שאול וילקומירסקי

בירחון "החלוץ", ביטאון התנועה החלוצית בפולין שהופיע במאי 1923, נדפסה כתבה קצרה וזה תוכנה:

"אושמיאנה. ביום 15 לאפריל התחילה העבודה בנגריה ארזיה. עובדים בה עשרה חברים מערים דלקמן: סווענציאן – וילקומירסקי וזיידל; גלובוקי – קוזיול (הוא בן-לוי), צירלין וישורין, ועוד כמה חברים מפוסטבי, סמורגון ועוד. במשך הזמן הקצר הספיקו כבר החברים לעשות עבודה רבה, מקבלים הזמנות מאנשים פרטיים ועושים חיל בלימוד המלאכה. ע"י הנגריה מתקיים בית-חלוצים, שיעורי-ערב ללימוד השפה העברית, מארגנים הרצאות, שיחות ועוד. דו"ח מפורט ע"ד המצב של הקבוצה ניתן בנומר הקרוב".

היינו בהכשרה שנה וחצי. היה זה קיבוץ ההכשרה השני אחרי גרוכוב, אלא שגרוכוב היתה מבוססת על חקלאות והקיבוץ שלנו על מלאכה. בכדי להתקבל לקיבוץ ההכשרה באותם הימים היו צריכים לשלם סכום מסויים. לא היה לנו תקציב ולא פעם רעבנו ללחם. את החבילות שקיבלנו מהבית החזרנו. רצינו להיות עצמאים בכול ולהתקיים מעמל כפינו. עבדנו בכל מיני עבודות שחורות, בעקירת שורשים וכו'. כאשר התחלנו לעבוד בנגריה הוטב מצבנו במידת מה.

הגענו ארצה בחודש אב, בשנת 1924. עוד בחו"ל נחשבנו כפלוגה של גדוד העבודה בהשפעתו של יהודה אלמוג (קופלוביץ), שהיה אז שליח בפולין. ברל רפטור קיבל אותנו מהאוניה בשם הגדוד.

עברנו מיפו לירושלים ועבדנו בחיצוב. בשם הקבוצה ייצג אותנו בגדוד בן-לוי, ועל כן נקראה הקבוצה על שמו. היה זה אדם קיצוני בדעותיו וקנאי לערכים בהם הוא האמין, ובמיוחד קנאי לעברית…

פלוגת גדוד העבודה בירושלים, שמנתה כמאתיים איש – הכי גדולה בארץ – מצבה האירגוני היה לקוי ביותר. לא היה דיור מתאים. גרנו בצריף בלי חלונות וללא דלתות. בחדר האוכל היתה במה ועליה היו רוקדים כל ערב.

גם מצבנו התנועתי בתוך פלוגת גדוד העבודה בירושלים לא היה משופר ביותר. אנחנו היינו אנשי אחדות-העבודה ומפלגה זו היתה מוחרמת בפלוגה הירושלמית…

– – –

לא יכולנו להמשיך יותר ועזבנו את הגדוד. מניה שוחט ז"ל כינתה אותנו עריקים. קבוצתנו מנתה כ-25 חברים. החלטנו להישאר בינתיים בירושלים ובמשך הזמן נחליט על דרכנו בעתיד. היינו פעילים מאוד בהסתדרות. בבחירות לוועד אגודת החוצבים הופיע בן-לוי כמועמד מטעם קבוצתנו ברשימת אחדות-העבודה.

עבדנו בכל מיני עבודות… אבל בעיקר עבדנו בחיצוב, אולם לא היה לנו סיפוק. נמשכנו לכפר ולחקלאות והתקשרנו עם מזכירות הקיבוץ המאוחד, שיעצה לנו להצטרף למשק צעיר – ליגור, שהיה מושתת גם על עבודת-חוץ.

ביום בהיר אחד ארזנו את מטלטלינו הדלים ואת כל כלי העבודה שלנו, ולפנות ערב הגענו ליגור. נתקבלנו בלבביות רבה. אמנם הרושם הראשון היה די קשה, המשק נראה לנו אז דל ועלוב, אבל במהרה התרגלנו למציאות החדשה… התאכזבנו קצת בתחילה כי לא נתאפשר לנו להיכנס לחקלאות ועבדנו בעבודות שונות, גם בעבודות-חוץ. במשך הזמן, כל חברי קבוצתנו – י. בן-לוי, ברנשטיין, וילקומירסקי, זיידל, ישורין וצירלין – עברו לחקלאות. ישורין הגיע כחודש אחרינו. מחוסר כסף להוצאות הדרך הוא הלך ברגל.

יגור סבלה אז מחוסר עבודה והציעה לישורין לעבור לעין-חרוד. התנגדנו כולנו. טענו כי נתקבלנו כקבוצה ואין להפריד בינינו. כך נשארנו כולנו ביגור.

וילקומירסקי – זיידל

ספר יגור, עמ' 281

מתוך: לקט סיפורי יגור לחג ה-60

שליח אלמוני, ממשק פלוני, נשלח לגולה.

בעצם לא נשלח. נסע לעיירתו הקטנטנה שבפולין ד'ליטא, לבקר בבית אם זקנה. לא איש ולא מוסד חתמו לו על כתב-שליחות.

ונתקבל מכתב מאותה העיירה, מאת חברה ב"החלוץ" לחברתה אשר עלתה לאחרונה והיא במשק-יגור.

ומן המכתב הזה, קטע ככתבו וכלשונו, ורק בתרגום הלשון:

"הרבה שמענו מפיו על הקיבוץ הגדול. הוא מסר לנו על חוויותיו ורשמיו.

איזו בריאות וחוסן-רוח שופע הבחור הזה. טבעית פשוט, ללא כחל וסרק, תיאר לנו את החיים בקיבוץ, ביגור. שיחות, שיחות, שיחות – בסניף, בקיבוץ, ב"העובד" ברחוב, בכל מקום שיזדמן: על תנאי היום-יום הקשים, על שאלות מסובכות המדריכות מנוחה במשק. ברכת-אמת המעלה את ריח האדמה, את רעננות האדמה – ע"י אחד, חבר הצמוד למחרשתו ב"ניר", והוא שזוף משמש הארץ. והלא לעיתים קרובות שומעים אנו נאומים מא"י מפי שליחים העובדים בתנועה ועומדים בראשה. אלה הם נאומים יפים על מפעל יוזמה בארץ, אך לא נשמעה מהם הנימה הפשוטה, המשכנעת את הלבבות ומחממת כל-כך את האדם בגולה".

אכן, נתקיים בו, בשאול שלנו, הפסוק: "גם שאול בנביאים".

מעם עדר הצאן, מעם המחרשה, פנה כמעט קט והיה בהיסח הדעת לנושא דבר, ודבריו יישתו בצמא.

הפשטות הזו, הטבעיות, ריח האדמה הרענן.

אכן, ידעתי מאין כוחך בא.

תרגם והעתיק

ש.

קרוב לחצות הליל הובהל פתאום המחנה כולו ע"י צלצול הפעמון. אשרי כל מי שישב עוד בחדר האוכל ישיבת אחרונים. השאר, מלבד אי-אלה אשר ישנו כבר שנת עובדים כשרה, הובהלו ובאו מן החדרים, החצר והפינות.

מי שנכנס לחדר האוכל באותה שעה לקריאת הפעמון, לא מצא כאן רוח של בהלה ומבוכה, כי אם אור של רצון וקורת-רוח היה שרוי על הפנים.

השולחנות, אשר עמדו כרגיל ליד הקירות, הועתקו בבת-אחת אל אמצע חדר האוכל והועמדו זה בצד זה, שורה ארוכה ואחידה. מאיזה מקום הגיחו לפתע חברות עם קערות השקדים ומגשים עם תפוחי-זהב חתוכים לשניים ולארבע. תפוחי הזהב השלמים המוגשים לנו בארוחות הם הרי דבר שבחול, חולי-חולין. ולעומת זה – תפוח הזהב החתוך לארבע, המוגש על הטץ בחדר האוכל – איזה רוח של חג עולה ושופעת ממנו…

הוא, חתן הנשף (שאול וילקומירסקי), הנוסע למחרת לביקור הביתה, לעיירה הגובלת בין פולין מזה וליטא מזה – ישב אף הוא באיזו פינה, ליד שורת השולחנות.

נאומים לא היו, כמובן. יהודה ניצח על פמליא שלו ושרו כולם, עד אחת, עד שתיים בלילה נישאה השירה מחדר האוכל:

"עשה עימנו צדקה וחסד,

כי אין בנו מעשים"…….

נעלם.

יומן יגור, 1935

בשש בבוקר הגיעו רודולף ושאול וילקומירסקי לשדה. שאול התחיל לעבוד בטרקטור ורודולף יצא לסיבוב בשדה. בהתקרבו למגדל הצופים ירו אליו ממרחק לא רב (כ-50 מטר). המתקיף ארב מאחורי ערימת-קש אשר הכין אותה מבעוד זמן. הסוס נפצע בגרון מהיריות הראשונות. רודולף השתטח כהרף-עין וענה ביריות.

רעש הטרקטורים החריש את קול היריות, וחברי שער-העמקים ושאול, שעבדו בשדה, לא שמעו אותן זמן ממושך, ועד שבאו לעזרתו הספיק לירות כארבעים כדור.

נהג של שער-העמקים טלפן למשק ומיד יצאו לשם הנוטרים בטנדר. כל אותה שעה נמשכו היריות וחבר שער-העמקים נפצע בשרירי זרועו. בהתקרב נוטרי הטנדר נורו יריות גם אליהם, ובן-דב נפצע בבשר הרך של החלק העליון של הירך.

מספר נוטרים העבירו בטנדר את הפצועים אל מרפאת כפר חסידים – גם הרופא שלנו נקרא לשם, והוגשה להם עזרה ראשונה. הנוטרים מיהרו למשק להחליף את הטנדר במשוריין, ולקחו איתם תגבורת-אנשים ומכונת-יריה. באותו זמן שקטו היריות, שנמשכו כשעה וחצי…..

אחרי שקוט היריות נמצא ע"י הנוטרים נער ערבי (לפי דבריו: בן ארבע-עשרה)….

יומן יגור, 3.7.1939

****

כמה ימים לאחר מכן נמסר דיווח ביומן:

תעודת הצטיינות

שאול וילקומירסקי ומלצ'ינסקי קיבלו לפני כשבוע ימים תעודת הצטיינות, על עמידתם האמיצה בזמן ההתקפה על העובדים בשדה…

לאחר ההתקפה נמצא ערבי מזויין פצוע קשה… חילופי היריות נמשכו אז כשעתיים וחצי.

התעודה חתומה בידי המפקח הכללי של המשטרה – המפקד סונדרס.

יומן יגור, 8.9.1939