שושנה ברומברג

30/05/1924 - 23/06/2010

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו אייר התרפ"ד

תאריך פטירה: י"א תמוז התש"ע

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: טוביה ברומברג

בנים ובנות: יעקב ברומברג

נולדה – 30.5.1924
נפטרה – י"א בתמוז תש"ע, 23.6.2010

שושנה (רייזלה) לבית סטוליצקי נולדה בווילנה למשפחה מסורתית. בבית שמרו על חגי ישראל ועל השבת.
אביה היה חייט מפורסם ותפר חליפותיהם של אנשים בצמרת השלטון בווילנה, ואמה עזרה לידו בתפירה.
היו להם שתי בנות – שרה ורייזה.
שושנה למדה בבית הספר ריאל גימנסיה עד לפרוץ המלחמה.
בשנות המלחמה היתה המשפחה בגיטו וילנה. לימים סיפרה שושנה שאחד הרגעים הקשים ביותר שלה היה הפרידה מאמה. היא אמרה: "משהו מת בתוכי אז. אף פעם לא חזרתי להיות מה שהייתי לפני כן, שמחת החיים אבדה לי".
את סיפור משפחתה וקורות הישרדותה שמענו בערב יום השואה האחרון שהוקדש גם לסיפור חייה וחיי טוביה.
על כך הוסיפה: "לולא אחותי הגדולה לא הייתי ניצבת כאן היום איתכם".

ב-11.3.1945 הסתיימה לגביה המלחמה והיא חזרה עם אחותה לווילנה. בזמן הראשון עבדה במוזיאון היהודי עד לסגירתו על ידי הרוסים. עבודתה היתה איסוף חפצים שנותרו בגיטו וממקומות בהם שרדו יהודים וסיפוריהם.
את טוביה, שלמד אף הוא בריאל גימנסיה, הכירה בפגישה מקרית ברחוב והאהבה פרחה.
ב-27 באפריל הם נרשמו במרשם האוכלוסין כזוג, ומאז – שישים ושתיים שנים – לא נפרדו.

כשהחלה המלחמה הקרה בין רוסיה וארצות הברית ננעלו שערי רוסיה בפני כל מי שרצה להגר.
בסוף שנת 1956 הוקל קצת הסגר ומי שהיה תושב פולין לפני המלחמה יכול היה להגיש בקשת הגירה והורשה לחזור לפולין. לשושנה ולטוביה כבר היו שני בנים קטנים, צביקה ויצחק. הם ארזו את מטלטליהם ונסעו לוורשה. מכאן המשיכו באוניה לצרפת ומשם ברכבת עד נמל מרסיי. משם הפליגו ארצה באונייה ישראלית רעועה.

ב-8 במאי 1957 הם הגיעו לישראל ונחתו לכמה שעות אצל אחות אמו של טוביה. שושנה סיפרה כי תקופת העלייה לארץ היתה קשה – בלי בית קבוע, כל הזמן בדרכים. לכן הנחיתה ביגור, ב-9 במאי, היתה עבורה כמו סגירת מעגל. היא אמרה: "התאריך הזה הוא יום כניעת הגרמנים ויומי הראשון בארץ ישראל וביגור, שהיתה לביתי החדש. בשבילי זה היה סמלי כמו היציאה מעבדות לחירות".
ליגור הגיעה המשפחה כי כאן היו בני עיר שאימצו אותם. ההתחלה היתה קשה גם כאן. קשיי ההסתגלות למקום החדש צצו פתאום; הקושי של הבנים הצעירים להתנתק מהוריהם היה גם הקושי של ההורים.
בארץ נולד בנם השלישי יעקב (ברומבי).

כשרייזה נפגשה עם גרינשפון ז"ל במזכירות הוא שאל אותה לשמה, וכשענתה "רייזה" הוא אמר: "איך הקטנים יגידו רייזה? נשנה את שמך לשושנה". ומאז ביגור היא שושנה. רק במשפחה היא המשיכה להיות רייזלה.
שושנה התחילה לעבוד בבתי ילדים. יותר מאוחר למדה הנהלת חשבונות ועבדה במועצה האזורית זבולון במשך שנים רבות, עד לפציעתה בתאונה.

שושנה היתה אישה צנועה, עדינה ורגישה, חכמה ויודעת ספר. היא קראה כמעט עד יומה האחרון.
בשעותיה האחרונות זכרה ודיברה באופן בהיר ומסודר על זכרונותיה, רצונותיה ומחשבותיה. שנאה להיות לטורח על אחרים. אמא נהדרת לבניה, סבתא אוהבת לנכדיה. האמינה כי בעולם הזה יש תקווה ויש טוב.
הותירה אחריה שלושה בנים ושלושה נכדים.

יהי זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מועדון הנוער בגיטו וילנה

    ברצוני לספר קצת על מועדון הנוער בגיטו וילנה, שאני הייתי מזכירתו.

    גיטו וילנה, קיץ 1942. מלאה שנה לכיבוש הגרמני. עוד מעט שנה להיותנו בגיטו. שנה עקובה מדם, שנת אקציות והשמדה, תעודות רשיון ("שיין) בצבעים שונים: לבנות, צהובות, ורודות וכחולות. בצד השווה ביניהן – לאחר הופעתן באה "אקציה", בא המוות. נשארנו מעטים. מנת חלקנו רעב, קור, מכות, השפלה.

    הנוער – חסר אונים וחסר תקווה – מחפש משען כלשהו תוך רצון לעבור איכשהו את היום, כי כל יום כזה הוא כאילו ניצחון קטן במאבק הנואש למען החיים. ואז צץ אצלנו – קבוצת נוער במקום – רעיון להקים מועדון לילדים ולנוער בגיטו למען הקל עליהם במקצת את גורלם המר. באסיפה הראשונה השתתפו כמה עשרות נערים ונערות. נבחרה הנהלה, יושב ראש ומזכירה.

    בסימטת דיסנה מס' 4 מצאנו אולם די גדול, אבל מוזנח מאוד… החבר'ה הפשילו שרוולים, הוציאו את האשפה שנצטברה שם וניקו את המקום באופן יסודי. מאי-שם סחבו והביאו ספסלים, התקינו איכשהו דלתות וחלונות והנה יש לנו מועדון. התחלנו לארגן הרצאות. לא היה לנו מחסור במרצים: סופרים, משוררים, מורים, עסקנים – כולם נחלצו לעזרתנו, אף אחד אינו מסרב…

    במועדון פעלו שני חוגים דרמטיים. ביידיש – בהדרכתה של אלקה פילניק. השני בעברית – בהדרכתו של אבא קובנר. הרפרטואר מותאם למצב. יש לעודד את אנשי הגיטו למאבק ולמרד ומאידך יש לדאוג ל"כשרות" בעיני שלטונות הגיטו…

    במועדון מתקיימים בכל יום ראשון מופעים שונים: ערבי שאלות ותשובות, עיתון חי, ערב מוקדש לווילנה, ערב מוקדש לפרץ ועוד ועוד…

    בד בבד עם הפעילות התרבותית ניהלנו במועדון פעולה מחתרתית של "הארגון היהודי הלוחם". מאחורי הבמה התקנו מסתור והחבאנו שם נשק ותחמושת…

    שנה שלמה התקיים מועדון הנוער. רבים בוודאי יתקשו להבין את הפעולה התרבותית הענפה שלנו בצל המוות שארב לנו בכל פינה. אולם יש לזכור כי היה זה ביטוי וכמיהה לחיים, להכעיס כל שונאינו. המוות לא הפחיד אותנו עוד, היינו מוכנים לו. אולם דעתנו היתה נחושה: לא נמסור את החיים בזול, בחינם. זה לא, אף פעם לא.

    שושנה ברומברג

    (יומן יגור, 8.5.1970)

  • פרק מעדות

    "עם עיניים כאלה את חייבת לחיות"

    שושנה – רייזלה לבית סטוליצקי היתה בגיטו וילנה. לאחר חיסול הגיטו, בסוף 1943, נשלחה עם אמה מרה ואחותה שרה למחנות עבודה שונים. באוגוסט נלקחה האם בסלקציה. בהמשך הגיעו שושנה ואחותה למחנה שטוטהוף, במערב הים הבלטי, ליד דנציג – גדנסק הפולנית של היום…

    – – –

    שטוטהוף היה מחנה ענק. הכניסו אותנו לצריף גדול. מדפי השינה, בשלוש קומות, נמשכו לבלי סוף ולא היו מחולקים לתאים. הוציאו אותנו החוצה, סביבנו הסתובבו נשות אס.אס. האוכל היה כמו קודם, רק הלחם הגיע חתוך וכל אחת קיבלה את החתיכה שלה. התחילו לקחת קבוצות לעבודה, את מי שנראו חזקות ובריאות. ידענו שמדובר בעבודה בחקלאות, אז מאוד רצינו להיבחר. בסוף לקחו גם את שתינו והעבירו אותנו לכפר גרמני, קבוצה של כ-40 נשים. הלינו אותנו במין מכלאת קרשים גדולה ללא חלונות וללא רצפה, עם פשפש קטן בקיר שננעל מבחוץ. הרצפה והגג היו עשויים קש. הצפיפות היתה גדולה. אי אפשר היה לשכב, רק לשבת. בבוקר קיבלנו סכינים גדולים ויצאנו לשדות סלק הסוכר. את ראשי הסלק כבר הוציאו מהאדמה ואנחנו היינו מקצצות את העלים שלהם עם הסכין. הסלק היה קשה כמו אבן והעבודה היתה קשה ומפרכת. עבדנו בשורות נפרדות. אחותי כל פעם דילגה לשורה שלי וחתכה לי כמה ראשים קדימה כדי להקל עלי. את המרק הביאו לשדה… כשחזרנו מהעבודה רחצנו ידיים בברז וקיבלנו שוב את כיכר הלחם הקטנה. בלילה סגרו אותנו מבחוץ, ואני שכבתי וחשבתי לעצמי שמספיק להדליק גפרור אחד בשביל לשרוף את כולנו.

    אחרי כמה חודשים החזירו אותנו לשטוטהוף ולקחו אותנו שוב לעבודה ליד העיר אלביק שבפרוסיה המזרחית. הכניסו אותנו ל"אוהלים פיניים" (אוהלים עגולים גדולים מבד, ותנור ארובה באמצע), 50 בנות בכל אוהל. לשכב אפשר היה רק על הצד מרוב הצפיפות. כבר היה חורף. לעבודה הלכנו ברגל, כל בוקר כמה קילומטרים, לחפור תעלות נגד הטנקים הרוסיים. הגשם לא חדל לרדת. השומרים צעקו "יותר מהר" והשליכו עלינו אבנים ואדמה. שמרו עלינו נשות אס.אס. אני חליתי ולא יכולתי לקום לעבודה. ה"חניכה התורנית" של האוהל דיווחה עלי בבוקר בספירה. אחותי ביקשה להישאר איתי ובקשתה נדחתה. כשכולן יצאו לעבודה נכנסה אחת הגרמניות והתחילה לצעוק "קומי, קומי חזירה". ניסיתי בכל כוחי לעמוד על הרגליים ולא הצלחתי לקום. היא הלכה. אחרי כמה זמן נכנס מנהל המחנה. לא רציתי לחשוב מה מצפה לי. הוא עלה עם המגפיים על הקש, התכופף והסתכל עלי מקרוב. חשבתי לעצמי, מה עובר בראשו? והוא שאל "את מפולין?" אמרתי "כן". הסתכלנו אחד על השני כמה דקות ארוכות ובסוף הוא אמר "עם עיניים כאלה את חייבת לחיות", וקם והלך. אחרי זמן קצר הוא חזר והדליק אש בתנור, הוציא מהכיס פרוסת לחם ונתן לי. אחרי זה נודע לי שאותה חיילת אס.אס. כבר הודיעה לשטוטהוף שאסירה אחת נפטרה, ואולי בגלל זה הוא אמר לי שאני חייבת לחיות.

    יומן יגור, 2.5.2008

  • לזכר הקלופס

    כשנולד ילד בקיבוץ רושמים בשמיים כמה מנות קלופס הוא יאכל בחייו. למה בחרו שם למעלה לעשות את החישובים לפי הקלופס? כי על הקלופס אפשר לסמוך. עד שהקיבוץ יהיה – הקלופס יחיה.

    והחישוב הוא פשוט – 52 שבתות בשנה, כפול כך וכך שנים…

    הקלופס נפרד מאיתנו וביקש לזכור אותו לטובה.

    אז לפי מה יעשו את החישובים שם למעלה? אולי לפי התקציב האישי, שהוא הנכס של החבר, ככתוב בתקנון, וחילקו אותו לחלקים.

    והחישוב הוא פשוט:

    12 חודשים בשנה, כפול כך וכך שנים…

    אבל ציפור קטנה ירדה מהעץ הגבוה ולחשה:

    "זה רעיון לא טוב, כי התקציב שלכם כבר עם רגל אחת למעלה. ולפי הסדנאות שמעבירים אצלכם בימי רביעי ושישי, לא רחוק היום שהתקציב האישי ירים את הרגל השניה ויצטרף לקלופס"…

    אז לפי מה יעשו את החישובים שם למעלה?

    שושנה ברומברג

    יומן יגור, 13.2.2004

  • בימי השואה

    ווילנה… 1939. יום נאה, יום ראשון בשבוע. לפתע צפירות אזעקה ומעלינו אווירוני אויב. הפצצה… בהלה… פחד – לאן בורחים? אבל לברוח אינו מספיק אף אחד, כי באותו הלילה הגרמנים היו כבר בתוך העיר. מיד התחילו הגזירות על היהודים: הטלאי הצהוב ועוד… יהודי ווילנה עונדים בגאווה את טלאי-החרפה. שיתביישו אלה אשר הטילו עלינו את הגזירה הזאת. כל העובר עבירה קלה ביותר על החוקים החדשים צפוי לעונש מוות.

    – – –

    בצל המוות פועלים יהודי ווילנה בפעולה תרבותית אינטנסיבית: משחקים בתיאטרון, מארגנים תזמורת, מכינים תערוכות, הרצאות… נלחמים בגיטו נגד הלכלוך וכמעט שלא נרשמים מקרים של מחלות מדבקות. הספריה חוגגת את התאריך של הספר המאה אלף – סימן שגם קוראים הרבה בגיטו. למרות הצפיפות פותחים גם בתי-ספר בחדרים גדולים ובהירים. הנוער מתאסף אחרי יום עבודה קשה במועדון, בו כל אחד מוצא את עניינו.

    אני נמשכת לפעילות תרבותית בגיטו. אוכלוסיית הגיטו מתייחסת לפעולתנו בהתאפקות. לפעמים אנחנו שומעים הערות: "בבית הקברות לא מציגים הצגות תיאטרון"… היום קשה להבין את זאת, אבל זאת היתה תשובה לאלה אשר רצו להשמידנו. זאת היתה דרך של התקוממות שלנו נגד מצב הדיכוי בו היינו שרויים… גם החוג הדרמטי של הנוער קורא להתקוממות, למרד…

    שושנה ברומברג

    יומן יגור, 30.4.1962