שיינדל נולדה ביוני 1906, בעיר פינסק, כבת ראשונה לחיה בת מאיר קופלט ומרדכי בן מאיר לייב גלויברמן. השם שניתן לה שיינה-מלכה – בשם זה לא קראו כמעט אף פעם, רק כשהדודה חסיה כעסה קצת עליה, היתה קוראת לה בשם זה. כרגיל קראו לה בקיצור – שיינדל.
שני מומים נתגלו אצלה בהיותה תינוקת: אישון אחד היה לבן, ובנוסף לזה פצע בצוואר שלא התרפא. טיפלו בזה בבית וביקרו איתה אצל מומחים, וכן אצל "עושה-נפלאות", אבל ללא תוצאות. אחרי ביקורים רבים אצל אחד המומחים הגדולים לעיניים הוחלט לצבוע את הלבן, ומאז עוד בקטנותה איבדה את כושר הראייה בעין. הפצע בצוואר התרפא רק בארץ בשנות ה-40 אחרי שהמציאו את הפניצילין. כתוצאה משני המומים, כפי הנראה, היתה שיינדל מדוכאת, כך שהיא היתה שקטה ביותר. בבית כמעט שלא שמעו אותה ולא הרגישו בה. בלימודים היתה מאוד חרוצה. היתה לפעמים שרה – היה לה קול יפה מאוד. בשקדנותה בלימודים היה משהו בלתי רגיל. רוב הזמן בילתה עם הספרים, וזה עד השעות הקטנות של הלילה.
בהיותה בת 10 מתה אמה, ואנו אז גרנו מחוץ לעיר, בכפר קטן, כ-60 ק"מ מהעיר. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היינו יחד עם הורי אבא, כך שבבית היו ההורים של אבא עם בן ובת ואנו 5 ילדים. אבא תמיד היה בנסיעות וכל דאגות הבית היו על אחותו של אבא – רווקה עם ניסיון מועט, בכדי להשתלט על חבורה כזו.
חיים ז"ל בן השתים עשרה וחצי נהיה עצמאי ודאג לעצמו בכל המובנים. היו ימים שבכלל הסיחו מן הדעת שהילדים צריכים לאכול. אלה שידעו לדרוש קיבלו. הואיל ושיינדל היתה שתקנית ונחבאת אל הכלים – לא הרגישו בה. אז היו ימים שהיא התהלכה רעבה ולא מסודרת.
אבא בחוזרו מהנסיעות, ובראותו במיוחד את שיינדל, בא למסקנה שלילדים חסרה השגחת אם, ולכן למען הילדים הביא איתו מפינסק אחות של אמא שהיתה גרושה. בבואה אלינו לקחה את העניינים לידיים ובמרצה הרב עסקה בבנות במיוחד. הלבישה והאכילה אותן, כך שהן שוב קיבלו צורה אנושית.
בכפר חיינו כשנה וחזרנו לפינסק. מיד רשמו את הבנות בבית הספר לבנות (תל-חי). כששיינדל גמרה את בית הספר היסודי היו שתי אפשרויות: להמשיך בלימודים בתיכון ממשלתי יחד עם גויים ללא שכר לימוד, או לתיכון פרטי לבנות, שם למדו כל ילדי האמידים. שפת ההוראה היתה פולנית בשתי הגימנסיות.
אבא לא היה מהאמידים ובכל זאת רשמו את שיינדל בגימנסיה הפרטית. כל השנים היתה תלמידה מצטיינת וגמרה בהצטיינות, כי שום דבר חוץ מלימודיה לא עניין אותה.
בשנת הלימודים האחרונה בגימנסיה היא התחילה לבקר בתנועות "החלוץ", ושמה היא הכירה את בעלה לעתיד – פיניה ז"ל. לה לא היו אף פעם דרישות לגבי לבוש, דמי כיס או בילוי, ואם פעם ביקשה כסף אז זה היה לתשלום שכר הלימוד או קניית ספר. דומני שכל חייה לא ידעה ערך של כסף, כמה עולה משהו חוץ מספר.
שיינדל עברה ללמוד באוניברסיטה בוורשה וגם שם היתה מבקרת בסניף "החלוץ". אני ביקרתי בשנים ההן בוורשה לרגל עיסוקיו של אבא וכשפגשתי את שיינדל ושאלתיה באם דרוש לה משהו, היתה תשובה אחת: כן, ספר. מה מחירו? – לא יודעת. וכשהוברר לי שסך הכל זה עולה 6 זלוטי התפלאתי תמיד איך זה אין לה סכום פעוט כזה.
ב-1929 חזרה שיינדל לפינסק ורצונה לעלות ארצה. היא התמסרה לעבודה ב"החלוץ". פיניה ז"ל בסוף שנת 1929 עלה ארצה, והיא אז התחילה בפעילות יתר במפלגה. סוף סוף בתחילת 1931, אושרה שיינדל לעליה. שמחתה לא ידעה גבול והיא עלתה. כך נפרדנו לתקופה ממושכת.
אחרי 10 שנים פגשתיה ביגור, נשואה ואם לילדים. הבית היה תמיד מלא שמחת חיים. בכל ביקוריי ביגור נהניתי לראות את המשפחה המלוכדת בטיפולם של שיינדל ופיניה. שיינדל שמרה על קשר משפחתי בביקורים אצל כולם ובמכתביה הקצרים והתמציתיים. בגלויה בת 6-7 שורות עלה בידה לכתוב על הכל מהנעשה במשפחה ובעולם כולו.
שנת 1959, שנה אומללה בחיי המשפחה – נפל הבן הבכור יאיר ז"ל האהוב על כל המשפחה. כלפי חוץ שניהם – שיינדל וגם פיניה – העמידו פנים שקיבלו את הדין ויש להמשיך לחיות את החיים כפי שהיו עד לאותו היום המר. ראיתי והרגשתי מהנעשה בליבם של שניהם. הצער והדיכאון היה גלוי לכל אלה שהכירו אותם לפני כן. תמיד התפללתי שיחזיקו מעמד ולא יישברו. לא פעם אמרתי: לא טוב, הם שותקים יותר מדי.
והנה בשנת 1971 הוכרע פיניה הגיבור והחזק. ידעתי שסופה של שיינדל מתקרב, כי לא תיארתי לעצמי איך היא תוכל להתקיים בלעדיו. אחרי כל ביקור אצלה חזרתי עם פצע בלב בראותי אותה עם כל העמדת הפנים שלה.
ביקורי האחרון היה כשבועיים לפני מותה. ידעתי שעוד פעמים רבות לא יהיה את מי לבקר. ניסיתי לדחות ממני את המחשבות האלו. ביום חמישי 30.12.1971 בערב נודע לי ששיינדל אושפזה בבית חולים רמב"ם עם שטף דם במוח. קיוויתי לנס. ביום שישי 31.12 ביקרתי בבית החולים. לצערי הרב שיינדל כבר היתה בלי הכרה. ידעתי שזה סופה, אבל בכל זאת נשארתי שעות על ידה, אולי יקרה נס והיא תחזור להכרה ואוכל להגיד לה משהו. בערב עזבתי את בית החולים, ולמחרת בבוקר ב-1.1.1972 שיינדל עצמה את עיניה לתמיד.
אחיה אברהמל'
(מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושינדל)
