אמא נולדה ב-1 במאי. היא אהבה לספר שביום הולדתה תמיד היה לה יום חופש; גם בגרמניה, גם בבוליביה וגם בישראל. העולם חגג את חג הפועלים.
אהבתה הגדולה למוסיקה התחילה בילדותה בגרמניה. למדה לנגן על כלים שונים וחלמה להיות מנצחת בעתיד; אך היטלר קטע את החלום. במשפחתה היו כמה נגנים והם נהגו לקיים מפגשים מוסיקליים של מוסיקה קאמרית.
זכורה לי תמונה מילדותי בבוליביה ששתינו שוכבות על הגב על האדמה, מתבוננות בצמרות העצים. תכלת השמיים ועננים בצורות שונות, פרצופים וחיות ועוד, נעים באיטיות; באים וחולפים.במקרים אלו ואחרים
אמא סיפרה תמיד סיפורים שהיא המציאה בו במקום. כל פעם צצו לה סיפורים חדשים היא הייתה טובה בזה (היא המציאה סיפורים מכיוון שהסיפורים הידועים לה היו מסיפורי האחים גרים, שאותם לא רצתה לספר לי).
בגלל בעיות העיניים שלי (עברתי כמה וכמה ניתוחים) נאלצנו אמא ואני לטוס לסנטיאגו דה צ'ילה כי בבוליביה לא היו רופאי עיניים מספיק טובים. בצ'ילה הייתה לאמא חברת ילדות מגרמניה. היא ומשפחתה אירחו אותנו בכל פעם שבאנו לצ'ילה. בילינו שם ימים נפלאים!
אח"כ בארץ, ביגור, החליטה מרים עוגן (רופאת הילדים) לשלוח אותי לבי"ח הדסה בירושלים, שם הייתה רופאת עיניים לילדים הטובה ביותר בארץ. נסענו הרבה פעמים ברכבת לירושלים, כארבע שעות נסיעה לכל כיוון. שעות איכות מופלאות. נהנינו מן הנוף הנפלא ופטפוטים אינסופיים. בירושלים זכינו להתארח אצל זוג יקים מקסימים שפינקו אותנו ללא גבול.
החברים בצ'ילה וירושלים נשארו חברי משפחה לנצח. גם עבור מוניקה אחותי.
נסיעות אלה עם אמא חקוקות בליבי כזמנים המאושרים ביותר בילדותי. אולי כי הייתה רק לעצמי.
מעניין שניתוחי העיניים כמעט לא השאירו חותם בזיכרוני.
מוניקה מוסיפה: בבוליביה, בקוצ'במבה, היה לאמא תחביב: משחק בתיאטרון של יהודים יוצאי גרמניה, שהרגישו שהתרבות המקומית לא התאימה להם. אמא הכירה אותם כאשר הלכה ברחוב, בקוצ’במבה, ושמעה מישהו מנגן על פסנתר; היא נעצרה להקשיב. האנשים, שחלקם ניגנו וחלקם היו שחקנים ראו אותה דרך החלון והזמינו אותה פנימה. נקשרו ביניהם יחסים טובים והיא הצטרפה לתיאטרון החובבים שלהם. בהצגה אחת אמא הייתה אמורה לשתות יין ולשכב לישון. בד"כ שתתה מיץ. פעם אחת חבריה השתעשעו ונתנו לה יין אמיתי, ואז היא נרדמה באמת והתעוררה ממחיאות הכפיים.
בילדותנו בבוליביה אמא לקחה את מוניקה ואותי לקונצרטים קלאסיים. היא הייתה עוצמת עיניים ובהתלהבותה מניעה ידיה כמנצחת. מבחינתנו, כילדות, היא עשתה לנו "בושות".
כבוגרות למדנו גם לאהוב מוסיקה קלאסית ותמיד התפעלנו מהידע הרחב שלה בתחום. את המוסיקליות והכישרון המוסיקלי הורישה אמא לאחותי -מוניקה.
כשאמא החלה לחשוב על עלייה לארץ (בהיותי בת 10) היא הראתה לי תמונה מלוח שנה בקיבוץ. ראיתי ילדים, בנים ובנות, הולכים עם מכנסיים קצרים לבי"ס. זה מאוד קסם לי, כי בקוצ’במבה הייתי בבי"ס של בנות עם לבוש אחיד של שמלות מכוערות.
אמא אהבה את יגור ואנשיה והתאקלמה יפה.
התיידדה עם היקיות הנחמדות, כמו חוה לב ורות גרינברג.
היא הייתה עובדת חרוצה בנוי (“שיפור מחנה" דאז). היא הרגישה בת מזל שהיא עובדת בטבע כל היום, ואהבה את האדמה. היא עבדה יחד עם אלישבע אורן ונוצרה ביניהן אהבה כשל אם ובת. הירוק בכל מקום, והגינות קסמו לה מאוד. היא גם עבדה עם ילדים בנוי וראתה בכך מעין שליחות.
אמא הייתה בין מקימי ה"אגרטל". לא הייתה לה הכשרה לכך אך זה בא לה לגמרי בטבעיות. הקשישים מאוד אהבו אותה בגלל יחסה החם, התומך והמכיל. תקופה ארוכה אחרי שעזבה את האגרטל היא המשיכה להיות בקשר טלפוני עם הקשישים, במיוחד עם הבודדים שביניהם. (מעניין ששנים מאוחר יותר מוניקה עבדה בתעסוקון – "האגרטל" של בית אחווה. וגם לי, בתור מרפאה בעיסוק, היה קשר עבודה עם האגרטל).
את המשפחה אהבה יותר מכל. הייתה מאושרת עם כל נכד והם היו מאושרים איתה (היו לה ששה נכדים, שלושה ממוניקה ושלושה ממני).
עקב בעיות בריאות היא עברה מאוחר יותר לעבוד במתפרה. אחרי כן כבר לא עבדה ושהתה הרבה בביתה, שומעת מוסיקה, וקוראת ביוגרפיות כגון של ארתור רובינשטיין ופיקאסו, עד שעברה לבית אחווה.
אמא הייתה אהובה ביגור. גם שנים לאחר מותה, אנשים סיפרו לי שמאוד חיבבו והעריכו אותה.
כל חיי כבוגרת (מגיל ההתבגרות ועד לימיה האחרונים) זכורה לי אמא כאישה צעירה ברוחה ובעלת חוש הומור. העידו על כך הרבה חברות וחברים שלי מהארץ ומחו"ל שגם נהיו חברים שלה. הם אהבו אותה כבת גילם.
לא נשכח, אמא אהובה, את חיוכך הקלוש כאשר שמעת את בטהובן על ערש דווי.
מרים למדן
