נולדתי בתחילת 1929 להורי אהרון ושרה (דיכטר) הנדלמן, בעיירה קטנה במזרח פולין בשם קלוסובו. הבית שלנו היה בית יהודי ציוני, חילוני, מסורתי, והשפה העברית לא היתה זרה בביתנו. אמי, לפני נישואיה היתה מורה לעברית בעיר מגוריה, בֶּרֶזנו, וגם אבי שלט בשפה. כעבור שנה נולדה אחותי אסתר, שנפטרה כעבור חמש שנים ממחלת קָרֶמֶת (דיפטריה). בזמנו לא היו תרופות למחלה, וכך נשארתי בן יחיד.
העיירה שלנו היתה קטנה ורוב היהודים גרו ברחוב הראשי היחידי, שתחילתו בתחנת הרכבת וסופו ביציאה לכיוון הכפר, שגם לו קראו קלוסובו. היהודים, בחלקם בעלי מלאכה ובעלי חנויות, וחלק עבדו כמנהלים וכפקידים במחצבות ובמנסרה שבסביבה.
יעקב, אחיו של אבי, עבד כמנהל חשבונות ראשי במשרדי ההנהלה של מחצבה בבעלות יהודי… אבי עבד באותה מחצבה כמנהל בשטח, והאח השני של אבי, יהודה, היה בעל מכולת. לסבא וסבתא היה משק חקלאי בחלקת אדמה מאחורי הבית.
אחד הדברים החשובים בעיירה שלנו היה קיבוץ הכשרה בשם "קיבוץ חוצבי אבנים בקלוסובו", שממנו יצאו ועלו ארצה מייסדי קיבוצים כמו יגור, גבעת ברנר וקיבוצים אחרים.
בית-ספר יהודי לא היה אצלנו… לכן היו שתי קבוצות – קבוצה אחת למדה ב"חדר" אצל רבי, והקבוצה השניה – שאני השתייכתי אליה – למדה אצל מורה פרטי. למדנו את כל המקצועות, כולל תנ"ך והשפה העברית.
כל זה נמשך עד ספטמבר 1939, כשפרצה המלחמה בין גרמניה לפולין… מאותה תקופה השפה העברית היתה מחוץ לחוק, לכן הקימו בית-ספר ביידיש, וכעבור שנת לימודים אחת עברנו לבית-ספר אוקראיני ושם למדנו עד יוני 1941… ואני בסך הכל בן 12, אחרי גמר כיתה ד'…
בשנים 1939-41… הגיעו אלינו שמועות על רדיפת היהודים בידי הגרמנים בחלק המערבי של פולין. אבל כרגיל, האנשים לא יכלו לתאר לעצמם מה מחכה לנו…
אבי, כיוון שהמחצבה בה עבד היתה שייכת לחיל ההנדסה של הצבא האדום… החליט שלטובתנו כדאי לא להיות במקום בזמן שהרוסים יעזבו, ואז הצטרפנו לקבוצת העוזבים. כל שאר המשפחה חוץ מאיתנו נשארו במקום, ולדאבוננו ולצערנו נרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם… מסוף יוני 1941 מתחילות שנות נדודי כפליט….
לא אפרט את כל הצרות שעברנו בדרך, כשבסוף הדרך אנחנו מגיעים לקולחוז באוזבקיסטן… שם מתחילה מלחמת הקיום שלנו, כשמדי יום מתים אנשים מרעב… בתחילת 1943 אנחנו עוברים לתדז'יקיסטן.
בתדז'יקיסטן, בעיר לנינבאד… הורי מתקבלים לעבודה בבית-ספר תיכון רוסי, אבי כמנהל משק ואמי כמנקה… אני שוב תלמיד כיתה ד', והתקופה שהייתי שם עד סוף המלחמה היתה התקופה היפה של חיי בזמן המלחמה. בעת שהותנו בלנינבאד מתחילות להגיע שמועות… נודע לנו על כל מה שקרה, אך היתה עוד תקווה שאולי בכל זאת מישהו ניצל.
בחגיגת הבר-מצווה שלי, באיחור של כמעט שנתיים, בבית תפילה יהודי בלנינבאד, בספק חגיגה, עם בקבוק וודקה תוצרת בית וחתיכת לחם שחור, עם דמעות בעיניים – קראתי בתורה לראשונה בחיי… אז לראשונה התחלנו לחשוב על ישראל כעל המקום היחידי עבורנו.
בסוף 1944, כשהיתה כבר אפשרות להתכתב עם העיירה שלנו, קיבלנו מכתב משכנה בו נאמר שכולם הושמדו -הבית של סבתא נשרף, אך שלנו עדיין קיים ומאוכלס על-ידי זרים…
באביב 1946, בצורה מאורגנת וברכבת-משא עם הרבה קרונות ועם מזון לדרך… אנחנו עוזבים את תדז'יקיסטן לנסיעה שנמשכה כמעט חודש. מסלול הנסיעה עבר דרך אושוויץ, שם נעצרה הרכבת לחצי יום וכל הנוסעים הלכו לבקר במחנה ההשמדה. אי אפשר לתאר את מה שראינו, כשהריח עדיין באוויר… עברנו בצריפים וקראנו על הקירות שמות של אנשים שחיו בגהינום הזה… זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי.
לבסוף הגענו לשְׁטָטִין – עיר שבה רוכזו הרבה פליטים, שם הצטרפתי לקבוצת נוער של "השומר הצעיר", במטרה להמשיך לארץ ישראל… ההורים נשארו בשטטין בתקווה שניפגש בקרוב בדרך או בארץ ישראל. לאחר כחודשיים של הכנה אנחנו חוצים את הגבול הפולני-הצ'כי… מגיעים לזלצבורג, עירו של מוצרט, ושם במחנה פליטים אני פוגש את אבי בתור פעיל עליה של מפלגת "פועלי ציון שמאל", שנמצא יחד עם אמי במחנה פליטים ליד לינץ, עיר אוסטרית על גדות נהר הדנובה. מסתבר שהם עזבו את פולין מיד אחרי… והקדימו אותי בכמה חודשים…
בשנת 1947 אני לומד בבית-ספר "אורט" שנמצא לא רחוק מהמחנה. אני לומד חשמלאות, וזה למעשה המקצוע שלי עד היום. בתחילת 1948 הורי ואני עוזבים את אוסטריה, ודרך שוויצריה מגיעים לצרפת, לעיר הנמל מַרסֵי. במחנה פליטים ליד מרסי מכינים להורי דרכונים מזוייפים ואני מקבל דרכון של תושב-חוזר, לא על שמי. לקראת סוף מרץ 1948 אנחנו עולים על אוניה ארץ-ישראלית בשם "קֵדְמָה"… אנחנו מגיעים לחיפה ביום שישי בלילה, ואורות עיר הכרמל יוצרים מראה יפהפה… בגלל קדושת השבת אנחנו נשארים באוניה, עושים את כל ההכנות לירידה לחוף. התאריך הרשמי שלי כתושב הארץ הוא 2.4.1948 .
אחרי ימים ספורים בחיפה אנחנו עוברים לקיבוץ יגור, שבו היו לאבי הרבה חברים ומכרים.
קיבוץ יגור היה הבית הראשון שלי במולדת.
את מלחמת השחרור אני עובר ביגור, עם גיוס חלקי במשלטים בגליל, ועובד עונה אחת בעצי-פרי. לאחר מכן אני מצטרף לצוות החשמלאים.
בינואר 1950 אני מתגייס לצבא ואחרי טירונות ומבחנים אני יוצא לקורס קציני חיל-רגלים. בדצמבר 1950 אני מסיים קורס קצינים ומוצב בבסיס הדרכה… להדרכת מילואים. בינואר 1951 אני נשלח לקורס קציני מק"ב (מקלעים בינוניים)… ועד לשחרור אני עוסק בהדרכה.
לאחר גמר השירות במילואים אני חוזר לקיבוץ… אני משתתף במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כמפקד מחלקת מק"ב – – –
שלמה הנדלמן
יגור, 26.3.1998
שבוע לפני ציון 50 שנה שלי בישראל
