נולדה – 30.5.1924
נפטרה – י"א בתמוז תש"ע, 23.6.2010
שושנה (רייזלה) לבית סטוליצקי נולדה בווילנה למשפחה מסורתית. בבית שמרו על חגי ישראל ועל השבת.
אביה היה חייט מפורסם ותפר חליפותיהם של אנשים בצמרת השלטון בווילנה, ואמה עזרה לידו בתפירה.
היו להם שתי בנות – שרה ורייזה.
שושנה למדה בבית הספר ריאל גימנסיה עד לפרוץ המלחמה.
בשנות המלחמה היתה המשפחה בגיטו וילנה. לימים סיפרה שושנה שאחד הרגעים הקשים ביותר שלה היה הפרידה מאמה. היא אמרה: "משהו מת בתוכי אז. אף פעם לא חזרתי להיות מה שהייתי לפני כן, שמחת החיים אבדה לי".
את סיפור משפחתה וקורות הישרדותה שמענו בערב יום השואה האחרון שהוקדש גם לסיפור חייה וחיי טוביה.
על כך הוסיפה: "לולא אחותי הגדולה לא הייתי ניצבת כאן היום איתכם".
ב-11.3.1945 הסתיימה לגביה המלחמה והיא חזרה עם אחותה לווילנה. בזמן הראשון עבדה במוזיאון היהודי עד לסגירתו על ידי הרוסים. עבודתה היתה איסוף חפצים שנותרו בגיטו וממקומות בהם שרדו יהודים וסיפוריהם.
את טוביה, שלמד אף הוא בריאל גימנסיה, הכירה בפגישה מקרית ברחוב והאהבה פרחה.
ב-27 באפריל הם נרשמו במרשם האוכלוסין כזוג, ומאז – שישים ושתיים שנים – לא נפרדו.
כשהחלה המלחמה הקרה בין רוסיה וארצות הברית ננעלו שערי רוסיה בפני כל מי שרצה להגר.
בסוף שנת 1956 הוקל קצת הסגר ומי שהיה תושב פולין לפני המלחמה יכול היה להגיש בקשת הגירה והורשה לחזור לפולין. לשושנה ולטוביה כבר היו שני בנים קטנים, צביקה ויצחק. הם ארזו את מטלטליהם ונסעו לוורשה. מכאן המשיכו באוניה לצרפת ומשם ברכבת עד נמל מרסיי. משם הפליגו ארצה באונייה ישראלית רעועה.
ב-8 במאי 1957 הם הגיעו לישראל ונחתו לכמה שעות אצל אחות אמו של טוביה. שושנה סיפרה כי תקופת העלייה לארץ היתה קשה – בלי בית קבוע, כל הזמן בדרכים. לכן הנחיתה ביגור, ב-9 במאי, היתה עבורה כמו סגירת מעגל. היא אמרה: "התאריך הזה הוא יום כניעת הגרמנים ויומי הראשון בארץ ישראל וביגור, שהיתה לביתי החדש. בשבילי זה היה סמלי כמו היציאה מעבדות לחירות".
ליגור הגיעה המשפחה כי כאן היו בני עיר שאימצו אותם. ההתחלה היתה קשה גם כאן. קשיי ההסתגלות למקום החדש צצו פתאום; הקושי של הבנים הצעירים להתנתק מהוריהם היה גם הקושי של ההורים.
בארץ נולד בנם השלישי יעקב (ברומבי).
כשרייזה נפגשה עם גרינשפון ז"ל במזכירות הוא שאל אותה לשמה, וכשענתה "רייזה" הוא אמר: "איך הקטנים יגידו רייזה? נשנה את שמך לשושנה". ומאז ביגור היא שושנה. רק במשפחה היא המשיכה להיות רייזלה.
שושנה התחילה לעבוד בבתי ילדים. יותר מאוחר למדה הנהלת חשבונות ועבדה במועצה האזורית זבולון במשך שנים רבות, עד לפציעתה בתאונה.
שושנה היתה אישה צנועה, עדינה ורגישה, חכמה ויודעת ספר. היא קראה כמעט עד יומה האחרון.
בשעותיה האחרונות זכרה ודיברה באופן בהיר ומסודר על זכרונותיה, רצונותיה ומחשבותיה. שנאה להיות לטורח על אחרים. אמא נהדרת לבניה, סבתא אוהבת לנכדיה. האמינה כי בעולם הזה יש תקווה ויש טוב.
הותירה אחריה שלושה בנים ושלושה נכדים.
יהי זכרה ברוך.
