שיינדל פלד

20/05/1907 - 01/01/1972

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' סיון התרס"ז

תאריך פטירה: י"ד טבת התשל"ב

עבודה: מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פיניה פלד פנחס -

שיינדל פלד

אט אט, גאה וזקופה, היתה פוסעת לה, באצילות ובחן, כעל בהונות רגליה, בשבילי המשק. בנושאה בלבה ביגון ובצער כבוש את כאב השכול, באובדן בנה הבכור יאיר, אשר נפל חלל בהיותו בפעולת סיור במדבר, בהיותו בראש יחידתו.
באהבה רבה, בתבונה, ובחמימות של אמא רחימה (א יידישע מאמע) גידלה וטיפחה שיינדל את בניה ובנותיה, האצילה עליהם מרוחה רוח של אהבה, חום ומסירות, והעניקה להם מאוצרות היהודים והכלל-אנושות שספגה לתוכה בימי נעוריה בבית הוריה, עשירי אוצרות תורה ותרבות יהודית.
תמיד הסתופפו בצילה והיו סמוכים על שולחן המשפחה, בנים ובנות מאומצים מעליית הנוער ומפליטי השואה. היא גידלה וטיפחה אותם כאילו בניה ממש הם. בני טיפוחיה, נקשרו אליה בעבותות אהבה והערצה והקשרים נמשכו ימים רבים.
עניין רב ומאמצים נפשיים גדולים השקיעה בשיעורי העזר בהם עסקה בשנותיה האחרונות. היא עקבה אחרי התקדמותם של כל אחד מתלמידיה בהתעניינות מרובה.

גדלו בניה, פרחו להם מקנם והבית התרוקן. ותישאר היא ופיניה בעלה לבדם. בעיסוקם בצרכי המשק ובגידול הדור הצעיר מצאו ניחומים לנפשם.
והנה נחתה עליה שוב מהלומה כבדה. פיניה בעלה קיבל התקפת פתע ונפטר לפתע. בעוז רוח ובגבורה עילאית נשאה בלבה את הכאב המר והשתדלה להסיח מליבה את יגונה בעיסוקיה השונים ולמצוא ניחומים בגידול נכדיה והתפתחותם. אך עמוק בלב כרסם הצער ויגון השכול והאלמנות חלחל בדמה והרעיל. והיא הוכרעה.
לנצח נזכור אותה, אנו חבריה, בני משפחתה, ילדי טיפוחיה ותלמידיה הרבים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שיינדל אחותי

    שיינדל נולדה ביוני 1906, בעיר פינסק, כבת ראשונה לחיה בת מאיר קופלט ומרדכי בן מאיר לייב גלויברמן. השם שניתן לה שיינה-מלכה – בשם זה לא קראו כמעט אף פעם, רק כשהדודה חסיה כעסה קצת עליה, היתה קוראת לה בשם זה. כרגיל קראו לה בקיצור – שיינדל.

    שני מומים נתגלו אצלה בהיותה תינוקת: אישון אחד היה לבן, ובנוסף לזה פצע בצוואר שלא התרפא. טיפלו בזה בבית וביקרו איתה אצל מומחים, וכן אצל "עושה-נפלאות", אבל ללא תוצאות. אחרי ביקורים רבים אצל אחד המומחים הגדולים לעיניים הוחלט לצבוע את הלבן, ומאז עוד בקטנותה איבדה את כושר הראייה בעין. הפצע בצוואר התרפא רק בארץ בשנות ה-40 אחרי שהמציאו את הפניצילין. כתוצאה משני המומים, כפי הנראה, היתה שיינדל מדוכאת, כך שהיא היתה שקטה ביותר. בבית כמעט שלא שמעו אותה ולא הרגישו בה. בלימודים היתה מאוד חרוצה. היתה לפעמים שרה – היה לה קול יפה מאוד. בשקדנותה בלימודים היה משהו בלתי רגיל. רוב הזמן בילתה עם הספרים, וזה עד השעות הקטנות של הלילה.

    בהיותה בת 10 מתה אמה, ואנו אז גרנו מחוץ לעיר, בכפר קטן, כ-60 ק"מ מהעיר. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היינו יחד עם הורי אבא, כך שבבית היו ההורים של אבא עם בן ובת ואנו 5 ילדים. אבא תמיד היה בנסיעות וכל דאגות הבית היו על אחותו של אבא – רווקה עם ניסיון מועט, בכדי להשתלט על חבורה כזו.

    חיים ז"ל בן השתים עשרה וחצי נהיה עצמאי ודאג לעצמו בכל המובנים. היו ימים שבכלל הסיחו מן הדעת שהילדים צריכים לאכול. אלה שידעו לדרוש קיבלו. הואיל ושיינדל היתה שתקנית ונחבאת אל הכלים – לא הרגישו בה. אז היו ימים שהיא התהלכה רעבה ולא מסודרת.

    אבא בחוזרו מהנסיעות, ובראותו במיוחד את שיינדל, בא למסקנה שלילדים חסרה השגחת אם, ולכן למען הילדים הביא איתו מפינסק אחות של אמא שהיתה גרושה. בבואה אלינו לקחה את העניינים לידיים ובמרצה הרב עסקה בבנות במיוחד. הלבישה והאכילה אותן, כך שהן שוב קיבלו צורה אנושית.

    בכפר חיינו כשנה וחזרנו לפינסק. מיד רשמו את הבנות בבית הספר לבנות (תל-חי). כששיינדל גמרה את בית הספר היסודי היו שתי אפשרויות: להמשיך בלימודים בתיכון ממשלתי יחד עם גויים ללא שכר לימוד, או לתיכון פרטי לבנות, שם למדו כל ילדי האמידים. שפת ההוראה היתה פולנית בשתי הגימנסיות.

    אבא לא היה מהאמידים ובכל זאת רשמו את שיינדל בגימנסיה הפרטית. כל השנים היתה תלמידה מצטיינת וגמרה בהצטיינות, כי שום דבר חוץ מלימודיה לא עניין אותה.

    בשנת הלימודים האחרונה בגימנסיה היא התחילה לבקר בתנועות "החלוץ", ושמה היא הכירה את בעלה לעתיד – פיניה ז"ל. לה לא היו אף פעם דרישות לגבי לבוש, דמי כיס או בילוי, ואם פעם ביקשה כסף אז זה היה לתשלום שכר הלימוד או קניית ספר. דומני שכל חייה לא ידעה ערך של כסף, כמה עולה משהו חוץ מספר.

    שיינדל עברה ללמוד באוניברסיטה בוורשה וגם שם היתה מבקרת בסניף "החלוץ". אני ביקרתי בשנים ההן בוורשה לרגל עיסוקיו של אבא וכשפגשתי את שיינדל ושאלתיה באם דרוש לה משהו, היתה תשובה אחת: כן, ספר. מה מחירו? – לא יודעת. וכשהוברר לי שסך הכל זה עולה 6 זלוטי התפלאתי תמיד איך זה אין לה סכום פעוט כזה.

    ב-1929 חזרה שיינדל לפינסק ורצונה לעלות ארצה. היא התמסרה לעבודה ב"החלוץ". פיניה ז"ל בסוף שנת 1929 עלה ארצה, והיא אז התחילה בפעילות יתר במפלגה. סוף סוף בתחילת 1931, אושרה שיינדל לעליה. שמחתה לא ידעה גבול והיא עלתה. כך נפרדנו לתקופה ממושכת.

    אחרי 10 שנים פגשתיה ביגור, נשואה ואם לילדים. הבית היה תמיד מלא שמחת חיים. בכל ביקוריי ביגור נהניתי לראות את המשפחה המלוכדת בטיפולם של שיינדל ופיניה. שיינדל שמרה על קשר משפחתי בביקורים אצל כולם ובמכתביה הקצרים והתמציתיים. בגלויה בת 6-7 שורות עלה בידה לכתוב על הכל מהנעשה במשפחה ובעולם כולו.

    שנת 1959, שנה אומללה בחיי המשפחה – נפל הבן הבכור יאיר ז"ל האהוב על כל המשפחה. כלפי חוץ שניהם – שיינדל וגם פיניה – העמידו פנים שקיבלו את הדין ויש להמשיך לחיות את החיים כפי שהיו עד לאותו היום המר. ראיתי והרגשתי מהנעשה בליבם של שניהם. הצער והדיכאון היה גלוי לכל אלה שהכירו אותם לפני כן. תמיד התפללתי שיחזיקו מעמד ולא יישברו. לא פעם אמרתי: לא טוב, הם שותקים יותר מדי.

    והנה בשנת 1971 הוכרע פיניה הגיבור והחזק. ידעתי שסופה של שיינדל מתקרב, כי לא תיארתי לעצמי איך היא תוכל להתקיים בלעדיו. אחרי כל ביקור אצלה חזרתי עם פצע בלב בראותי אותה עם כל העמדת הפנים שלה.

    ביקורי האחרון היה כשבועיים לפני מותה. ידעתי שעוד פעמים רבות לא יהיה את מי לבקר. ניסיתי לדחות ממני את המחשבות האלו. ביום חמישי 30.12.1971 בערב נודע לי ששיינדל אושפזה בבית חולים רמב"ם עם שטף דם במוח. קיוויתי לנס. ביום שישי 31.12 ביקרתי בבית החולים. לצערי הרב שיינדל כבר היתה בלי הכרה. ידעתי שזה סופה, אבל בכל זאת נשארתי שעות על ידה, אולי יקרה נס והיא תחזור להכרה ואוכל להגיד לה משהו. בערב עזבתי את בית החולים, ולמחרת בבוקר ב-1.1.1972 שיינדל עצמה את עיניה לתמיד.

    אחיה אברהמל'

    (מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושינדל)

  • אין לנו בית

    אמא גילתה בתוכה את השלווה והשקט הפנימי, וגם את ההסתגרות העצמית. אהבה לתת מעצמה לנו ולמי שחשה כי הוא זקוק לה, אך היתה מאוד מופנמת ונזהרה שלא להכביד. תמיד היתה חוששת פן תטריח ותהיה למעמסה. השקט הזה שהיה באמא וסבלנותה הרבה עזרו לי מאוד בשנות בית הספר. היכולת לשבת בחדר שקט באווירת לימודים, ואמא בשנים הראשונות עוזרת ואח"כ רק שומרת, שאוכל ללמוד בשקט ומתהלכת בחדר על בהונותיה. אני זוכרת היטב איך אהבתי לשמוע לאמא. תמיד לאחר מעשה ראיתי שצדקה בשיקוליה ובעצתה. יכולתי לבוא ולספר לה מהנעשה בבית, בכיתה, או על עצמי, ותמיד הקשיבה. גם כשהייתי בת סוררת, והיו דברים שאמרתי ואמא מאוד נפגעה, חצי אוזן הטיתי לשמוע ולקלוט מה נאמר על ידה, ובסופו של דבר הייתי בתוך תוכי מקבלת ומשתכנעת מתוך האמונה והביטחון שבטחתי בה.

    השנים שחיינו בצל המוות אחרי מותו של יאיר – היו קשות לכולנו. אמא אמרה לי כשכבר בגרתי שבליבם של הורים שכולים ישנו פצע שאינו מעלה ארוכה. גם אבא וגם אמא נשאו בליבם כל השנים את יאיר. פצועים מאוד ומנסים להתנחם בגאוותם על היות יאיר כמות שהיה. הליווי שלנו, של הבנים, נעשה במלוא המסירות והאהבה, אבל הפצע לא הגליד. בתוך השמחות של נישואי הבנים והולדת הנכדים, היה שזור החוט הדק של הכאב.

    בשעות קשות תמיד היו נזעקים לעזור ולסייע. כשאורי נפצע עמדתי ליד הטלפון ב"הדסה" ולא ידעתי איך לספר להם על כך מבלי להבהילם. ידעתי שברגע שישמעו, יקומו ויסעו לירושלים. ואמנם מיד הגיעו, סחוטים מהמאמץ, מהמתיחות והדאגה – עוזרים לי בעצם נוכחותם.

    כך גם כשנולדה ענבל, הגיעו בו בערב לביה"ח נרגשים, ואני מאושרת מבואם החפוז, הייתי בטוחה כל כך שגם הפעם – מיד כשילדתי – יגיעו אמא ואבא לבקר, ואוכל להתייעץ איתם על השם לתינוק (כי כל השנים ביקשו שייקרא על שמו של יאיר). כשעבר הלילה והם לא באו, שכבתי ובכיתי ולא ידעתי מה לחשוב. עד שהגיעו אמא ויודקה, וכבר לא היה צריך לספר. וכך אבא, שהיה כל כך חזק ויציב ומשענת איתנה כל כך לאמא, פתאם לא עמד לו כוחו. ואמא נשארה לגמרי לבד.

    בשום אופן לא הסכימה אמא לעבור להיות איתנו. לא רצתה לחיות בחסד והאמינה שזכותה לחיות בכבוד ביגור, שאת מיטב שנותיה חייתה בה. כל נסיונות השכנוע עלו בתוהו וכל הבקשות שלנו נדחו על ידיה. ובסוף כבר היה לה קשה מאוד לנסוע לבקר, ובכלל לחיות בלי אבא. היתה בכך התאכזרות הגורל כלפיה, והיא לא יכלה לשאת בנטל הכבד הזה.

    וכך, פתאום אני יודעת, שאין לנו בית שהיה. החום שקרן והקיף את כולנו – את הילדים ואת הנכדים – נאסף עם אמא ואבא ולא יקרין עוד. הגזע המוצק והחזק שהצמיח אותנו וטיפח וחיזק – נשמט. אין לי מילים לומר מה שהיה ומה שאינו עוד. רק המחשבות מוצפות בזכרונות ובקטעי מראות שהם עבר, והכאב כוסס והדמעות חונקות בגרון.

    בבית החולים אמרה לנו אמא: אמא נשארת אמא גם אם הבנות כבר אמהות הן. ואנחנו נשארנו בנים של אמא ואבא – קשורים וחסרים – למרות שבנינו ביתנו ונהיינו אבות ואמהות.

    איה

    (מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושינדל)

  • אחרי מות שיינדל

    במשך שנים התבוננתי בה; איך אדם עובד, יוצר ומפתח את המקורי שבו תוך מחלתו, איך חוט ההתמדה מגשר על פני ירידות, והאמונה נולדת מתוך הייאוש, מדי תקופות זמן, כאילו במחזוריות. אבל יותר מאשר התבוננות, היה מצידי אליה יחס טהור, עמוק וצלול. לא אחת שאלתי את עצמי אם ביחסי אם-בת הכוללים השפעות יחסי הורים, ציפיות הדדיות לסיפוקים בלתי אפשריים ומאבקים לניתוק הכרחי – האם יתכן ביניהן אותו הקשר הנקי מכל אלה שהיה ביני לבין שיינדל?

    הביטוי שלה כאם מאמצת היה מופלא כל כך, אולי משום היותו הביטוי הבריא של אישיותה.

    אין אולי לכתוב על אדם שאיננו מה היו הרגשותיו, אבל אם להיות ערים לביטויים ולמעשים – הרי נראה שזכיתי לקבל משיינדל יחס שאין להגדירו ולא פגשתי דוגמתו עד היום. המשפחה היתה למקור ממנו שואבים בניה עד היום, ביודעין ובלא יודעין, את התמצית הבסיסית, והמעיין ממשיך לזרום במעמקים…

    במבט מעל בכיוון העבר המשפחה כמו החלה "להיאסף" עם מותו של יאיר. החיים נבקעו לשתי תקופות: "עד מות יאיר" ו"אחרי יאיר". היה ברור לחלוטין – אין דרך חזרה. לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו. שיינדל מיאנה להשלים והעולם הלך והתעוות בעיניה.

    קשה לכתוב היום על אותה שיינדל שלפני תקופה זו, מתחת לאותן שכבות של השנים האחרונות. רק הקרובים לה אולי ידעו להבחין בתוך עבודתה המיוחדת בחינוך, וכן בכושרה ליצור רשת חוטים המקשרת בין בני משפחתה המפוזרים – את התשתית האמיתית של אישיותה החזקה, המאמינה, הערנית לבני אדם ולמתרחש בחייהם הגלויים והנסתרים.

    הניסיון האחרון והקשה להמשיך לבדה, נסתיים. רק חודשים מספר עברו, והמעגל נסגר…

    נעמי

    (מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושיינדל)

  • מתחום החינוך המיוחד

    הילדים – עתידנו, לכן אנו שמים את הדגש על החינוך והטיפול בהם. המגמה – שיהיו בריאים בגופם ובנפשם וטובים מאיתנו בכול…

    יש ילדים שהלימוד, ההכשרה לעבודה וערכי החינוך נקלטים אצלם מהר וללא קושי. ויש ילדים שארגון ותוכן חיי בית הספר זרים להם.

    יש ותהליכי ההתפתחות של הילד הואטו על-ידי מעצורים שונים, לפעמים גם בלתי ידועים. אלה הם ילדים – בנים חורגים של הגורל, הזקוקים לאהבת יתר, ויתורים, עידוד והבנה דקה… הם מרגישים פחיתות-ערך, חוסר סיפוק ואי-נחת בחברה, וזה מביא אותם למעשיהם יוצאי הדופן…

    אין להשלים תמיד עם רצון הילד לעשות את הנוח והרצוי לו, אולם אווירה חופשית, עידוד, תשומת-לב וקצת אהבה – סיכוי בהם לתיקון הליכותיו… לא פעם מתארך המרחק בין דרישותינו למיניהן ויכולתו של הילד. הוא איננו יודע את ערך הזמן ואינו שומר עליו כעל נכס יקר. הבטלה מחלישה את כוח רצונו ושאיפותיו. הרגש מאוד מפותח אצלו. הוא מרגיש כל קורטוב של אי-אמון, ליגלוג קל ביותר, חוסר טאקט או חוסר עדינות. יש להתייחס אליו באמון ולעורר בו, בהבנה, את האמון והביטחון בכוחותיו. יש לעורר בו סקרנות. לגלות ולהסביר לו, לפי הבנתו, את האמיתות שבספר. אין לכפות עליו את השיעורים בכיתה כחובה. יש לתת לו את האפשרות ללמוד ולדעת כמידת יכולתו.

    אם נצליח להחדיר בו את הכרת כנות יחסנו אליו ואת דאגתנו לעתידו, נצליח גם להעביר אליו את יחס הכבוד לספר ולספר הלימוד. יש הרבה לעמול עד שנוצר אצלו רגש אחריות ללימודים ולכל דרישותינו. המשימה הקשה היא לכוון את צעדיו. עלינו לחנכו בדברים האפשריים, בכדי שיוכל להיות מאושר ולהביא תועלת לעצמו ולחברה… הבעיה העיקרית היא בעיית העתיד. על-ידי השפעות טובות, עמוקות ויפות, אנו עוזרים לילד לבנות את עתידו.

    שיינדל

    בתוך חוברת

    כ"ה שנה לבית הספר ביגור

    1957