שושנה אבני – וקסלר

16/05/1904 - 04/06/1993

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' סיון התרס"ד

תאריך פטירה: ט"ו סיון התשנ"ג

עבודה: בתי ילדים

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב אבני

בנים ובנות: יעל אבני, נחום אבני

שושנה אבני – וקסלר

לזכרה של אמא – יעל אבני

לא קלים היו חייה של אמא ביותר משישים השנים שחיה ביגור, ולא סוגה בשושנים הייתה דרכה. אך דומני שבמהלך חמישים וחמש השנים שהייתה אימי, לא קלטתי ממנה ערעורים וחרטה על כי בחרה בדרך החיים הזו ועל כי חייתה את חייה על-פי הערכים בהם האמינה ובהם דבקה. אם היו טענות בפיה, היו הן על כך שהאנשים סביבה אינם נאמנים לדרך הזו, כפי שהיא הבינה וחייתה אותה. דומני שעל רקע זה לא היה פשוט לעבוד במחיצתה, ולא פעם הסתכסכה עם אנשים גם כאלה שהיו קרובים לה. נאמנותה ללא סייג ליגור ולחיי הקיבוץ היא זו שהביאה אותי להפר את בקשתה שלא ייאמרו דברי הספד על קברה ולא יפורסם "דף" לזכרה, כך נהגה לקרוא לדפי ההספד הנכתבים ונקראים על קברם של נפטרים ביגור. אני זוכרת ימים בהם נאמנותה של אמא לילדים בהם טיפלה ולעבודתה פגעו בי כבתה. אני זוכרת שבתות שאמא הייתה צריכה למצוא לי משפחה מאמצת, כי היא הייתה צריכה למלא חובותיה בעבודה בשבת, או ימים בהם הייתי נשארת אחרונה בבית-הילדים, כי אמא לא גמרה את עבודתה ולא התפנתה לבוא לקחתני. דור שלם של בנות ובני יגור זכה לטיפולה המסור והאוהב. עשרים וחמש שנים הייתה מטפלת בפעוטות ביגור, למרות שבאותם ימים המודעות והכלים שהיו בידי המטפלות להעסקת הילדים בזמן שהותם בפעוטון היו מצומצמים מאשר בימינו.
זוכרת אני עד היום את הדיקלומים, ההצגות והשירים שהייתה אמא שרה, מדקלמת ומציגה עם פעוטיה, למרות שמעולם לא ידעה לשיר, וודאי שלא הייתה ארטיסטית גדולה וגם העברית שבפיה לא הייתה רהוטה. בכל זאת ידעה להפעיל את הפעוטות. אני זוכרת את מסיבות סיום הפעוטון שלה, כשהילדים היו עוברים לגן. היא הייתה מעמידה קערת מים, משיטה בה סירת עץ והפעוטים חגורי תרמילים ומקלות בידיהם היו מדקלמים בניצוחה את הדקלום:

אוּ, אוּ, הָא מִי זֶה בָּא?
אֲנִיָה עִם אֱרוּבָּה.
מֵאַיִן בָּאת אֲנִּיָה וּמָה אַת לָנוּ מְבִיאָה?
בָּאָה אֲנִי מִמֵרְחָקִים, חֲלוּצִים שָׁם מְחֲכִּים
עִם תַּרְמִיל וְעִם מָקֵל לַעֲלות לֶאֶרֶץ יִשְרָאֵל.

ואמא הייתה חיה את ההצגה ומתלהבת כמו הפעוטות. לא פעם הייתה באמא נוקשות וחוסר פשרנות לגבי אנשים מבוגרים. אך ילדים תמיד זכו אצלה למאור פנים ולהרבה אהבה וחום. תמיד הייתה פוגשת אותם בשבילי הקיבוץ בשיר ובדקלום.

גופה של אמא נטמן באדמת יגור. אני תקווה כי משהו מאמונתה, מרוחה, מחייה נמזג ומצוי בחיים אשר על פני האדמה בה נטמן גופה.

באהבה, בתך יעל

[בתוך דף זיכרון, יומן יגור 4.6.1993]

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חסד מרצחים

    נולדתי וגדלתי בבורונוביצה שבפלך פודול. למדתי בגימנסיה רוסית. היה זה שנים מספר לאחר מהפכת אוקטובר. במשך זמן ממושך הייתה הארץ זירה לחילופי שלטונות בזה אחר זה. ובאותה תקופה הייתה על העליונה ידם של כוחות אפלים, של כנופיות מרצחים למיניהן. הישוב היהודי היה נתון להשתוללות המרצחים, שהיו עורכים שחיטות איומות ביהודים, והיו ערים ועיירות אשר נפש חיה יהודית לא נותרה בהן מחמת הפורעים. על עיירתי עברו כל האימים של התקופה ההיא.

    יום אחד, היה זה בימים שהתכוננתי לבחינות הגמר בגימנסיה – פרצה לפתע כנופיה לתוך העיירה. כרוח סערה חלפה ברחובות וכשהיא נישאת מול בית הורי, הכרתי לפתע בין הפורעים נער אוקראיני, תלמיד הגימנסיה ובן הכיתה שלי. אף הוא הבחין בי וקרא לעומתי: "לך אין מה לפחד, בך לא יגעו לרעה!" באותו רגע חשתי בכל ישותי, כי בחסד מרצחים אינני רוצה. מיד לאחר המקרה נרשמתי כחברה ב"החלוץ". כמו כן, הצטרפתי ב-1924 למפלגת צ.ס. הסניף במקום לא היה גדול במניין, כי החברים הראשונים עלו עוד קודם לכן כחלוצים ארצה. אך היה זה סניף פעיל מאוד. בשנת 1925 נבחרתי כצירה לועידה המחוזית הראשונה של צ.ס. בוויניצה. בשובי מן הועידה נאסרתי וישבתי במאסר כשישה שבועות. בינתיים, אחותי שעלתה עם הקבוצה הראשונה והייתה חברה בדגניה א' שלחה לי סרטיפיקט, וכך עליתי והגעתי ארצה ביום אחרון של פסח תרפ"ו (1926). כשנתיים הייתי במשק הפועלות של חנה צ'יז'יק בצפון תל-אביב.

    ליגור הגעתי בקיץ 1928