רות גוקובסקי
רות גוקובסקי נולדה ב-1916 בוינה שבאוסטריה להורים דתיים מאד. הוריה עסקו במסחר. רות למדה שנים ספורות בלבד, מכיוון שיצאה לעזור להוריה בפרנסת המשפחה. בילדותה אהבה רות לרקוד ולשיר. היא הופיעה במקהלת בית הספר.
רות השתייכה לתנועת הנוער "השומר הצעיר", שאחת ממטרותיה הייתה לעלות לארץ ישראל, ואמנם בשנת 1934 עלתה רות לארץ ישראל במסגרת העליה החמישית. היא הצטרפה להכשרה במגדיאל, שם פגשה את ליובה, בעלה לעתיד, אשר נשלח מטעם קיבוץ יגור. מההכשרה במגדיאל עלתה רות להקים את קיבוץ בית אורן, שם עבדה בסלילת כבישים עם חמורים.
רות עברה ליגור בשנת 1937 וגרה עם ליובה בחדר משפחה.
ב-1938 יצאה רות עם בעלה לשליחות ברומניה מטעם תנועת "דרור". עקב החורף הכבד ששרר שם, הנסיעה במזחלות שלג והפרוות שעטפו אותם לא ידעו אנשי התנועה ברומניה מי "הילדה" שליובה הביא איתו. שנה שלמה רות וליובה "חרשו" את העיירות ברומניה, וכך הצליחה רות להכיר חלק ממשפחתו של ליובה, שרובה נספתה בשואה. רות וליובה חזרו לישראל מרומניה במטוס האחרון שעזב את רומניה לפני סגירת הגבולות ערב פרוץ המלחמה.
בשנת 1941 נולד לרות וליובה הבן הבכור מרדכי. רות סבלה מאד אחרי הלידה ושכבה בבית חולים תקופה ארוכה.
ההחלטה של ליובה לצאת ולצנוח מעבר לקווי האויב הנאצי ברומניה הייתה כרוכה באישור של רות, והיא הסכימה לכך ללא כל היסוס, למרות שידעה שהיא עלולה להשאר אלמנה. בשנת 1943 כשליובה היה בשבי ברומניה, היו קשרי מכתבים בינו לבין רות דרך הצלב האדום. כשליובה חזר מהשבי, נשלחה רות במטוס מיוחד, מפציץ "הליפקס" בריטי, מירושלים לקהיר לקבל את פניו. רות סיפרה על מסע ההתרמה של חברות יגור, כדי לתת לה מעיל וחליפה לנסיעה המיוחדת הזאת. כשירדה רות מהמטוס בקהיר לא הכירה את ליובה, שהשתנה כל כך במהלך השנה שהיה בשבי ברומניה. שניהם חזרו ליגור וזכו לקבלת פנים יפה ובלתי נשכחת של כל חברי יגור.
ב-1946 נולד לרות בנה השני – מנחם וב-1951 הבן השלישי – יהושע. גם בלידות אלה סבלה רות.
בשנת 1954 קרה האסון בקיבוץ מעגן שבו נהרג ליובה בתאונת מטוס בעת מפגן לזכרם של הצנחנים השליחים לאירופה הכבושה במלחמת העולם השניה. למרות האסון המשיכה רות לגדל לבד את שלושת ילדיה באהבה, ברגישות ובמסירות. מגיל צעיר היא לקחה את בניה לכנסים של צנחני מלחמת העולם השניה, שנערכו כל שנה במקום אחר בארץ.
כשהייתה במיטבה, הייתה רות עושה עלייה לרגל לירושלים ב"צעדות ירושלים" המפורסמות והתמידה בכך כחמש עשרה שנים ברציפות. היא הייתה חוזרת מצעדות אלו ממש מאושרת.
רות עבדה במחסן הבגדים של הילדים במשך שנים רבות, בהתמדה, בחריצות ובנאמנות. לאחר שבריאותה התרופפה עברה לעבוד ב"אגרטל".
ולפתע , בשקט, הלכה לעולמה.
