רחל כוכבי

להורי

שנתיים עברו מיום פטירתה של אמא וכבר 16 שנה מאז נפטר אבא.

הצער והאבל מפנים כבר את מקומם לגעגועים לזיכרונות ולמה שהשאירו לנו שניהם.

זכינו שהורינו חיו איתנו שנים ארוכות, ואם אבא היה חולה וסבל שנים רבות, הרי שאמא זכתה להגיע לגיל מופלג, כשהיא נהנית עד השנתיים האחרונות מבריאות טובה ומעורבות מלאה בכל המתרחש סביבה.

זכינו להורים שידעו להעביר אלינו ללא הרבה דיבורים, אלא בעצם התנהגותם, מורשת וערכים שילוו אותנו לכל החיים.

שניהם, גם אבא וגם אמא היו שלמים עם הדרך בה בחרו, אם גם לא אהבו ולא הסכימו עם צורת ההתנהלות ונתנו לנו להבין כל הזמן שאפשר גם אחרת.

שניהם חיו חיים צנועים וערכיים תוך שהם דורשים מעצמם מבלי להטיף לזולת, ובכך מסמנים לנו את מורשתם. החל ממרד בבית ההורים, הצטרפות לתנועה הציונית, עלייה לארץ וחיים בקי,בוץ בו האמינו. נכון שאבא בראייתו החדה רמז כבר ב"ספר יגור" שיצא לאור בשנת 1963 שהוא שלם עם הדרך והבחירה, אך כלל וכלל לא עם יישומה במקום בו הוא חי. אך אני, אולי מתוך רצון סמוי לשמור ולגונן עליהם ושמא מתוך אמונה נאיבית שניתן לשנות, משכתי עוד עשרות שנים עד שהכרתי במציאות העגומה.

כעת, לאחר הרבה שנים ולאחר ששניהם כבר אינם אתנו, נותרו הזיכרונות ונשמרו רסיסי חיים, דרכם אנו שבים ונזכרים בחיי היום יום בהורינו:

– כבר בגיל 10, בכיתה ד' נשלחתי לבד עם חנה לטבעון, כביכול כדי לבקר קרובים ולמעשה כדי להרגיל אותנו לעצמאות וליכולת התמצאות.

– מי היה שולח היום לירושלים שני ילדים בני 13 ו 10 ובוטח בהם שיגיעו בכוחות עצמם לכתובת שניתנה להם. ואחר כך מטיילים בעיר על פי סדר יום ותכנית כאילו יצאנו לסמינר להכרת הבירה.

– או הבילוי הקבוע בשעות הערב באקונומיה כשאמא דואגת לארוחת הערב ומלמדת אותך דרך הרגליים שהנתינה מתבטאת במעשים ולא בדיבורים.

– או המלחמה אליה יצאה על עוד מנת בשר לחברים מבלי נכונות לוותר ולהיכנע לבעלי השררה.

– כבר בגיל צעיר הרגיל אותנו אבא שהיה איש ספר לבלות איתו בתורנות שלו בספריה ובאופן זה מבלי להסביר, להתרגל בעצמנו לתרבות של קריאה ואהבת ספר.

– שנים רבות כילדים היינו "נרתמים" לעגלה ולפרד ונוסעים לטייל כך גאים ומאושרים ברחבי השדות.

היו אלה חיים פשוטים ללא הרבה מותרות אך זכינו לקבל הרבה אהבה והקדשת כל הזמן הדרוש לחינוכנו. שמחתי כשהעבודות שהכין עבורי אבא ברפיח לפני 60 שנה, הוצגו בתערוכה לפני שנתיים וזכו לתשבחות.

המסירות בה טיפלו שניהם ביהודית ובמיוחד אמא, כשהם עושים הכול כדי שתגדל כילדה רגילה ולא תפסיד דבר בשל מגבלותיה, עזרה לה, כך אני בטוח, להשיג ולהגיע וגם אותי לימדה מסירות במשפחה מהי. אין זה מובן מאליו שאח גדול יצטרף ויסייע לאחותו הקטנה, אך החינוך שקיבלנו עשה זאת לברור ורגיל.

הרבה לא שמענו מהם על עברם ועל משפחותיהם שנותרו מאחור ונשמדו בשואה, אך המאמצים שהקדישו שניהם להעלאת אלה ששרדו, היוו לנו מורשת לחיים של נאמנות ומסירות. בתחילה בהעלאתם ארצה של יענק'ל וטויבה והפיכתם לנו לסבים במקום אלה שלא היו לנו. אח"כ המאמצים הבלתי פוסקים להביא את כל בני משפחת אמא ששרדו לארץ כשהם מתכתבים עם עורכי דין, נוטריונים ועם מי לא, כשאבא מוביל את הטיפול עבור בני משפחה שכלל לא הכיר,בעד שכולם זכו להגיע. ולצד זה הקשר החזק והאמיץ עם בני המשפחה בדרום-אפריקה, מאמצים שאנו איננו יכולים להעריך ושנרתמנו אליהם באופן טבעי כך שהיום, אחרי לכתו של הדור הראשון כולו לעולמו, יש לנו משפחה, בארץ ובעולם אחרי שלא היה להם כלום.

איני יודע אם ידעו והבינו את מה שאנו עושים מחוץ לבית, ובמיוחד בצבא, כשהם כאילו מדור אחר, אך דאגתם וגאוותם נכנסו ללבי ונשארו איתי.

זכורה לי גאוותו של אבא בטכס הסיום של קורס הקצינים או שנים אחר כך כשביקש להצטרף אלי לחנוכת האנדרטה בחבל ימית לחללי הגדוד במלחמת ששת הימים, כשהוא מעוניין להכיר את בני המשפחות של חברי שנפלו ובכך כאילו להזדהות איתי.

שנים אחרי שהורים הולכים לעולמם, הם נשארים איתך בחיי היום יום, צצים לעיתים ברגעים שונים בחיים, כשטוב וגם כשרע.

אם זה קורה וקורה לעיתים קרובות, הרי שזכית.

ואנחנו זכינו.

בנכם אהוד

חשוון תשס"ט, 15 בנובמבר 2008

אימי זיכרונה לברכה

אימי זיכרונה לברכה

לא הייתה צדֶקֶת גמוּרה.

צדקנות בוודאי לא הייתה לרוּחָה

אך לצדק טבעי, נאבקה בלי מורא.

בילדותה, כביאליק, הייתה ענייה מרוּדָה,

לעולם היא זכרה את עוצמת המחסור.

בחגים כשאיחדה משפחתה לסעודה:

"תאכלו ילדים" – כולה נחת ואור.

אימי זיכרונה לברכה

ראתה את אימה בחרפת הדלוּת,

כיצד תסדר שבת למשפחה

זנב דג-מלוח, חלה ונרות – כך היה בגלות.

ואז, כשמרדה והחליטה להפוך את חייה,

בקיבוץ ההכשרה ובאוהל הדל

שמחת עשייה ציונית, ליוותה את דרכיה

נעלמו המצוקות מול "חומה ומגדל".

שם בליטא הורים ואחים – בור בלב יער –

הרג, שריפה, רדיפה ופרעות.

וכאן מכינים מדינה, אין זמן לצער

בסתר זולגות על לחיה הדמעות.

אימי השקיעה בכל עבודה

והיו לה יוזמות במה שעסקה.

שיהיה טוב ומועיל לכלל,לעֵדָה

לא הלכה היא בתלם – כל דבר בדרכה.

היא חינכה ילדיה לחיות בצניעות,

לאהוב את היחד ולדאוג לפרטים.

לא שתקה היא לנוכח עוולות וצביעוּת

וקראה תיגר על מיני עיווּתים.

גם בערוב ימיה טיפחה ועמלה

אבוקדו, ושסק, מישמש ופרחים

בגינת ביתה – תנובת יבולה,

נהנתה לתת, מרוּצָה שלוקחים.

בימי זקנתה הרבים ואורכים

עשֵשות כבר עיני אימי זיכרונה לברכה,

מזהה היא בקושי באים ואורחים

מקבלת פניהם בגיל ושמחה.

כך נזכור אותך אימא, שנשקה לך שכינה,

לחיוכך ופנייך נתגעגע ונייחל.

שתהא לך בצל הכרמל – מנוחה נכונה,

שלום לך אימא אהובה שלנו – שלום לך רחל.

חנה כוכבי –תל-אביב

בשלושים למות אמא – ינואר 2007

זכרונות מאימא

כמו בכל שנה, ב – 15 שנים האחרונות, רגילים אנו ממש כך היום, להתאסף בזה המקום ביחד איתך ולהזכיר את אבא, אך עכשיו הבמה כולה שלך ויסלח לנו אבא על שתשומת הלב עוברת אליך.

כבר חלף לו החורף שעבר, שהביא עימו את פריחת הנרקיסים ששתלנו על קברך הרענן, האביב והקיץ שכל הירוק בו כמש, סתיו שהיה השנה יבש במיוחד. ושוב אנו בפתחו של חורף מתאספים, סימן הוא שכבר עברה לה שנה תמימה מאז נפרדנו ממך כאן –לרגלי הכרמל. שנה מלאת אירועים שגרתיים למדי, שהייתי רגילה לספר לך עליהם ולשמוע בעצתך, ושוב אנו כאן מזכירים אותך ואת אבא, ממש באותו היום.

אימא יחידה ומיוחדת במינה היית לנו, הקדמת את בני דורך בשנות דור לפחות, באומץ הלב שהיה לך ללכת נגד הזרם. בהתנהלותך מול המורים, המטפלות ושאר הגורמים במשק העוסקים ומחליטים בגורלנו. דבר שבילדות הפריע לי, וחשבתי שגם מזיק לי, אז באותם זמנים אפילו כעסתי עליך לפעמים כשהתערבת למעני מאחורי גבי. רק כשבגרתי והייתי גם אני לאימא מחוץ לקיבוץ, הבנתי עד כמה היית אימא אוהבת ומגוננת, שלא היה לך איכפת ה – "מה יגידו" דבר שבאותם ימים היה חריג בנוף הקיבוצי. אנחנו משפחתך הקטנה היינו בראש דאגתך, ובמיוחד אני – ילדה עם צרכים שונים משאר הילדים, מה שהיום נראה כל כך טבעי, אך אז באותם זמנים את עשית למעני את הבלתי יאמן. כי מי היה מעיז אז באותם זמנים, לדרוש ולבקר את הצוות החינוכי, לפנות להנהלת ביה"ס ואף למזכיר כשחשבת שאת צודקת.

ממך אימא למדתי לעמוד על שלי ולפעול כפי שאני חושבת שצריך להיות, לא לוותר בכל הקשור לגידול ילדי, ובכלל בכל הקורה אותי ומשפחתי. ערכים שהנחלתי גם לרועי וניצן שגם הם כמוך, בעלי תודעה של: לעמוד על שלהם, לא לשתוק ולהגיב על עוולות.

זוכרת אני אותך כאקונומית עובדת קשה מהשכם בבוקר, ועד מאוחר בערב, במרתף הטחוב, שהיה פעם האקונומיה, עולה ויורדת ללא סוף במדרגות המלוכלכות ספוגות השמן למטבח ולפעמים גם נופלת ומתגלגלת מכל המדרגות, קמה, וממשיכה בעבודה כאילו כלום לא קרה. בודקת וטועמת מדודי הבישול הענקיים, העיקר שה"חברים יקבלו" את כל "אבות המזון" להם הם זקוקים. מתווכחת עם חיינקה עם חנה טודרס, עם רוחלה שלכטר, (המבשלות) עם המזכיר והגזבר ונלחמת את מלחמתו של "ציבור החברים" מילים שכל כך שגורות היו בפיך. אז באותם ימים קשים של קיצוב ומחסור במדינה, אצלנו במשק כלל לא הורגש המצב הקשה, ולאימא היה בכך חלק נכבד. רק כשבגרתי ושמעתי סיפורים קשים על הזמנים ההם והצנע שהיה אז בארץ, הבנתי את תפקידך החשוב באותה תקופה.

אח"כ בדוכן שהקמת לצד הכביש הראשי, גם אז הקדמת את דורך והיית חלוצה מבין הקיבוצים שהקימו חנות לממכר תוצרת המשק. היה חשוב לך למכור את הדבש שרדו במכוורת, את העציצים והוורדים שגידלו במשתלה, את התפוחים והאגסים שקטפו בגן-עצי-פרי, את הענבים שבצרו בכרם, כל גידול חקלאי בעונתו. ובערב היית מסכמת אגורה לאגורה ובודקת שהקופה מתאימה, שמחה ומאושרת ש "המשק הרוויח היום".

לאחר שהכביש הראשי הוזז אל מחוץ למשק ותפקידו של ה"דוכן" הסתיים למעשה, עבדת בבתי-הילדים. ילדים רכים שפעם טיפלת בהוריהם וחלקם עוד זכרו אותך כמטפלת. הייתה זו למעשה סגירת מעגל עבורך, העריכו ואהבו אותך, כי ידעת לתת להם את תשומת הלב במאכלייך הביתיים: אם זה הלחם המטוגן ואם לביבות הגבינה המתוקות ועוד מעדנים מעשה ידייך שפינקת בהם את הילדים. ושוב, מה שחשוב לך היה ש"יקבלו את אבות המזון – את הביצה והגבינה שחשובים כל כך לגדילתם".

מקום עבודתך האחרון, בו סיימת את מעגל העבודה, בדיוק כשמלאו לך – 90 היה ה"טובופלסט". היית משכימה קום כשעוד חושך בחוץ, למרות גילך המופלג והגם שלא היית מחויבת להשכים בשעה כה מוקדמת ואף לא לעבוד כלל, מוסר העבודה שלך לא פג גם אז. נוסעת לך בקלנועית שלך בשבילי המשק החשוכים בגשם, בקור ובחמסין, למקום עבודתך בקצה המשק, כי "איש עבודה היית" באופייך.

עוד אני רוצה לספר בהקשר לקלנועית, כשמצב ראייתך התדרדר והגורמים הרלוונטיים במשק החליטו לקחת ממך את הקלנועית, כי "את מהווה סיכון בטיחותי לך ולסביבה" כך הם טענו. אנחנו, שהבנו שללא הקלנועית מצבך הבריאותי יילך וידרדר משום שעצמאותך תילקח ממך, קנינו לך באופן פרטי קלנועית אחרת שתסייע לך לשמור על עצמאותך בבטחה. שתמשיכי להגיע לחדר האוכל להיפגש לצהרים עם חבריך לשולחן הקבוע, שתמשיכי לקנות במרכולית, "לזרוק כביסה" במכבסה, פעולות פשוטות ונראות לא חשובות לכאורה, אך בשבילך הן היו סם חיים.

כה גאה היית וסיפרת לנו איך נסעת בגאווה ברחבי המשק, תיארת לי את מבטי החברים המביטים בך בקנאה מחלונות חדריהם ב – "קלנועית האדומה" שלך. לך היה חשוב, ש "החברים יראו", שיש לך משפחה אוהבת ותומכת.

כזאת את אימא שלי, נוחי לך בצלו המגונן של הכרמל הירוק – ביתך, לצידו של אבא, רחוקה ולא מעורבת עוד, מהמאבקים החברתיים והפוליטיים שהיית כל כך מצויה בהם ואכפתית כמעט עד יומך האחרון. מאורעות שהיו חלק ממך והתחוללו ביגור, שהיה ביתך במהלך 67 שנותיך במקום, ובמדינה שכל כך אהבת.

שלך באהבה אין קץ,

יהודית כוכבי שטיינהורן

ירושלים, י"ג חשוון תשס"ח, 23 בנובמבר 2007