שלום שנקר

– – –

בשנת 1939 עלה שלום יחד עם חבריו לנקודת הקבע של קיבוץ נגבה, וחודשים מעטים לאחר מכן הוא מגוייס לצבא האנגלי.

מספר שלום:

"אף אחד מאיתנו לא רצה ללכת לצבא, אך קיבלנו על עצמנו את החלטת התנועה. בהגרלה שקיימנו בינינו, נבחרתי. אני ושניים נוספים".

שלום עזב את חבריו והתגייס לצבא. טירונות עבר בסָרָפֶנְד והוצב בתובלה לאחר שעבר בארץ קורס לנהגות; הוא יורד עם גדוד התובלה למצרים, שם יושב שנה וחצי ולראשונה חש ריחה של מלחמה. שם, במדבר הגדול, הוא נוטל חלק במלחמה.

"היינו בלוב. הגרמנים החלו כבר לסגת ואנחנו אחריהם. באחד הימים הובלתי ברכב שלי תחמושת, פצצות. עד היום אינני יודע מה קרה, אולי נשפך בנזין מהמיכלים. פתאום הרגשתי בלהבה וראיתי שהאוטו בוער. לפני השיירה ומאחוריה טור של אלפי חיילים, מצידה האחד של הדרך גדר ומצידה השני שדה מוקשים. ראיתי שעלולים ליהרג הרבה חיילים. לא היססתי לרגע. פניתי אל תוך שדה המוקשים, נסעתי כ-90 מטר פנימה, נטשתי את המכונית וברחתי… מספר דקות אחרי זה הרעימה התפוצצות, ומלבד בור עמוק במקום שעמדה המכונית ושלד שרוף וחרוך, לא נותר מהמכונית דבר".

על התנהגותו ותושייתו זו קיבל שלום אות הצטיינות.

במדבר הם אוספים מהשלל הגרמני, ובהיחבא, כשאין עין אנגלית צופיה בהם, הם מעבירים את הנשק לארץ-ישראל ברכב יחידת התובלה. עסקו בכך כעשרה אנשים מהפלוגה…

אחרי שנה וחצי שולחים אותם לאיטליה. בדרך הם מותקפים ע"י הגרמנים.

"ב-1.5.1943, בערך בשעה 10:00 בבוקר, הגיעו אוירונים גרמנים וצילמו את השיירה הימית. בשעות הערב צללו המפציצים והפציצו אותה. האוניה שלנו נפגעה. למרות שהייתי בבטן האוניה נפצעתי, כנראה מרסיסים. אינני יודע איך הצלחתי לעלות על הסיפון. אחר-כך שמעתי שצועקים לקפוץ המימה. קפצתי. לא ראיתי שום דבר סביבי. חבר שהיה לצידי תפס אותי והחזיק את ראשי מעל המים. אחרי שלוש דקות טבעה האוניה, כשעל סיפונה 140 חיילים. במקום נשאר רק כתם שמן ענק. העלו אותי על רפסודה. ב-12 בלילה, לאחר ארבע שעות במים, הגיעה אוניה והצילה את מי שעדיין נותר בחיים. אותי החזירו לבית חולים בטריפולי (לוב)".

לאחר החלמה בטריפולי חזר שלום ארצה. כחצי שנה שם משקמים את הפלוגה הפגועה והיא שוב בדרכה לאיטליה. גם באיטליה הם ממשיכים לעסוק בשני מסלולים – בצד שירותם בצבא האנגלי הם עוזרים בהצלת פליטים יהודים, במחנה הכשרה שהוקם ליד העיר בָּארִי. כאשר קיבלו חופש ואישורי יציאה הביתה, הבריחו בעזרת אישורים אלה עולים אשר "אימצו" (באופן זמני) את שמם ואת פרטי חייהם. (אחד מאלה שעלו כך וקיבל את שמו של שלום שנקר היה אבא קובנר)…

בסוף המלחמה חזר שלום לנגבה. חבריו בקיבוץ קיבלו אותו בשמחה רבה. מספר חודשים לאחר מכן הוא נושא את חנה לאשה. הם שהו בנגבה כמה שנים ואחרי כן השתקעו ביגור, ביתם.

רשמה: רוחלה סגל

יומן יגור, 20.4.1988