רפי לב

מספר יעקב דר, חוקר ומרצה בטכניון ומנחה של רפי בעבודת המסאטר:

הכרתי את רפי מהתקופה שאחרי לימודי תואר ראשון בפיזיקה בטכניון, כלומר בשנה הרביעית או תחילת תואר שני. הפגישה הראשונית הייתה בהרצאה שלי בפיסיקה גרעינית. רפי הרים אז יד והעיר הערה כי מה שאני אומר יכול להיות יותר כללי ומדובר על טנזור ולא על ווקטור.

יום אחד בא אלי וביקש לשוחח על המשך לימודיו. ניהלנו סדרת שיחות סביב הנושא שיבחר לו לעבודת המאסטר, הוא התעניין במה כדאי לעסוק מבחינת סיכויי התפתחות בעתיד, כמה הנושא חשוב למשק המדינה, באיזה מידה הוא מספיק רחב, ועוד אספקטים שונים. אני מוכרח לומר כי גישה זו אינה אופיינית לבוגרים שלנו. המגמה שלהם בבחירת עבודת המאסטר היא בד"כ אופנתית, ודי מקרית.

כשהתחלנו את העבודה, שיתפנו פעולה עם מדענים צרפתיים משטרסבורג. רפי התחיל בניתוח הניסוי שלנו, כפי שנעשה עד אז. כתוצאה מהחישובים שעשה, נראתה אפשרות לביצוע הנסיון בצורה שונה, כך שהאפקט יתקבל בצורה הרבה יותר חריפה. במילים אחרות, כל הניסוי נעשה משמעותי לאור שיטת החישוב שהציע. כך נולד הרעיון לנסוע לשטרסבורג ולהמשיך בניסוי זה. כשהגענו לשטרסבורג רפי התלבש מיד על המאיץ הגרעיני שכלל לא הכרנו אותו והוא שונה לגמרי משלנו. תוך תקופה קצרה הוא נכנס לעבודת המשמרות המחייבת כל משתתף בה, לאחריות מלאה על העבודה שלו שם.

התוצאה הראשונה הייתה לפי המצופה, ואח"כ באו סדרת כשלונות. הסתבר שהתיאוריה הייתה טובה אבל המערכת הניסויית פגומה.

…מכאן ואילך החלטנו שבשטרסבורג נעשה את הפיסיקה האטומית ואז החל רפי לעסוק בבעיה של הפסד אנרגיה של יונים כבדים בחומר, ומדידה של מצבי מטען של יונים שעוזבים את החומר.

חיה מציינת שלקראת סוף תואר שני רפי פקפק אם להמשיך בכל העיסוק של מחקר בפיסיקה מבחינת הצורך, העניין והתועלת. אשר לי, ידעתי שני דברים: קודם כל לרפי היה עניין אמיתי בעבודה, אבל היו לו הרבה עיסוקים אחרים. ייתכן שהפעלתי עליו יותר מדי לחץ ביחס לכמות הזמן שעליו להשקיע. היה עדיף בעיני שיעסוק יותר בפיסיקה מאשר בציור או בטיס. נקודה שניה: בעבודה כשלנו הדרך לתוצאות היא ארוכה מאד ומייגעת ומצריכה מאמץ תיאורטי ממושך עד שנוכחים בתוצאה כלשהיא.

…לאחר שרפי נפל ניגשתי לעריכת עבודתו לפרסום ללא היסוס. פשוט אספתי את כל הנירות שהשאיר במעבדה והיה עלי לנתח את החומר, אבל לא לשפץ או לחשוב שוב. ידעתי לבטח שהמספרים מדוייקים ומה שעשה מהימן.

מעבודת המאסטר שלו ישנן היום שלוש עבודות שפורסמו בעיתונות הבינלאומית:

חלק אחד בעיתון:

"Nuclear Instruments Methoods" על מצבי מטען של קטנון – עבודה שקיבלתי עליה מספר די ניכר של בקשות לעותקים.

חלק שני התפרסם כתקציר בוועידה באופסלה ואח"כ כפרסום מקיף בעיתון:

"Physical Reviews" החשוב ביותר בתחום זה, שלא קל לפרסם בו.

אין ספק שהעבודה שלנו קיבלה מהלומה רצינית כשרפי אינו ממשיך איתנו – הן מבחינת הידע והנסיון שרכש, והן בשל היכולת הבלתי רגילה בהשתלטות על ציוד.

רפי עבד במעבדה ערב יום כיפור עד מאוחר בלילה, הוא ידע שיש תוצאות לעבודה שלו ואני מאמין כי הרגיש כבר בחדוות יצירת התוצאות. ידענו כבר שיש על מה לדבר. אך הטרגי אולי, שלא הספיק לדעת עד כמה חשובה הייתה התרומה שלו לעבודתנו.

דווחו של רפי ממלחמת ששת הימים, כפי שנכתב על ידו בחוברת בטיחות והצלה של חיל האויר

ה מ ש י מ ה

בצהרי היום השני למלחמה, בשישי ליוני, הובלתי שלישיה לתקיפת מטרות קרקע בתחום קוציימה. בתדריך הוריתי לבצע יעפי הפצצה וריקוט בלבד. צליפה וכל ירידה מתחת לגובה שחרור הפצצות – 1500 רגל – נאסרו מגבוה כסגולה נגד אש נ.ט. קל. השעה הייתה 13:00, נכנסנו להפצצה ממערב למזרח, כלומר, לכיוון גבול ישראל. יעף ההפצצה השני בוצע כמתוכנן, כמו כן גם ההיחלצות מן הצלילה. במצב אף מעל לאופק שמעתי התפוצצות חזקה. התא נתמלא עשן סמיך ואש התפשטה מן החלק השמאלי האחורי של התא כשהיא אוחזת בחגורת ההצלה (מיי וסט).

פ צ י ע ה ו נ ט י ש ה

בזרועי השמאלית נפער פצע גדול כתוצאה ממעבר רסיס. כל היד התכווצה כאילו בשיתוק רגעי. דיווחתי ברדיו על נטישה. המצערת עמדה במצב קדמי. דחפתי את הידית החוצה, החופה הושלכה ואז נזכרתי שהיה עלי להפסיק את הדיחוס. משכתי בידית ההפלטה, הרגשתי חבטה מלמטה ונמצאתי מסתחרר באויר הצח. עזבתי את ידית ההפלטה והמצנח נפתח ונפרש ללא תקלות.

מסביב התחילו להתפוצץ פגזי נ.ט. ניסיתי לארגן לעצמי את רוחות השמים, ובעיקר, לאתר את כיוון המתחם ואת כיוון הגבול. נסחפתי מערבה לכיוון המתחם. ניסיתי למשוך במיתרים כדי לעצור את הסחיפה, אך ההצלחה הייתה חלקית. תוך כדי ריחוף זיהיתי חתך גדול בירך השמאלית, בצידה האחורי. נסחפתי לאחור וחששתי מעט מן הנחיתה.

ד ו ל ק י ם א ח ר י

בצעתי גלגול מוצלח, אך נסחפתי ע"פ החמאדה. התקשיתי מאד בהשכבת המצנח, כי רק ביד אחת יכולתי למשוך במיתרים. התרת שלושת החיבורים נמשכה גם היא זמן רב מדי. קמתי כדי להתמצא בשטח. המיי וסט עדיין בערה, כיביתי אותה בכפפות. באותו רגע החלו לשרוק כדורים מסביב, הבחנתי בחיל וקצין שהתקדמו לעברי תוך כדי ירי בתת-מקלע. זרקתי את הקסדה, השתחררתי מהסירה ומהמימיה, שמימיה נשפכו על הארץ, והתחלתי לרוץ מן המקום. מיד נפצעתי בעקב ע"י כדור.

מ י י ת נ נ י מ ע ט מ י ם

עברתי לביצוע גלגולים במורד צלע ואדי קטן. בתוך הערוץ קמתי והמשכתי לרוץ. מטוסי המבנה נכנסו לצליפה כדי לחפות עלי. כעבור זמן מה עברתי להליכה כשאני מרגיש את עצמי מיובש ותשוש למדי. תוך כדי הליכה הוצאתי את אנטנת ה"שרה" ומשכתי בחוט המשחרר אותה. המשכתי לנוע לעבר רכס הרים בכיוון מזרח. בשלב זה עוד לא התעכבתי כדי להשמיד חומר סודי. בתוך האיזור ההררי הרגשתי את עצמי בטוח, יחסית. לפחות מפני רכב אויב.

ה ל י ק ו פ ט ר ב א ו…ה מ ש י ך

כ-40 דקות חלפו מהנטישה כאשר הליקופטר הגיע אלי לראשונה, כדי…לגרום לי את האכזבה הראשונה. הוא חג סביב איזור הנחיתה ונעלם. המשכתי ללכת ועליתי על גב הרכס. כשמאחורי כק"מ של דרך הררית, החלטתי לעצור ולהתארגן. הטמנתי את החומר הסודי, הוצאתי את המפה וניסיתי לזהות את מקומי. הרכס השקיף ע"פ ואדי עם שדות מעובדים וחורשה.

הבחנתי בדרך ובמכוניות שנעו בה. הן היו צבועות בצבע מדברי בהיר. מבין האפשרויות השונות העדפתי להפסיק לנוע ולהישאר במקום עד הלילה. לאחר ספיקות מרובים סכמתי עם עצמי שאני נמצא מעל אפיקו של נחל קדש ברנע. השעה הייתה 14:30, ונותרו עוד ארבע שעות, בערך, עד לחשיכה. בעזרת המפה סככתי על ראשי מפני קרני השמש והמתנתי בסבלנות כשאני משתדל לא להירדם. ההליקופטר עבר עוד פעם ופעמיים באיזור שנמצא צפונית מזרחית לי, אך מעולם לא התקרב אלי ממש. לקראת חשיכה למדתי את המפה בע"פ ותכננתי את דרכי על גב הרכס. שוב לא חששתי מחיילי האויב. אך לא הייתי בטוח שאוכל להמשיך במסע עד לכוחותינו. עם רדת הלילה, בשעה 19:00 לערך יצאתי שוב לדרך. השארתי בשטח את מכנסי התאוצה והמיי וסט שהקשו עלי מאד את התנועה, ולקחתי אתי את ה"שרה" ואת יתר הדברים החיוניים. בחלק השרוף של המיי וסט מצאתי את אקדח הרקיטות ואת מה שהיו פעם רקיטות. השריפה הפכה אותן לאבקה שחורה ודחוסה. הפנס אבד לי בשעת הצניחה וגם גפרורים לא היו עמי. התקדמתי באיטיות רבה. ידי הייתה פגועה, וביד ימין החזקתי באקדח. זעזועי ההליכה השפיעו לרעה על המכשיר והזמזום היה מאד בלתי קבוע ובהפסקות.

ל ע ז א ז ל

בשעה 20:00 בקירוב, חזר ההליקופטר. הייתי על הרכס על משטח ישר. עצרתי במקום והנחתי את מכשיר ה"שרה" באופן יציב על הקרקע כדי לשמור על זמזום קבוע. ההליקופטר הסתובב שוב באיזור מרוחק ממני, ולהפתעתי החל לסרוק את הוואדי בזרקור. לבסוף הוא נחת בתוך הוואדי. חיכיתי זמן מה ואחרי כן התחלתי לרדת בתוך ערוץ תלול בדרכי אל הנחל. נעתי במהירות לעבר ההליקופטר שעמד בצד השני והרוח מן המדחף הקשתה עלי את הטיפוס מן הערוץ שעומקו, כמטר בלבד. לבסוף הצלחתי לעלות ולגשת אליו ואז המריא כשאני נשאר בוואדי בלתי מאמין ו…מגדף. ירדתי חזרה לנחל, שתיתי מים רבים ככל שיכולתי והמשכתי לנוע בנחל לעבר הגבול.

ת ו ד ה ל…

לאחר כ-10 דקות חזר ההליקופטר והחל שוב לסרוק את הואדי. הוא עבר מעלי ולא הבחין בי. הוא עבר פעם שניה, נחת בקרבתי, ותודה לאל – גם אסף אותי.

עד כאן סיפור המעשה.

כשיצא יריב לב למסע חיפושים ברמת הגולן אחר שרידי המטוס של דודו, רס"ן רפי לב ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים לאחר שמטוסו נפגע, ייתכן שהיה היחיד שחשב שיצליח במשימה. אבל את מה שמצא, אפילו הוא לא יכול היה לתאר לעצמו… [להמשך קריאה]