שולמית חגי

30/06/1935 - 08/06/2017

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט סיון התרצ"ה

תאריך פטירה: י"ד סיון התשע"ז

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: גדנ"ע

מחזור / חברות נוער: ח

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: עוזי חגי

שולה (שולמית) חגי

שולה נולדה ב-30.6.1935 כשולמית מנדרז'יצקי, שעה וחצי לאחר אחותה התאומה אסתרק'ה. בנות בכורות להוריהן חביבה ויצחק. חביבה עלתה לארץ מפייטרקוב טריבונלסקי בפולין, כשהיא בהריון מתקדם. אביהן עלה ביום בו נולדו והגיע ישירות לבית החולים. בהמשך נולדו לחביבה ויצחק גם מרגלית, שלמה ולאה.
כשהתאומות היו בנות שמונה, כחלק מהמגמה הציונית באותם ימים, שינו ההורים לעברית את שם משפחתם ממנדרז'יצקי (שפירושו "בין שני הנהרות") לנהרי.
שולה הייתה צברית, בת משק, בת מחזור ח' של יגור. אהבה את החיים בקיבוץ ואת הלינה המשותפת, אהבה לטייל על ההר עם חברות, לסרוג ולרקום ולאסוף פרחים יבשים. במיוחד אהבה מוזיקה ושירה עם המורה יהודה שרת. עבדה בגינת הירק וברפת, שם חלבה את הפרות בידיים. לשולה היה מאז ומעולם מקום חם בלב לספורט. כילדה וכנערה הייתה אצנית לריצות ארוכות, זורקת תלי והודפת כדור ברזל, רוכבת על אופניים, שחקנית כדורסל בנבחרת בנות ורוכבת על סוסים במסעות שהגיעו עד לשטחי חרתיה.
כשהייתה בת 11 לקחה חלק במאמץ היגורי כנגד הבריטים בשבת השחורה, כשתפקידה היה לזרוק מלח על הבריטים. שולה טענה שלא הצליחה לפגוע באף חייל.
משפחת נהרי, בימי טרום המדינה, הרבתה לשיר, מגמה שנמשכה לאורך השנים ועד היום. בבית דיברו יידיש ועברית, ועם השנים למדה ודיברה גם גרמנית, אנגלית והולנדית. למרות שסירבה ללמוד באופן רשמי, הייתה אוטודידקטית ובעלת ידע כללי נרחב בתחומי ידע מגוונים ורבים.
שולה שירתה בצבא במ"כית במסגרת משותפת עם בנים. בהמשך גם הייתה בקורס מד"סים וקורס מ"פ גדנ"ע. הדריכה בתנועת הנוער וגם במעברות. וכך גם הכירה את עוזי, כשהייתה המדריכה שלו לריקוד ושירה במסגרת חברת הנוער ביגור.
בגיל 20 התחתנה שולה עם עוזי בחגיגה קיבוצית בחדר האוכל. לאחר חזרתה ליגור נכנסה לעבוד במשתלה, ענף בו ראתה מפעל חיים מקצועי. במשך 23 שנה עבדה במשתלה ואף ניהלה אותה, במסגרת זו גם נסעה להכשרה מיוחדת בהולנד. את המשתלה עזבה עם פרוץ מחלתה ב-1979 ועבדה בהנהלת החשבונות עד יומה האחרון. שולה ראתה חשיבות רבה בערך העבודה וגם במסגרת העבודה הקפידה להדריך בני נוער וילדים "איך לעבוד".
במשך השנים, נולדו לשולה ועוזי ארבעה ילדים: עפרה, אלון, ארנה וארנון. בהפרשים מדויקים של 5 שנים. שולה התגאתה מאוד בכך שכל הילדים נשארו לחיות ביגור, יחד עם בני זוגם: שלי, גלית, עפר ודנה. השבט גדל, ואליו נוספו גם שנים עשר הנכדים וארבע הנינות.
המשפחה הייתה מקור הכוח והגאווה של שולה. יחד הרבו להיפגש, לארוחות וערבי שירה. כל יום שישי ושבת מארחים שולה ועוזי את בני השבט על המרפסת. "היום" אמרה, "אני מרשה לעצמי לעבוד פחות וליהנות כפי יכולתי". שולה טיילה יחד עם עוזי בארץ ובעולם, הייתה אשת ספר ואפילו מבקרת ספרות. אהבה לאסוף אגוזים, לקלף ולהכין מהם את "האגוזים של סבתא". אהבה לסרוג, לאפות עוגות, להרכיב פאזלים של אלפי חלקים, לראות את ערוץ הספורט ולא וויתרה על משחקי אן-בי-איי גם בשעות הקטנות של הלילה.
מגיל 44 התמודדה שולה לסירוגין עם מחלת הסרטן. היא התנדבה בארגוני תמיכה לנשים שעברו תהליך דומה. בשנים האחרונות המחלה חזרה והחמירה, אך שולה ניצחה בכל המאבקים ולימדה את כולנו אופטימיות, כוח רצון, נחישות וגם הומור עצמי. ב-8.6, בדיוק בתאריך בו נפטר אביה, יצחק לפני 32 שנה, נפרדה שולה מאתנו בביתה, כשהיא מוקפת בעל, אחיות אוהבות, ילדים, חתנים, נכדים, נינות, בני משפחה וחברים רבים בקיבוץ אותו כל כך אהבה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא קיבוציה (אלון)

    לימדת אותנו צנעה (כי אין גרוע מחטא היוהרה).

    ללמד, זה לא ממש לדבר / לתקשר. זה יותר.

    אינטימיות זה לא חיבוק או איזה מגע פתטי. אינטימיות טהורה זו אותי שתיקה, והרבה הערכה, גם ללא טרחה של מילה או ברכה.

    אלוהינו הם יושרה, חריצות ועבודה. משוב כן תקבל רק כשתסתכל עמוק בעיניים של עצמך. ולעולם אל תשפוט

  • מכתב מהולנד

    1.1.1965

    לאחותי – שלום ממרחקים,

    – – – על מכתב מוזיקלי עלי לענות באותה מטבע, וחוויות מסוג זה אינן חסרות לי כאן.

    ראשית – הפגישה השבועית של המקהלה הדתית, המבטיחה לי ערב תרבותי מהנה בכל יום ב'. אנו עובדים על האורטוריה "משיח" של הנדל, במקביל לשתי מקהלות אחרות, ואחת לחודש מתקיים מפגש לחזרה כללית. הם מכינים את היצירה להופעה באוקטובר 1965 (!), ועד אז עומד זמן רב לרשותם לחזור וללמוד וללטש את החומר. תענוג לעבוד כך, מבלי להחפז ומבלי למרוח.

    השבוע השתתפתי במפגש השלישי של שלוש המקהלות, והוא התקיים במקום רומנטי ויפה להפליא. בעברו השני של האגם שלנו מצוי ליד החוף אי קטנטן, המשמש כמרכז לשייט ודייג לנופשים… תושביו מתפרנסים מהתיירות העממית. עברנו אל האי במעבורת. מן המעבורת מוביל רק רחוב אחד דרך כל הכפר. זוהי דרך עתיקה המתפתלת דרך הבתים הקטנים והציוריים. כנסיה צנועה, מזח ומעגן, וריחות של כפר מזכירים את הבית. ממש שובה לבבות. ואם תוסיפי לכך את ההנאה של השירה – הנדל, בפי 120 קולות טובים באקוסטיקה מתאימה, הרי קשה לתאר חוויה מקסימה מזו.

    ערב מוסיקלי שלישי ביליתי השבוע בכנסייה עתיקה בעיר הילגום… ערב תרבותי, רציני, שלא רבים כמותו עלו בחלקי. והוא פעל כשמן בעצמותי.

    שולמית.

  • מכתב משולה (בהולנד)

    4.5.1964

    בלי פטיפון, בלי ספרים ובלי קפה לארוחת-עשר…

    הצלחתי כבר לחבר משפט בהולנדית! קשה לחיות בלי שפה ובלי יכולת הידברות. עכשיו אני מצטערת שלא הקדשתי בבית זמן ללימוד הולנדית. יכולתי לחסוך לעצמי הרבה זמן ומאמץ ולהתחיל מיד בלימוד המקצוע.

    – – – המשתלה נהדרת, גדולה ומגוונת. אולמות זכוכית מלאים על גדותיהם. את רוב הצמחים כלל איני מכירה, ואני מותקפת מכל הצדדים בשמות לטיניים ארוכים. לשאול איני יכולה ולקבל תשובה ודאי שלא… בינתיים אני לומדת דרך הידיים – ועוד איך!

    יום העבודה מתחיל ב-6.30 בבוקר ונגמר ב-5. בין 12 ל-1 יש הפסקת צהריים, וזהו זה! לא תה ולא קפה ולא בטיח. עומדים על הרגליים ליד שולחן ענק והידיים צריכות לדבר היטב. מכיוון שאינני רגילה, די קשה לי, אך אני מקווה שזה יעבור. היום "שיפשפו" אותי יפה עם אֵת ומריצה ענקית במשך כל אחה"צ – 4 שעות. עמדתי בכך יותר טוב מהבנות האחרות. סוף סוף עבודה מוכרת היטב מהבית…

    – – –

    אני חוששת שלא תכירו אותי כשאחזור. דוחסים בי כמויות כאלו של מזון במשך היום, והתיאבון שלי הוא לא נורמלי. התפריט ההולנדי משעמם למדי: תפוחי אדמה, כדור בשר קטן (כמו בבית), עוד תפוח אדמה, חסה, עוד תפוח אדמה, עוד תפוח אדמה, פודינג וניל בצלחת עמוקה, ולקינוח – 3 שזיפים ירוקים. יום יום, שבעה ימים בשבוע. זוהי ארוחת ערב ובוקר. בצהריים אוכלים בעיקר לחם בחמאה עם גבינה צהובה ונקניק חזיר. כל זאת דוחסים בעזרת כוסות מלאות חלב! כשר למהדרין. למזלי השאיר לי קודמי כמה קופסאות טחינה, ובעזרת עגבנייה אני עורכת לי ארוחת מלכים בצהריים…

    בינתיים המחשבה על החורף מעבירה בי צמרמורת. גם עכשיו אני רועדת מקור בערבים ונדמה לי שאני היחידה בכל הולנד הלובשת כעת בגדי חורף. הנשים לובשות כאן שמלות קיץ, סנדלים וגרבי ניילון, ועל כל זה מעיל 3/4. זה נראה בדיוק כמו במעברה…

    – – –

    אני מקווה שקיבלתם מושג כלשהו על חיי כאן. בכל אופן, אף פעם לא יהיה לי קשה או רע, כיוון שהאנשים כל-כך חביבים וסימפטיים. הם שופעים טוב-לב ותמיד במצב-רוח טוב וחיוך. הם נראים כמו שנראית ארצם – שלווים ושבעים, נקיים וידידותיים, ותענוג לחיות ביניהם. תרבות אירופית אין כאן בכלל. לא מוזיקה ולא תיאטרון, לא לבוש ולא נימוסי שולחן (שתי הנקודות האחרונות פועלות דווקא לטובתי), והטלביזיה, שהיא כמעט מזונם הרוחני היחידי, היא ממש אינפנטילית. התעסוקה היחידה היא קריאת עיתונות השבת, חוברות אופנה ושבועונים משעשעים. קשה לי להבין זאת. עוד לא ראיתי בשום בית פטיפון עם תקליטים ולא כוננית ספרים. רק עציצי פרחים בלי סוף ו"שמונצעס". בחדר האורחים שלנו יש כ-30 עציצים מכל המינים, ובחדרי פורחת רקפת תרבותית אדומה…

    שולמית חגי.

  • כך הולכות השותלות: רון בלב וצ'ק ביד…

    "אני גאה במשתלה שהקמנו כאן" – אומרת שולה מיגור העומדת בראש צוות המשתלה במקום. "ואולי הדבר היפה כאן הוא שילוב השורות שמוצאים אצלנו בצוות".

    שני פסים צרים וארוכים במקביל לכביש הראשי, בין הקיבוץ והכביש, כמו נקניקיה דחוסה בסנדוויץ' – זאת המשתלה של יגור. דרך שער ברזל עולים ונכנסים אל עולם אחר. מאחורי שדרת הברושים ובצילם חלקות קטנות של צמחים מכל הגילים ומכל הסוגים, בקופסאות קטנות ובפחיות גדולות.

    שומרות על תחום הצמחיה הנ"ל שש נשים חמושות במזמרות.

    ש ו ל ה (מרכזת המשתלה, בת 40+): המשתלה קמה בשנת 1925, ימיה כמעט כימי יגור. אני עובדת בה כ-24 שנים, מגיל בית הספר. נתתי תור בחדר האוכל, בבתי ילדים ובסידור עבודה, אך מחוץ לאלה – ביום יום אני כאן. כשנכנסתי לעבוד כאן מצאתי משתלה הרוסה, שעמדה בפני חיסול. חברה קבועה שעבדה כאן עזבה. הפילוג פגע קשה בקיבוץ, ובמשתלה בכלל זה…

    בעצם, אותי הכניסו כדי לגאול את המשתלה מפרפורי אי-הוודאות ולחסל אותה סופית. אבל לא יכולתי לתת לזה לגווע. וכשראו שהעסק מתאושש – השאירו אותו, למרות שהיה קטן ולא מטופח. בתקופה הראשונה היתה באה שתלנית מטבעון להדריך אותי. אבל זה היה חובבני. לאחר מכן נשלחתי על-ידי משרד החקלאות להולנד. במשך שבעה חודשים עבדתי שם במשתלה שגודלה 8 דונם (כשאני משאירה ילדים קטנים בבית). למדתי המון. זו היתה התנסות חשובה עבורי. בהולנד למדתי שאפשר ללכת על "גדול – והרבה", בלי לפחד. הגישה שלי השתנתה לגמרי: ממשתלה קטנה, כפי שהיתה בראשיתה, החלטנו לפתח משתלה גדולה. הכל לארג'… כיום עובדות במשתלה שש חברות – צעירות ומבוגרות – ומתנדבים.

    איזה צמחים יש כאן? – עצים, שיחים, צמחי בית. הגיוון זה הסוד של המקצוע.

    באמצע השיחה נכנסת אחותה של שולה ממלכיה, ואני פונה לשוח בין שבילי הגן.

    חזרתי אל שולה.

    מה מושך בעבודה זו – הרי כל אחת מאיתנו עובדת כמו חמור. בתי שאלה אותי: אמא, את עובדת כל-כך קשה, מה יוצא לך מזה?

    ובכן, קודם כל יש כאן שילוב מצויין של הובי ועבודה. הובי והכנסה טובה. העבודה מאוד מגוונת והסיפוק לא מאחר לבוא. הקונים מרוצים ואינם חוסכים מחמאות…

    שתלנים מגבעת ברנר אומרים לי בתימהון: "מה, את סוחבת פחיות של שלושה קילו? אצלנו רק בחורים עושים את זה". אך מה לעשות – רוב העבודה שלי היא העמסת שתילים. אבל מתרגלים. וכשאוהבים את העבודה מתעלמים מן הקושי. הוא נעשה מישני"…

    רזיה

    (כנראה "בקיבוץ"), 15.3.1979

  • שולה אחותנו, שולמית

    שולה אחותנו, שולמית

    איזה שיעור לימדת אותנו

    איזו פרידה הירואית ערכת לנו

    היית חכמה, מהירת תפיסה, רציונלית

    הבנת מהר מאוד את המצב –

    בכל פעם מחדש נשכת את השפתיים ונלחמת, כמה שיכולת

    וגם הרווחת

    שנים שבהן מיצית את הפשטות של תמצית חייך: משפחה ועבודה. לזה אפשר להוסיף את הספרים, הפזלים, ה-NBA, השירה, המוזיקה היוונית…

    אמרת לנו שכל יום שיש לך הוא מתנה ואת שמחה בו…

    ***

    תודה לך שולה אהובה על שלימדת אותנו איך להפוך את הפרידה העצובה לקלה, מרגשת ואפשרית.

    נזכור אותך יפה, שלווה, מפויסת, משלימה, מחייכת, אוהבת וקורנת אור.

    בשם שלוש אחיותייך (ושלמה גם),

    לאה