שולה רביב

– – –

לנו, אמא, לך ולי, זו הרי בעצם פרידה שניה, אם כי הפעם טוטאלית במלוא מובנה והרבה יותר קשה, גם כי שלישית לא תהיה. לפני קצת יותר מחמישים שנה לקחת החלטה ורצת, ורצת, ורצת איתה ללא הפסק. היה לי קשה ונצרכתי להמון זמן ושנים להבין, להפנים ולהכיל את אותה החלטה שלך, שבדיעבד היתה כנראה היחידה הנכונה לאותו מצב שאבא השאיר ו/או הכניס אותנו אליו…

אחד הסיפורים שיותר נהנית לספר לנו היה על הפרה המשוגעת של סבא וסבתא. איך היתה מוכנה להחלב רק על-ידי אחד מהם (ולא בטוח מי מהם, אז ברשותך ניתן את הכבוד לפרומה), ואז סבא אריה היה מנסה את מזלו ומתחפש לסבתא על מנת לחלוב. עברו הרבה שנים ופתאום הסתבר לי שתחת החזות הנעימה והתמימה של סבא אריה, שאותה הצגת, געשה ובערה ללא הפסק סבתא פרומה, לוקחת החלטות, מסמנת מטרות, מגיעה אליהן וממשיכה הלאה לחדשות. למדנו (כמעט) יחד לבגרות. הלכת לאוניברסיטה והמשכת גם אחרי שהופיע איוב פעם ראשונה ושנייה ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. עם החיוך של סבא ונשמת פרומה באפך המשכת והמשכת ונלחמת ללא הפסקה ורטינה… רזרבות אנרגיה שכאלו – מאיפה לקחת אותן?…

לחצת על הדוושה, צרבת וחרכת בנו לכל החיים וללא אולי – את הכשרת כנרת, הו כנרת, הו כנרת שלי, את שיר הרעות ואת דודו ונבי יושע ומלכיה, את באב אל-וואד והגדוד השישי, זמר הפלוגות, הצ'יזבט, העופות שמחכים לנו כל לילה בלול, והן אפשר, הן אפשר, הן אפשר…

– – –

לא הרבה זמן לאחר פטירת אבא שמתי יד ולב על סיפורו של שלום עליכם "אשראי יתום אני" ואימצתי אותו פשוטו כמשמעו. לא היה קל איתנו, עם ציפי ובמיוחד איתי. אפילו מלכים ונביאים בורחים לפעמים למחבוא במדבר. כל אחד מאיתנו דאג לך בדרכו המיוחדת.

לא היה לך קל, אמא, לא היה לך קל. לאבד בעל ואבא בגיל כל-כך צעיר, להישאר אלמנה צעירה ויפה ולבדה עם שני זאטוטים קטנים, להבין ולהחליט שלבד ביגור את לא ממשיכה, ואת המשתמע מכך. המשכת ללדת ולגדל עוד שני פרחים גאווה לעיניים, לקבע בראשינו שהכי הכי הכי חשוב שנהיה מענטש… המשכת לבחוש ולבחוש את הטחינה בתוך פיילות כביסה ענקיות במטבח בגודל מטר על מטר וללכת ללימודים כאשר דניק לא בבית לפחות ערב או שניים בשבוע, ויש אורחים שמגיעים כמעט כל ערב שני לביקור או עבודה. וכל זה עם החיוך של סבא. לגנן ולטפח את הגינה, האנונה והאבוקדו שסבא נטע והרכיב, הפוטוסים, היהודי הנודד ושאר ירקות, גן לתפארת, אך חס וחלילה לא להתחרות בוורדים של בן ציון ו/או חמדה. נדמה לי שבסופו של יום אהבת את יגור, מצאת בו בית, וכמו סבא וסבתא הוצאת נשמתך בביתך. מכל הלב מגיעה ליגור מילה טובה.

ערב שישי ואין יותר טלפון ממך, אמא. אין שלום, מה נשמע, איך הילדים…

נוחי, אמא, נוחי. את ראויה למנוחה ארוכה. היית מענטש. הרווחת זאת ביושר רב…

כל אחד על פי הבנתו, איש איש על פי אמונתו יחיה, ואיש איש בתורו ייצא למסע האין-סופי אל שדות הציד הנצחיים.

היי שלום אמא.

– – –

ב-29.6.1980 ציינו את יום הוותיק הראשון ביגור. באותם ימים הייתי מרכזת ועדת תרבות צעירה ודי נאיבית. בשלב די מוקדם של ההכנות לאירוע הבנתי שלביצוע פרוייקט כזה אני צריכה אנשים עם יכולות ארגון וביצוע טובים משלי… פנינו לשולה ודניק והם נטלו על עצמם את האחריות לארגן את הפתעת היום – הזמנת הבנים והבנות שעזבו את יגור להשתתף בקבלת פני ההורים בשובם מביקור בירושלים לאחר יום עמוס בחוויות… זו היתה מלאכה שדרשה דיוק ומחשבה תחילה, ולא היה ספק שהם ידאגו לכל פרט ופרט ושאף אחד לא יישאר לבד…

כשילדַי נולדו, שולה היתה האחות של התינוקות. כאחות עיקר דאגתה היתה לרך שזה עתה נולד. היא היתה משענת לצעירות חסרות ניסיון כמוני. למדתי עד כמה היתה מעורבת, איכפתית ודואגת…

חברים היו לשולה בכל פינה בארץ. לא סתם מכרים אלא חברים טובים שראו בה כמעט בת משפחה. היה להם עבר משותף מהפלמ"ח, או ממלכיה או מיגור. זו היתה חברות אמיתית, אינטימית, כמו שרק היא ידעה ליצור…

ציור. לשולה היתה נפש רכה ועדינה, כמעט ילדה. היא היתה רגישה ליופי, לטבע ולאנשים. על הנייר ועל בדי הקנבס פרחו הפרחים והתגלו נופים של ארצות רחוקות ופינות חמד בארץ. עיניה של שולה קלטו את היופי ובמכחולה היא עמלה על כל פרט וצבע…

למרות הקשיים והמחלות היא לא ויתרה מעולם על הזכות לעזור, להקשיב ולתמוך. היא לא רק היתה בבחינת אוזן קשבת לחבריה, היא יזמה וקידמה פרוייקטים רבים בתוך יגור. בעינַי, אחד החשובים שבהם היה רישום המצבות בבתי הקברות ביגור. יחד עם מיכל קינן הן עברו מצבה אחר מצבה, רשמו וקטלגו לפי שורות ומספרים. הן עשו עבודת קודש. בתחילת דרכי בוועדת אבלות היא התנדבה להדריך אותי… למדתי ממנה על חשיבות יחסי האנוש בתוך הוועדה ועם החברים. היא לימדה אותי כיצד מגישים ירקות ופירות על השולחן. היא אמרה שלא רק האוכל חשוב, גם מראית העין חשובה…

היו לה רגעי אושר לצד הדאגות וההתמודדות עם הצרות… לראות את שולה מקבלת את נכדיה או נוסעת להביא להם את הסלט והמאפים שאפתה והאוכל שבישלה, זו היתה חוויה נהדרת… היא היתה כמו פרח… והפרחים מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה, סתם משום שהם פרחים.

ערביי ישראל ואנחנו – שיחה עם שולה רביב

שולה רביב קרובה אל הערבים מתוך היכרות אישית. נפגשנו על המרפסת הפורחת שלה לדבר עלינו, עליהם ועל הגשר בינינו.

– מדוע לדעתך התלקחה שוב השנאה בין שני העמים?

כל הארץ עברה שינוי לרעה. גם אצל היהודים קרה משהו. המצב כבר לא כמו שהיה – במוסר, בחינוך וגם באלימות. וכל זה בא לביטוי גם אצלם. הקיצוניים הם אסון בכל מקום. השנאה שהתלקחה מחדש מאוד מעציבה אותי… הסובלים העיקריים זה הם – הדרוזים, המוסלמים והנוצרים… דניק תמיד אמר שצריך לזכור שיש בינינו מלחמה, אבל אין ספק שערביי ישראל אינם שווי זכויות… כואב הלב. חלק מהסיבות זו התמרדות של אנשים צעירים שמרגישים מקופחים…

– איך השפיע המצב על קשרים אישיים שלך?

אני לא שמאל ולא ימין. שנים רבות אני מלווה אותם. היתה לי זכות לחיות עם דניק וללמוד ממנו… הגישה של דניק פתרה הרבה בעיות של ערבים.

כאשר הכל פרץ טלפנתי לידידים הערבים שלי והם אמרו לי תתפללי שהכל יהיה טוב. רובם נאבקים על פרנסתם ושמחו מאוד שהתקשרתי, כמו בין חברים, כמו משפחה, כשמישהו מתעניין בשלומך…

– איך יוצאים מזה?

אני לא בעד ניתוק או הפרדה. אנחנו חייבים לחיות איתם, רק צריך לעבוד על זה בשני הצדדים: הם יפסיקו לחנך על שנאה ואנחנו נלמד להכיר ולכבד אותם. מזרח ומערב יכולים להתקרב, אבל צריך להשקיע, זה לא בא לבד…

עלינו לתת להם לחיות את חייהם ולעזור להם. מצד שני, יש דברים שהיינו צריכים לדרוש מהם, כמו לתלות את דגל ישראל בבתי-ספר ערביים ביום העצמאות, ולדעת לתמוך במי שכן עושה זאת.

היחסים בינינו יכולים להימשך רק על בסיס של יחסים אישיים. הצד הפוליטי השתמש וניצל אותם והיה לא הוגן כלפיהם… אינני יודעת איך פותרים את הבעיה. אולי באמצעות טרנס מוחות של אנשי שטח, לא פרופסורים ופוליטיקאים למיניהם שלא מכירים את המנטליות הערבית.

מתוך ראיון ביומן יגור,

24.11.2000

שיחה עם בתיה קמר

בגינתה ובציוריה של שולה רביב שוררת הרמוניה בין כל המרכיבים. בין הניתן לבחירה ובין הנתון שיש לקבל, בין התרבותי לבין הטבעי, בין הפורח לבין הקמל, בין הפרח האחד לבין הצמח האחר.

מראות הפריחה הקסומים הנשקפים מציוריה של שולה רביב בתערוכה בבית בר-יהודה, נראים לי מצויירים על פי סוד הגן הנעלם של ביתה, גם כשאני יושבת איתה על המרפסת האפופה באחת מפינות הנוף היותר יפות שיש, ומתענגת על הסביבה ועל השיחה.

להפתעתי – לא כך הדבר. שולה מספרת שהציורים נעשו על פי צילומים שהופיעו בלוחות שנה ובחוברות, וכן לפי קומפוזיציה מן הצומח שהיא עצמה ליקטה ממקומות שונים וערכה לפניה על השולחן כמודל. שולה גם אומרת לי שאמנם הגינה – אני מתעקשת לקרוא למקום הזה גן, שכן במראהו אופיו והיקפו הוא כפארק ממש – והציור הם תחומים שונים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל לי הם נראים כאחד בזכות הצבעוניות, ההרמוניה של המגוון הרב, התזכורת לאפשרות של שלווה.

– – –

– מהו הזיכרון האישי המוקדם ביותר שלך הקשור בצמחים?

אני זוכרת את החצר של הורי, חצר של דונם בהרצליה, ובה עצי פרי סובטרופים מכל הסוגים – אנונה, גוייבה, מנגו וגם זיתים והדרים… צמחי נוי היו מעט מאוד, רק בכניסה לבית, שתמיד הקפידו לטאטא ולשמור על ניקיונה…

– מהי הדרך שעשית ליגור מאותה חצר?

עברתי מסלול דומה לזה של רוב בני דורי בארץ: תנועת נוער, חברת נוער בקיבוץ כנרת, שירות בפלמ"ח, התיישבות במלכיה. במלכיה הכרתי את יצחק מינץ ז"ל ואיתו הגעתי ליגור.

– ושאלה דומה לגבי המסלול המקצועי

לו יכולתי לבחור הייתי לומדת גננות. אבל לאנשים כמוני שהיו ילדים של פועלים, לא היתה אז אפשרות לתכנן את המסלול המקצועי. כילדה רציתי ללמוד בחווה החקלאית בפתח תקווה, אבל הורי לא יכלו לממן את שכר הלימוד… את מקצוע האחות למדתי אחרי מלחמת השחרור, כשכבר גרתי במלכיה. לא הרגשתי החמצה. קיבלתי את הדברים, וחמישים שנה עבדתי כאחות, מחציתן כאחות ילדים.

– – –

– לאחר שנים רבות כל-כך של חוויות, לימוד וניסיון, האם יש עוד מה לגלות בחוץ ובעצמך?

תוך כדי לימוד מחשבת ישראל אני נוכחת לדעת שיכולת הריכוז שלי היום גדולה הרבה יותר מאשר בעבר, וגם כיום הלימוד הוא תגלית. תולדות האיסלאם הוא מקצוע לימוד מרתק בשבילי. הנושאים הנכללים בו והשלכותיהם על חיינו כיום נותנים לי ראייה חדשה על המתרחש ביחסינו עם הערבים. לימוד התנ"ך מתחבר לי לאישיות.

– מהי ההתייחסות שלך לנבילה?

אני לא זורקת פרחים נובלים. אני נפרדת מהם לאט לאט. מקצצת את הגבעולים כדי להאריך את חייהם ככל שניתן… בכלל, הגינה מחברת אותי עם העבר. הידיעה שהגרברות של וייסמן, ציפורי גן העדן והוורדים של שולמית ביאליסטוק, גינה אחת של ציפורה גפן ואחרת של משפחת רודניצקי – מחברת אותי לאנשים שהיה לי נעים להיות בשכנות איתם. פרח נבול אינו מהווה בעיה, בשבילי הוא עדיין פרח.

– מה מקומו של הציור בחייך?

עוד כילדה הייתי מציירת על כל חתיכת נייר שהגיעה לידי… במשך כל השנים, תמיד תמיד ציירתי…

אני מציירת אקריליק על שקפים שכוסו לפני הציור בספריי שמן, פרחים וגם ציפורים. בדרך כלל עפ"י צילומים…

– הציורים שלך מזכירים רקמה, במשיכות המכחול הקטנות, האורנמנטיקה, האסתטיקה…

אני אוהבת מלאכות נשיות… אני מתקנת בגדים, רוקמת בבגדי הנכדות פרח פה פרח שם, והן אוהבות את זה.

נכנסים לתוך הבית ושולה פורשת לפני על הרצפה – כי רק היא רחבה מספיק – מפה גדולה שהיא רוקמת כבר עשר שנים, והיא מהווה מפת דרכים ססגונית של המשפחה, בשמותיהם, תאריכים, אירועים וסמלי המזלות המתקשרים אליהם, וכן עיטורי פרחים. הריבוע המרכזי ברקמה מוקדש לשולה ודניק. במעגל הריבועים הראשון המקיף אותו משובץ הדור השני במשפחה – כל אחד מהם עם בן או בת הזוג, כשעיטור לבבות מסמל את קשרי הנישואים. מעגל הריבועים השני מספר על הנכדים והוא פתוח עדיין ויושלם בבוא העת. השוליים הרחבים של המפה הם פסיפס של דברים היקרים ללב – פרק החיים המשותף עם יצחק מינץ ז"ל…

– – –

אני מתבוננת בפריחה העשירה ובעבודות היצירה האישית והמשפחתית המקיפה את שולה בבית ובחצר ומסכימה: מה שמצליח – מצליח.

יומן יגור, 25.6.2004

מספרת שולה רביב (בת 80):

אבי אריה (לייבל) אהב את הארץ דרך שתילת עצים. הוא גם הכיר מסורת יהודית עתיקה של נטיעת עץ כשנולד תינוק. בחצר שלנו בהרצליה, כשעוד היתה מושבה בסוף שנות ה-40, ובארץ עוד לא הכירו את הפירות הסובטרופיים, הם כבר צמחו וגדלו: מנגו, אפרסמון, גויאבה, חבוש, אבוקדו ואחרים.

כשהתחתנתי ועברתי לקיבוץ יגור, רצה אבי לשמח אותי ולשתול לידי עץ אבוקדו. ביגור גידלו ענבים, זיתים, אגסים ותפוחים, ונוצרה כבר קבוצת "מומחים" לעניין, כלומר לגידול עצים ולנטיעות. הללו פסקו פה אחד: כאן לא יצמח אבוקדו, הקרקע כבדה מדי…

אבא לא ויתר והביא ליגור את האבוקדו. הוא נשא את השתילים שגידל במשתלה ביתית קטנה, עטופים בשק לח או בעיתונים, והביא אותם באוטובוס ליגור. שני הבעלים שלי, שנפטרו לאורך השנים, לא אהבו את השתילים ונתנו אותם לחברי יגור. הם ראו ב"חלום האבוקדו" של אבי שיגעון ואיוולת, ולא רצו לעשות צחוק מעצמם.

אני לא זוכרת איך ולמה, אבל הפעם לא שאלתי את בעלי דאז, דניק ז"ל, ונטעתי את העץ בפתח הבית, ממש על דעת עצמי, בעזרת אבי שהגיע באותו הבוקר עם השתיל הרך…

בהתחלה היה העץ קטן ומסכן ולא גדל. אני כל הזמן אמרתי: "ראו שהוא יעבור את מחסום האבן – ויגדל". לא שידעתי משהו על הגאולוגיה של הקיבוץ, אבל מה שאמרתי אכן קרה. שנה אחר שנה גדלו העצים סביבו, החרובים, האלונים, הברושים והאורנים, ורק האבוקדו הקטן עמד תקוע. לא גדל ולא מת. חיכינו. ואז בא החורף הגדול של 1969 והאדמה רעדה. האדמה רעדה בגלל השיטפון בוואדי שחוצה את הקיבוץ לשניים – נחל יגור. השיטפון הגדול נשא עמו לא רק סלעים גדולים אלא גם גשרים וצריפים שלמים שעמדו על שפת הוואדי. יתכן שהשיטפון הזה זעזע גם את מחסום האבן שעצר את שורשי האבוקדו, כי באביב אותה שנה החל לפתע לגבוה.

זה לא סוף הסיפור, כי עדיין נדרשה לנו אמונה. במשך שבע שנים מאז ששבר את מחסום האבן, צמח העץ מבלי לתת פרי… כמעט שבע שנים אחרי השיטפון הגדול החל מניב פירות, פירות אשר אין כמותם.

יומן יגור, 25,1,2013