פגישות עם מרטין בובר
הקהילה היהודית של עיר מולדתי קרלסרוהה היתה אחת הקהילות הגדולות והפעילות בדרום-גרמניה. נוער העיירה גם הוא ינק מהאווירה ששררה בה. רוב הצעירים היו מאורגנים בתנועות הנוער השונות, ציונים, לא-ציונים וגם בלתי מוגדרים. גם אגודות ספורט יהודיות היו פעילות מאוד בעירנו.
גדלתי במשפחה שומרת מסורת. בהשפעת אחד הדודים שלי באתי בגיל צעיר מאוד במגע עם הרעיון הציוני. הוא דאג שנקרא בבית את ה"יידישע רונדשאו" (בשפה הגרמנית כמובן), העיתון הרשמי של ההסתדרות הציונית בגרמניה.
בשנת 1928 נכנסתי ל"קדימה", תנועת נוער צופי-ציוני. הודות למדריכים מעולים משכה תנועה זו הרבה צעירים. הפעילות הרעיונית-ציונית והצופית היתה אינטנסיבית מאוד. זוכרת אני במיוחד מספר פגישות עם מרטין בובר, בסניפנו וגם בביתו המפורסם בסביבות היידלברג. הרצאותיו והשיחות איתו נתנו לנו חומר רב למחשבה ולציונות.
מאוחר יותר התאחדה תנועתנו עם "ברית העולים", תנועת נוער של "פועלי-ציון", ונוסדה תנועת "הבונים". באותו זמן גם נכנסנו ל"החלוץ". ראוי לציין שחברי "קדימה" היו רובם בני משפחות אמידות שחיו כמה דורות בגרמניה, לעומת חברי "ברית העולים" שהיו ברובם בני משפחות שבאו לגרמניה ממזרח-אירופה בתחילת המאה.
בסוף שנת 1932 עברתי לצרפת והתחלתי בהכשרה חקלאית בחוות גידול עופות, וכמה חודשים לפני עלייתי עבדתי במטבח גדול של אחד המוסדות היהודיים בשטרסבורג, על מנת ללמוד בישול וניהול מטבחים. בינואר 1934 עליתי ארצה ובאתי, יחד עם חברי, למשק יגור.
במשך השנים הרבות שעברתי את תנועת הנוער קיבלתי חינוך חלוצי והכנה נפשית לחיי הקיבוץ. והנה המציאות היתה בכל זאת שונה ואחרת ממה שתיארתי לעצמי. ראשית – הרכב הציבור ביגור היה זר לי. אף על פי שלמדתי מעט עברית בחו"ל השפה לא הספיקה לי למצוא קשר מהיר עם הוותיקים יותר. חלק גדול של החברים דיברו אז יידיש, שפה שכלל לא שמעתי בגרמניה.
יש לומר שחבלי הקליטה לא היו קלים כלל וכלל. הסיבה העיקרית היתה שלא היתה נכונות מספקת להבנה הדדית בין החברים הוותיקים ובין העולים שזה רק באו מגרמניה. במרוצת הזמן חלפו הניגודים ברובם, והחברים למדו להכיר ולהבין איש את רעהו.
כחצי שנה אחרי בואי ליגור נכנסתי לעבוד במפעל לאריגת-יד "גיזה", שבו מצאתי את מקומי במשך שנים רבות.
רות עשת
ספר יגור, עמ' 358
