רעיה קנטור

30/10/1906 - 17/12/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א חשון התרס"ז

תאריך פטירה: כ"ד כסלו התשנ"ו

ארץ לידה: אוקראינה

עבודה: מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שלמה קנטור

בנים ובנות: עין-יה רגב-קנטור

נכדים ונכדות: עומר רגב

רעיה קנטור

רעיה נולדה ב-30.10.1906 באוקראינה בעיירה בוברקי על יד קייב. משפחתה היתה עשירה מאוד ועסקה במסחר בעץ ובזכוכית. לרעיה היו אח ואחות. רעיה סיימה את הגמנסיה ואף זכתה במדלית זהב על הישגיה.
בשנת 1930 עלתה רעיה ארצה ובאותה שנה גם הצטרפה ליגור. כאן פגשה את שלמה והם הקימו בית ונולדה הבת עין-יה, שהעניקה להם אושר ונחת.
ידועה היתה רעיה בטוב לבה, עדינותה, רכותה ואצילות רוחה. היא היתה אשת-רוח והתמצאה בתרבות הכללית. היא דקלמה שירים רוסים ואף ניגנה בפסנתר. תקופה מסוימת עבדה רעיה ככובסת בבתים פרטים בחיפה, עד שחלתה. לאחר אשפוז של כמה חודשים, שבה רעיה הביתה ליגור. באופייה החזק הצליחה להתגבר על מחלתה, עברה קורס תפירה בתל אביב ועבדה במתפרת יגור כשישים שנה. ידיה הברוכות שימחו לבבן של נשים רבות ביגור.
רעיה זכתה לאהבה והערכה רבה מצד כל הסובבים אותה. היא ניחנה בכוח מיוחד של קריאת מחשבות וראיית הנולד.
מעולם לא התלוננה ונשאה בשתיקה את סבלה.

אנשים צנועים באמת
גם מותם חרישי,
כמעט כמתנצל: אנא,
סלחו לי על הטרחה,
לא יכולתי אחרת…

עלי אלון

נקוה שרוחה הטובה תשרה עלינו.

יהי זכרה ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • איזה יהלום נפלא!

    ערב אחד, ערב סגרירי ורטוב, כאשר רצתי למצוא מחסה מהגשם – הגעתי לצריף אחד אשר לא ידעתי על קיומו. ליד הצריף הזה עמד עץ תמר צעיר אשר ענפיו סוככים על חלון פתוח, וכאשר נעצרתי למצוא מחסה מתחת לדקל קלטו אוזני צלילי מוסיקה העולים מן החלון. צלילים רכים, עדינים כמשי. התקרבתי לחלון להציץ מי זה מפיק מוסיקה נעימה זאת. והנה, אותה השחרחורת יושבת זקופה כנסיכה ובהדרת כבוד פורטת על הפסנתר. כולה נראית אצילית ורצינית. נעמדתי רתוק לחלון… כבוד עמוק עוררה בי אז האשה הצעירה המיוחדת הזאת. זקופה. אצילה. מחונכת לתפארת. מלאת תורה (בעיקר בתרבות הרוסית). ענווה ונוחה לבריות. בעלת הומור דק ועדין. אוהבת את כל העולם ומין יראת כבוד נושבת סביבה. מקבלת פני כל איש בצחוק לבבי ומעודד, ומאמץ תדיר שלא להבליט את עצמה יתר על המידה.

    על אף רמתה הגבוהה… היא תמיד ממהרת להקדים כבוד לכל הקרב אליה.

    איזה יהלום נפלא!

    תוך אירועים שונים ומקרי התאקלמות מעניינים בארץ, ניטוו והלכו, בעדינות, ברכות, בצורה כמעט בלתי מורגשת מערכת קשרי יחסים ביני לבין החברה הגבוהה, האצילה, הכהה, הצוחקת והעונה על כל דבר במין הומור לבבי, וגומרת כל משפט בהבעת מחווה של חיוך מלא תקווה. איזה מין רגש של כבוד ואצילות היתה משאירה כל פגישה ופגישה החברה המיוחדת הזאת.

    ***

    שישים ואחת שנים, רצוף, רעיה עבדה במקום אחד. מקום ומקצוע אשר “רק רעיה יכולה לעמוד בזה”, כפי שהבנות אמרו. רק רעיה מסוגלת “להחזיק מעמד במקום ‘עדין’ כזה, לספק לכל נשות יגור בשטח רגיש זה” – כל החיים. 61 שנים. כאן רעיה היתה הגוזרת, המדריכה, המקשרת, הדואגת. האמא של כל עובדות המקום, התופרות. ובאיזו אהבה ומסירות היא עשתה זאת. וכמה הערצה ויקר הבנות העובדות סביבה רחשו לה…

    עד היום מספרים אנשים על ענוותה ועל יושרה, וכמידת יושרת ליבה כך תפיסתה את מהות החיים. בחייה לא השמיעה ריטון או תלונה כלשהי…

    – – –

    “לפעמים יש לי רצון להשתחוות לפניה” – אמרה לי חברה אחת אשר עבדה על ידה. חבר אחר אשר היה עוקב אחרי רעיה במיוחד פעם אמר לי “פאר המין האנושי”…

    ש.ק.

    יומן ליום השלושים

    12.1.1996