שלמה אורן (וינברג)
כרעם פגעה בנו הידיעה על מותו הפתאומי. אף כי ידוע היה שמצב בריאותו רופף, וזה שנים סבל ממחלת לב קשה שתקפתהו לא אחת, הרי מרצו של האיש, התמסרותו לעבודה וערנותו הפעילה והבלתי נלאית,
השכיחו מלב כי ימיו ספורים.
חברנו שלמה אורן נולד בחודש מרץ 1889 ברומניה משם עבר עם הוריו לתורכיה והתחנך בליצאום צרפתי. בגיל 17 יצא ללמוד גננות בבית-הספר החקלאי היהודי בגרמניה – באהלם שליד הנובר. לאחר שנים אחדות של עבודה מעשית בענפים שונים של גננות במשקים, ביקר בבית-הספר הגבוה לגננות בדרזדן, שם קיבל סמיכות להיות אדריכל גנים.
שנים מספר לפני עלייתו ארצה עבד כמנהל משק, בו הדריך כמה מחזורים של חלוצים. אחרי סיור מקצועי בארצות שמסביב לים התיכון (אלג'יר, טוניס, צרפת הדרומית), עלה ארצה בחודש פברואר שנת 1925. חדשים מספר עבד במקוה ישראל, ומאוקטובר 1925 עד שנת 1932 היה מורה בבית-הספר החקלאי בנהלל ומדריך במשקי הפועלות של ויצ"ו. מאז שנת 1932 התמסר רק לאדריכלות גנים. בשנת 1936 זכה להגשים חלומו מכבר – לעבור לחיי קיבוץ. באותה שנה הגיע שלמה אורן עם משפחתו אלינו.
תקצר היריעה להעלות כל רשת גני הנוי אשר חברנו שלמה אורן פרש על פני הארץ המחדשת נעוריה במשך 30 שנות פעולתו וחייו בה: גני נוי במשקים קיבוציים רבים, סביב בתי הבראה (שבי ציון, גבעת ברנר, שפיים, חמי טבריה), ובתי חולים (אסותא, עפולה), ליד מוסדות (המדרשה החקלאית), ובתי חרושת, גנים פרטיים (ליד בית הנשיא הראשון – חיים וייצמן), והגנים הציבוריים הגדולים – גן המלך בנתניה, "המצודה"
בצפת, הגן העירוני בחולון, ואחרון אחרון – "רמת הנדיב".
במלוא יכולתו היוצרת, על אף מחלתו שקיננה בו, נלקח האיש מאיתנו. עוד היה בקו עלייה מתמיד של הצלחות ביצירות של גננות נוי רחבות מידות, עזות מעוף ורבות פאר. מפעליו הגדולים הקנו לו ברחבי הארץ שם של אמן דגול ומקורי.
אחרון מפעליו והמהולל ביותר – "רמת הנדיב" בזכרון יעקב – עשוי היה לעורר התקוה שלקראת שיאים חדשים אומר האיש להעפיל.
טבעו הדינמי ורב-הפעלים לא הניח לו לפרוש מעבודתו ולנוח על זרי דפנה של ימים עברו. כל שאיפתו ורצונו, מאוויי נפשו ועצם חיותו היו עבודתו – אמנותו. וכך עבד עד יומו האחרון – – –
בית יגור מתייחד ביגון ובגאווה עם זכרו של שלמה אורן החבר והאמן.
פניה של יגור – נופה המטופח בידי אדם – במידה רבה פרי יצירתו הן. מראות מרהיבים שבמשקנו ופינות חמד אין-ספור שבה, אלה המצבות החיות אשר ינציחו לעינינו את זכרו של רוחו היוצרת יום יום ולדורות,
כל עוד יתחדש הטבע בכברת ארץ זו בברית עם יד אדם נאמנה ולב פתוח ואוהב.
