רחל רודן

תמונות שונות ממשיכות ללוות את זכרוני: ילדת המחמד הפטורה מעול תורנויות עבודות הבית הבלתי נעימות המוטלות על הגדולות והגדול ממנה; התלמידה שאינה אצה-רצה לתפוס מקום מעולה בצמרת הכיתה; שיחסיה עם ידידיה הם בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק ולהרבה זמן"; שעולמה אינו ברור ומאפשר ואף מחייב תהייה, התנסות בשונה, בחינת הזר והמוזר, אך לבסוף החלטה נחושה, אם כי בשקט בשקט.

רחל המכעיסה בנסיעתה ובשהותה בהולנד עם התוספות, וחוזרת בחיוך – "מה רע כבר עשיתי?" והנה באמת העולם לא נפל והקיבוץ לא נשבר.

רחל "הקורעת עצמה" בתקופת לימודיה ושומרת על הקשר עם יגור ממש בציפורניים ומוסיפה להקרין חום ואנושיות ללא התחשבנות מיותרת.

רחל המקימה בית ומשפחה עם אברהם ומביאה לעולם את אורי, אמרי ואיתי.

סוף לניגון, תם המאבק.

לא עזרה כל חוכמת הרפואה

כל תבונת אדם,

לא הושיעה כל ידידות שופעת מסביב

כל אהבה שבכוחה להציל מרע.

כבת אדם חפה מרשע וזדון, עברו ימייך

כבת אנוש ביפי תוארך אבדת לנו.

ואנו בקהל קודר לא נפסיק לשאול ולתמוה: מה חטא נמצא בך?

על מה ולמה כך קרה?

קבל נא הר כרמל ירוק תמיד

את פרח רותם שגווע והוא במלוא פריחה.

שמור לנו בתוך יפי נופך את דמותה הנפלאה של רוחלה.

ארנון

(מתוך חוברת לזכרה, ספטמבר 1991)

בכל שפה יש מילים לבטא את אובדן ההורים, הבעל או האישה, אבל אין מילה לבטא את העצב על אובדן בן או בת שלך.

תמיד נעמוד בלב שבור ליד קברה של רחל.

יש לילות שאינני יכול להירדם. אני רואה את פניה היפים קרוב אלי, שומע אותה קוראת לי להצטרף אליה ולא להשאירה לבד. דמעות הן כמו פנינים. כשהן עמוק בעיניים הן שורפות ומבקשות לצאת, ובצאתן מקלות על הכאב שבלבבך.

האבל מלווה אותי בכל מקום. אני שומע אותה כשהיא אומרת לי: "כאשר הם לוקחים אותי למקום מנוחתי, אל תישבר. מה שהם נושאים זה רק גופי, אני נשארת איתכם כמו קודם ואשאר איתכם כל עוד אתם חיים. תזכרו אותי כפי שהייתי לפני כן בבת צחוק על פני".

אני מסתכל על תמונתה לפני שאני נרדם וכאשר אני מתעורר אינני יכול להבין איך בזבזנו את החודשים האחרונים באשליה עצמית, במקום להיות לידה ברגעים הקשים ביותר. הפסדנו רגעים יקרים, עכשיו כבר מאוחר להצטער. כל כך רצינו שיבוא נס וישאיר לנו את רחל, אבל נס לא התרחש.

אבא אריה

#

חלפה שנה ועוד שנה. לא שכחתי דבר ולא השלמתי מאז עזבת אותנו לתמיד, תמיד.

מאז נעלמת ניסיתי הכול כדי להתמודד עם האבל… אך התשובות המקצועיות לא הועילו לי ולאמונה באל לא אוכל לשוב. איך אפשר להאמין באל שהכחיד את משפחתי בפולניה יחד עם כל המיליונים?

אני מתבוננת בתמונתך, זועקת, ומקווה שנפשך ורוחך שרדו ואת איתנו. אני מאמינה בכל נפשי בהישרדות הנפש. אני שומעת אותך קוראת לי, מתוך שנתי. אני מתעוררת ושומעת רפרוף עדין, כמו שפירית, נשמע ונעלם.

ואני מספרת לך על ילדייך, על טיפולו האוהב והמבין של אברהם בשלושתם.

ואני מספרת לך על הספרים שאני קוראת – הרי היית קוראת ספרים מושבעת…

מדי יום אני הולכת עם אבא לבקר את החלקה שלך. אני מטפלת בצמחים ועיניי יבשות. אבא תמיד בוכה בכי מר, ואני מקנאה בו על היכולת הזו לבטא את כאבו.

למעשה אני חיה חיים כפולים: חיי יום-יום של "זקנה בכושר" בעבודה, קצת במשפחה וקצת סבתא. ובחיים אחרים – אותך. אני מנסה להדביק את מה שהחמצתי…

עברו שנתיים ואנו עדיין בהלם.

מדי יום אנו מבקרים את קברך.

לא שכחנו אותך לרגע. אנחנו שרויים באבל כבד ובהרגשת אשמה נוראית.

איך יכולנו לחיות חיים נורמליים, ואת הלכת ונגמרת.

אין ניחומים.

אמא

(מתוך חוברת הזיכרון, ספטמבר 1991)

אִשָׁה אַחַת עוֹבֶרֶת

עַל הַגֶּשֶׁר הַצַר

וְהַגֶּשֶׁר עָגֹל וְקָצוּב וְקָצָר

אֲנִי מוֹשִׁיטָה

אֶת יָדִי לִקְרָאתָהּ

וְהַזְרוֹעַ נִשְׁאֶרֶת, וְהָאִשָׁה עָבְרָה.

עָבְרָה וְהוֹלֶכֶת, הוֹלֶכֶת נוֹרָא

עָבְרָה וְשֶׁלֶּכֶת, שַׁלֶּכֶת קָרָה

רָצִיתִי לָהּ פֶּרַח, יָדִי הִתְאַחֲרָה

וְהַפֶּרַח נִשְׁאָר. וְהָאִשָׁה עָבְרָה.

וַאֲנִי עוֹד בַּפֶּרַח

לִבִּי בְּכַף יָד

אוֹמֵר אַהֲבָה לֹא נִשְׁמַעַת לָעַד

פּוֹעֵם עַל הַגֶּשֶׁר

בָּאוֹר הַנִּמְעָט

וְהָאִשָׁה עָבְרָה

וְנִשְׁאֶרֶת

אַת.

עידית

(נכתב ליום השלושים)

אהבנו את רוחלה שהיתה לנו מטפלת-חברה.

רוחלה היתה תמיד אחת מאיתנו: צחקה איתנו, התלבטה איתנו, הלכה איתנו בטיולים והכינה איתנו את האוכל. היא היתה פשוט "משלנו".

יחד עם זאת היתה תמיד "המטפלת". היתה לה עמדה ברורה מאוד והיא התעקשה עליה באופן חד משמעי, גלוי וישיר. כשרוחלה העירה מישהו שלא קם בזמן לעבודה או לגיוס – היה זה ברור מאוד מה היא חושבת… משמעת העבודה היתה בעיניה קודש.

טיולים היו בעיניה שיא הכיף. היא יצאה הרבה לטיולים ונהנתה איתנו יחד.

ולא הרגשנו שרוחלה חולה. אמרו שיש לה מחלה איומה ושהיא נעדרת מדי פעם לכמה ימים בגלל "טיפולים". אבל בימים בהם עבדה, בחדר האוכל של הבלוקונים, רוחלה תיפקדה כרגיל והרביצה חיוכים והערות ותזכורות וחביתות כמימים ימימה.

ובאותו יום, כשהבנים החמיאו לה על "התסרוקת החדשה" הסבירה בפשטות שבגלל המחלה והטיפול יש נשירת שיער וזוהי פאה, וכל העניין זמני…

ואחרי זה עוד יצאה לטיול אופניים וסחבה את העליות יותר גיבורה מאיתנו…

עכשיו, כשאנחנו מצרפים את הפרטים, יודעים להעריך את זקיפות הקומה של רוחלה, את הכוח שנדרש להמשיך ולהתמודד עם ענייני היומיום בהדרת כבוד, בלי להיכנע, וכל זה בצד הכאבים, בצד הפחד, בצד – מי יודע מה עוד עבר עליה…

החינוך – הוא דמות האדם המחנך. היתה לנו הזכות לגדול כשדמותה של רוחלה לצידנו. מטפלת-ידידה, אמינה, ישרה וישירה. קיבוצניקית שורשית עם מסר ברור אך ללא מילים רמות. תמיד עם חיוך וכל כך עדינה.

היינו קשורים. אהבנו. אולי לא ידענו לבטא זאת…

אנחנו נזכור תמיד את רוחלה כחלק מנוף הנעורים שלנו.

עכשיו עצוב לנו.

עצוב.

(נרשם מפי בוגרי הבלוקונים והוקרא באזכרה)

שירו של אברהם חלפי מלווה אותנו לאורך שש השנים האחרונות, מאז שרוחלה איננה איתנו.

הוא נראה לנו מתאים גם לעכשיו.

הנה ואריה רותם

*

תְּחִלָּה בּוֹכִים.

אַחַר-כָּך הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.

אַחַר-כָּך זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:

אֶת נְפִילַת הַבֵּן.

וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.

אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶם וְעַל מַה-נִּשְמָע.

וְעַל מַשֶהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶהוּ.

וְהָאוֹזֶן בֵּין כּה לא תִּשְמַע.

וְשוֹתְקִים.

וְקָמִים מִן הַכִּסֵא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשוּב.

וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:

לא יָשוּב.

אברהם חלפי

יומן יגור, 1.12.1995