, החיוך המרצד, המיוחד הזה, חיוך שנעשה יותר ויותר רחב במשך השנים. האור הזה בעיניים הירוקות, היופי הזה, הבטחון העצמי, הפנימי.
רועי שלנו, עדין הנפש, צמא החופש, הקורן חיוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • היה היה ילד בקיבוץ יגור

    חברים מספרים על רועי

    מאת: אורן בן-עמרה

    בסוף שבוע שעבר, בשעות הבוקר המוקדמות, יצא רועי ניר, 25, לעבוד בשדות הכותנה של קיבוץ יגור. בעת שהרים את מכולת עגלת הביניים, בה משתמשים להעברת כותנה, פגעה המכולה בחוט מתח גבוה שעבר בשדה. רועי נהרג ממכת חשמל. לצוות מד"א שניסה להחיותו לא נותר אלא לקבוע את מותו.

    כשהיה רועי בן ארבע נהרג אביו בתאונת דרכים. הוא נותר עם אמו, אחיו הרי ואחותו לשם.

    הרגשת הפשטות אופפת אותך ברגע שתעבור את שערי הקיבוץ הנמצא בפאתיה המזרחיים של חיפה… במגרש החניה פגשה אותי ענבל והובילה אותי לשאר החברים – איילת, סמדר, רווית, לילך, אפרת, הדס, שי וגדי. כולם בני 24-25. חלקם הגיעו במיוחד מכל רחבי הארץ, כדי לכבד את זכרו של רועי…

    – – –

    את רועי זוכרים כולם כילד שמנמן שאוהב לאכול. "תמיד היה מגיע לחדרים, ועוד לפני שהתחיל לדבר עם מישהו כבר היה פותח את המקרר והארונות… אבל אם היו שואלים אותו איך הוא מגדיר את עצמו, היה אומר – חתיך. זאת תכונה שהיתה חשובה לו מאוד".

    "הוא היה שובר לבבות. תמיד היו סביבו 20 אלף מעריצות… בכיתה ז' או ח', כששיחקנו במשחקי נשיקות, הבנות פחדו לשחק איתו, בגלל שהיה משתמש בלשון. היינו קטנות ולא הבנו מה קשורה לשון לנשיקות. בנושאים האלה תמיד הקדים את כולם"…

    – – –

    "רועי היה בחור לא שיגרתי. תמיד רדף אחרי אתגרים וסיכונים. בכיתה ז' התערב שיקפוץ מקומה שניה במגורים. הוא קפץ ונפל על עץ. כל זה היה עבור חפיסת שוקולד. היתה לו סקרנות מיוחדת, תמיד היה מפוצץ דברים. הוא היה גם שובב גדול"…

    את שירותו הצבאי החל בקורס טיס. שבוע לפני סיום הקורס נשר ועבר ליחידה סודית. "תמיד ראה את הטוב שבכל דבר", מספרים חבריו. "הוא חייך גם כשנפל מקורס טיס ואמר 'חסכתי חמש שנים'. היו לו המון חברים. הוא היה טיפוס של מנהיג, תמיד אירגן דברים ועמד בראשם… הוא היה טיפוס כריזמטי. תמיד במרכז העניינים"…

    ביוני 89' נסע רועי לאירופה, שם פגש את חברתו וביחד ערכו טיול אופניים בצרפת ובספרד. עלו את הרי הפירינאים וחזרו למרסיי. הוא עשה על האופניים לפחות 10,000 ק"מ. אחרי חודשיים נפרד מחברתו והמשיך להולנד… "אחרי שנמאס לו מהולנד נסע עם בחור הולנדי לכיוון הים השחור, נשאר קצת בתורכיה ודרך רודוס חזר לארץ. ידענו שהוא יגיע יום אחד"…

    אורן בן-עמרה

    "קול חיפה", 14.9.1990