רחל גלפר

אמא וסבתא כל כך מיוחדת, בעלת הופעה נעימה.

מטופחת, מקרינה חום ועוטפת באהבה את כל הסובבים אותה.

ביתם של אמא ואבריימל תמיד היה פתוח.

אפשר היה לבוא ולבקר בכל שעה, להתכבד בדברי המאפה הטריים ולשוחח על כל נושא שבעולם.

אמא ידעה, בדרכה המיוחדת, לשמור על הקשרים בין כל בני המשפחה המורחבת לאורך כל השנים: ילדים, נכדים ונינים.

אנחנו זוכרים את אמא משקיפה דרך החלון למרחקים, מוכנה ומזומנה לקדם את פני הבאים.

זוכרים את החבילות הארוזות בצורה כל כך מיוחדת, להן היינו מחכים בכליון עיניים.

זוכרים את התחפושות המיוחדות שתפרה לנו בפורים לפי בקשותינו השונות והמשונות. תמיד בהצלחה בלתי מבוטלת, תמיד באהבה גדולה.

זוכרים את הקשרים שיצרו אמא ואבריימל במשך השנים עם אנשים ביגור ומחוצה לה, קשרים שאמא הקפידה לטפח ולהמשיך, ותמיד שמחה להתקשר, לשוחח, לארח, לתת עצה ולעזור כשצריך.

אמא, סבתא, רחל שלנו –

מעגל שנסגר, מכיל בתוכו כל כך הרבה חיים. משפחה, אנשים, נופים, זכרונות, בתים – כל אלה מלווים אותנו הלאה, אל מעגלים נוספים, ואת תמיד איתנו בהמשך החיים.

אוהבים – בני המשפחה בנען

(מתוך דפי השלושים)

היום תם ונשלם פרק הילדות שלי.

כל אדם שיש לו סבתא וסבא מרגיש עדיין קצת ילד…

גם כשמתבגרים ונעשים הורים זו היא הרגשה נפלאה.

לחבוש את הכובע של הנכדה שסבתא תמיד דואגת לשלומה:

"מירהלה, מה שלומך? איך את מסתדרת עם הילדים? את רעבה? תאכלי משהו, את חיוורת…".

וכעת תם ונשלם פרק בחיים, נשארים רק הזכרונות.

סבתא רחל וסבא אבריימל מקיבוץ יגור זה בעצם "מוסד" שכולם אהבו לבקר. למרות הדירה הקטנה תמיד היה מקום לכולם, והכל מתוך אהבה אמיתית ורצון לאיחוד המשפחה.

חלק גדול ממני, ואני חושבת שלכל אחד מהנכדים ואפילו מהנינים, שייך לפה, ליגור.

אני עדיין מריחה וטועמת את עוגת השמרים והעוגיות שתמיד אפית עבורנו ושלחת לכולנו.

התחפושות שתפרת לנו: כיפה אדומה, מלכת אסתר, ועוד רבות אחרות.

בחופשות נהגת לקחת אותי מדי בוקר למתפרה שלך. "מירהלה, כדי להיות בעלבוסתה את מוכרחה לדעת לתפור". שעות רבות ישבתי לצידך, מנסה לתפור כפתורים אך ללא הצלחה מרובה.

ללכת איתך זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר להגיד שתמיד רצת והרגליים הקטנות שלי היו צריכות להתאמץ כדי להשיגך.

שעות רבות היית מספרת לי על הילדות שלך בעיירה הקטנה בפולין, על עלייתך ארצה כמעפילה, השוק מחיי הקיבוץ, וכמובן הסלידה שלך מפסטה בטענה שזהו המאכל היומיומי שאכלת כל הדרך באוניה, ולעולם לא היית מוכנה יותר לאכול פסטה.

כמובן, כשנוסעים חזרה הביתה לא לשכוח להתקשר כשמגיעים ולהגיד שהכל בסדר.

את כולם אהבת ולכולם דאגת.

אשרייך שזכית לנינים, דור ההמשך שכל-כך אהבת, ואותך תמיד שמחו לבקר.

לעולם נתגעגע ולעולם נזכור – עם הרבה אהבה.

מירי הילטון והנינות – דניאל, עתליה, נעה וגילי קנגיסר

(מתוך דפי השלושים)