שלמה הנדלמן

05/02/1929 - 06/12/2008

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה שבט התרפ"ט

תאריך פטירה: ט' כסלו התשס"ט

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: צה"ל

תנועה ציונית: השומר הצעיר

עבודה: חשמליה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: מלכה שרון

שלמה הנדלמן

שלמה נולד בשנת 1929 בקלוסובו שבפולין, להוריו אהרון ושרה. הבית היה בית חם, יהודי, ציוני, מסורתי, והשפה העברית דוברה בו. כשהיה בן חמש נולדה אחותו אסתר שנפטרה כעבור חמש שנים ממחלת הדיפטריה. האב עבד במחצבה והאם היתה מורה לעברית.
בספטמבר 1939, כששלמה היה בן 10, פרצה המלחמה. ביוני 1941 עזב את ביתו, עם משפחתו ועובדי מחצבה נוספים, והתחיל בשנות נדודיו כפליט. כל יתר בני משפחתו נשארו בעיירה ולא שרדו את המלחמה. במהלך המלחמה גויס אביו פעמיים. במשך תקופה זו נותר שלמה לבד עם אמו. לאחר נדודים הגיעה המשפחה לקולחוז באוזבקיסטן, וב-1943 עברו לתג'יקיסטן, שם שהו עד סוף המלחמה. באביב 1946 חזרה המשפחה לפולין במסע רכבת שערך כחודש. בדרך עצרו למשך יום לסיור באושוויץ, אותו תיאר שלמה כאחד הימים הקשים ביותר בחייו.
בפולין הצטרף שלמה לתנועת "השומר הצעיר", וב-1948 עלתה המשפחה על אוניה והגיעה לחיפה, ולאחר מספר ימים – ליגור, בה חיו חבריו של אביו מימי המחצבה. ביגור עבד שלמה בחשמליה, מקצוע אותו למד באוסטריה בזמן המלחמה. בשנת 1950 התגייס לצבא ושירת כקצין חי"ר בבית הספר להדרכת מילואים.
ביגור נישא שלמה לפרידה ונולדה בתם מלכה. לאחר מספר שנים עזב שלמה לתל אביב, שם נישא לורדה ונולד בנו השני ישראל. שלמה אף אימץ את בתה יהודית מנישואיה הראשונים.
בשנת 1984, חזר שלמה ליגור, במטרה להתקרב למשפחתו. לאחר 3 שנים, חלתה מלכה במחלת הסרטן שממנה נפטרה.
במהלך השנים שלאחר מכן שמר שלמה על קשרים חמים עם נכדיו, בארוחות ערב ובסיפורים מימיו הראשונים ביגור. שלמה נהנה מאוד מנכדיו, ובעיקר משני ניניו הקטנים שהסבו לו נחת.
עם בוא העלייה מחבר העמים פתח שלמה את ביתו וליבו לעולים, ועל ידי כך חזר לשפה ולתרבות שכה אהב, ואף תירגם רבים משיריו של פושקין אותו העריץ. רבים מהאנשים שמרו איתו על קשרים חמים עד יומו האחרון.

בשנים האחרונות בעקבות מצבו הבריאותי חדל שלמה לעבוד וגילה את נפלאות המחשב, אשר מילא את יומו בעניין ובלמידה מעמיקה על מחלותיו, שבעקבותיה קיבל את התואר "ד"ר שלמה".
שלמה אהב לעזור לרבים: בייעוץ רפואי, בהקלטות ובצריבת דיסקים של מוזיקה, בהכנת אוכל ובאירוח.
שלמה ייזכר לעד ביחסי האנוש החמים, בחוש ההומור המיוחד לו, בקשרי החברות וביכולתו לפגוש כל אדם באשר הוא.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חיים רק פעם אחת

    בשביל רובנו המשפט הזה היה וישאר לעולם בגדר סיסמה, כמו עוד סיסמאות שאנו נוטים לפזר בחלל האוויר. ברור הרי שסיסמאות מעין אלו הן תוצר של דבר אמיתי, שהומצא מתישהו על-ידי אדם אמיתי…

    מה נדרש מאיתנו על מנת באמת לחיות רק פעם אחת: ללמוד מניסיונם של אחרים? לשבת בלילות ולעשות תארים? לצאת למסעות בעולמות רחוקים? מה שבטוח שזו חליפה אישית, אדם שלוקח את עצמו ורץ על ציר הזמן לאורך תקופת חייו.

    ואולי צריכה להישאל השאלה – איך הוא עשה את זה, ולא מה הוא עשה?

    אם תוכל בערמה לאסוף את כל מה שצברת

    ולסכן אותה מבלי לחשוב על מה הימרת

    ולהפסיד, ולהתחיל שוב מחדש כמו כל ההתחלות

    ולעולם על ההפסד לא לעצור לבכות.

    אם תוכל להכריח את ליבך, את כל העצבים והשרירים

    להגן על מטרותיך, גם אם קלושים הסיכויים,

    ולהמשיך, גם אם לא נשאר בך שום כוח

    מלבד כוח הרצון שאומר לך "אסור לך לברוח!"

    סבא, אנחנו אצלך בדירה. אני יושב ומקשיב ושואל שאלות. איזה סיפור חיים – מתלאות המלחמה, סיפורי הצבא, מעללי הקיבוץ וכל מה שביניהם. ונכון שלפעמים זה נשמע כאילו הסיפור חוזר על עצמו, אבל מה זה משנה כאשר בכל פעם הוא מסופר כאילו זו הפעם הראשונה.

    רק עכשיו אני באמת קולט ומבין איזה שיעור אדיר למדתי, חוכמת החיים של החיים עצמם. ולא סתם ישבתי בהרצאה או קראתי ספר, אלא ראיתי, שמעתי והרגשתי אדם שחי את החיים רק פעם אחת.

    גדי שרון

    דף ליום השלושים

    יומן יגור, 12.1.2007

  • גיל הזהב???

    מזל טוב!!! אחרי מאמץ רב גם אני הגעתי ל"גיל הזהב".

    במילון של אבן-שושן חיפשתי ומצאתי: גיל הילדות, התבגרות וזיקנה.

    פניתי לרופא: מה זה גיל הזהב? והוא ענה לי: אצל כל אחד תלוי בהרגשה.

    סיפרתי לו שיש לי כל מיני הרגשות משונות, וזה כנראה ממחלות. למשל:

    יש לי חוסר תאבון והלשון מכוסה, יש לי גם שילשולים וגם בחילה,

    ולפי כל הסימנים האלה כנראה שזה גסטריטיס.

    הרופא מסתכל לי בעיניים, מחייך ואומר: לא, זה גיליטיס.

    ואני בשלי: קשה לי לנשום, כאבים בחזה וגם בגב, לא ישן בלילות והסבל רב

    ואני בטוח שזה ברונכיטיס.

    והרופא, בהרבה סבלנות אומר: אתה שוב טועה. זה גיליטיס.

    ואני ממשיך: יש לי כאבי גב באזור המותניים ונפיחות מסביב לעיניים.

    לפי דעתי ללא שום ספק זה נפריטיס.

    והרופא, עדיין בסבלנות, חוזר שוב: זה בסך הכל גיליטיס.

    ואני לא מרפה: בהטלת שתן יש לי כאבים. זה קורה אמנם בגיל ארבעים,

    ובכל זאת אני חושב שזה פרוסטטיטיס.

    והרופא מתחיל לאבד סבלנות ואומר: זה גיליטיס.

    ואז גם אני מתרגז: הרי זה לא יתכן – לכל המחלות שמניתי אותו השם?

    יש לי גם בעיות שמיעה ועיניים, ואני כבר לא מזכיר את השיניים.

    זה לא יתכן שכל המחלות האלה זה גיליטיס.

    אתה צודק, אומר הרופא, זה באמת מאוד לא סימפטיטיס.

    יצאתי מהרופא בתסכול רב, מבלי לקבל תשובה מה זה "גיל הזהב".

    בסוף הגעתי למסקנה אחת, גם מבלי לפגוע באף אחד.

    את "גיל הזהב" המציאו אנשים שעושים זהב על חשבון הזקנים.

    וכעת נעזוב את גיל הזהב, כי לשֵם עצמו אין שום ערך.

    רצוי לתכנן ולהתכונן מראש לכל מיני הגבלות שבדרך.

    איך להעביר את הזמן עם עניין, תרומה והרבה יצירה,

    להיות עסוק כל הזמן, ללא הפסקה, שלא ישאר זמן לחשוב על מחלה.

    למי שעדיין לא יודע הייתי ממליץ ללמוד מחשב, זה באמת אפשרי,

    כי את התהליך הזה לא מזמן עברתי אני בכבודי ובעצמי.

    אינני סוכן מכירות של מחשבים, ואין לי שום עניין אישי,

    רק מתוך ניסיון קצר שרכשתי רוצה אני להתחלק בהרגשתי.

    לכל מקום בעולם אפשר להגיע מבלי להתאמץ ובלי להזיע,

    אפשר לכתוב, להתכתב, ובזמן החופשי לשחק במשחקי מחשב.

    ואני מבטיח לכם בביטחון רב – רק אז תרגישו את "גיל הזהב".

    שלמה הנדלמן

    יומן יגור, 19.3.1999

  • קטעי זיכרונות

    נולדתי בתחילת 1929 להורי אהרון ושרה (דיכטר) הנדלמן, בעיירה קטנה במזרח פולין בשם קלוסובו. הבית שלנו היה בית יהודי ציוני, חילוני, מסורתי, והשפה העברית לא היתה זרה בביתנו. אמי, לפני נישואיה היתה מורה לעברית בעיר מגוריה, בֶּרֶזנו, וגם אבי שלט בשפה. כעבור שנה נולדה אחותי אסתר, שנפטרה כעבור חמש שנים ממחלת קָרֶמֶת (דיפטריה). בזמנו לא היו תרופות למחלה, וכך נשארתי בן יחיד.

    העיירה שלנו היתה קטנה ורוב היהודים גרו ברחוב הראשי היחידי, שתחילתו בתחנת הרכבת וסופו ביציאה לכיוון הכפר, שגם לו קראו קלוסובו. היהודים, בחלקם בעלי מלאכה ובעלי חנויות, וחלק עבדו כמנהלים וכפקידים במחצבות ובמנסרה שבסביבה.

    יעקב, אחיו של אבי, עבד כמנהל חשבונות ראשי במשרדי ההנהלה של מחצבה בבעלות יהודי… אבי עבד באותה מחצבה כמנהל בשטח, והאח השני של אבי, יהודה, היה בעל מכולת. לסבא וסבתא היה משק חקלאי בחלקת אדמה מאחורי הבית.

    אחד הדברים החשובים בעיירה שלנו היה קיבוץ הכשרה בשם "קיבוץ חוצבי אבנים בקלוסובו", שממנו יצאו ועלו ארצה מייסדי קיבוצים כמו יגור, גבעת ברנר וקיבוצים אחרים.

    בית-ספר יהודי לא היה אצלנו… לכן היו שתי קבוצות – קבוצה אחת למדה ב"חדר" אצל רבי, והקבוצה השניה – שאני השתייכתי אליה – למדה אצל מורה פרטי. למדנו את כל המקצועות, כולל תנ"ך והשפה העברית.

    כל זה נמשך עד ספטמבר 1939, כשפרצה המלחמה בין גרמניה לפולין… מאותה תקופה השפה העברית היתה מחוץ לחוק, לכן הקימו בית-ספר ביידיש, וכעבור שנת לימודים אחת עברנו לבית-ספר אוקראיני ושם למדנו עד יוני 1941… ואני בסך הכל בן 12, אחרי גמר כיתה ד'…

    בשנים 1939-41… הגיעו אלינו שמועות על רדיפת היהודים בידי הגרמנים בחלק המערבי של פולין. אבל כרגיל, האנשים לא יכלו לתאר לעצמם מה מחכה לנו…

    אבי, כיוון שהמחצבה בה עבד היתה שייכת לחיל ההנדסה של הצבא האדום… החליט שלטובתנו כדאי לא להיות במקום בזמן שהרוסים יעזבו, ואז הצטרפנו לקבוצת העוזבים. כל שאר המשפחה חוץ מאיתנו נשארו במקום, ולדאבוננו ולצערנו נרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם… מסוף יוני 1941 מתחילות שנות נדודי כפליט….

    לא אפרט את כל הצרות שעברנו בדרך, כשבסוף הדרך אנחנו מגיעים לקולחוז באוזבקיסטן… שם מתחילה מלחמת הקיום שלנו, כשמדי יום מתים אנשים מרעב… בתחילת 1943 אנחנו עוברים לתדז'יקיסטן.

    בתדז'יקיסטן, בעיר לנינבאד… הורי מתקבלים לעבודה בבית-ספר תיכון רוסי, אבי כמנהל משק ואמי כמנקה… אני שוב תלמיד כיתה ד', והתקופה שהייתי שם עד סוף המלחמה היתה התקופה היפה של חיי בזמן המלחמה. בעת שהותנו בלנינבאד מתחילות להגיע שמועות… נודע לנו על כל מה שקרה, אך היתה עוד תקווה שאולי בכל זאת מישהו ניצל.

    בחגיגת הבר-מצווה שלי, באיחור של כמעט שנתיים, בבית תפילה יהודי בלנינבאד, בספק חגיגה, עם בקבוק וודקה תוצרת בית וחתיכת לחם שחור, עם דמעות בעיניים – קראתי בתורה לראשונה בחיי… אז לראשונה התחלנו לחשוב על ישראל כעל המקום היחידי עבורנו.

    בסוף 1944, כשהיתה כבר אפשרות להתכתב עם העיירה שלנו, קיבלנו מכתב משכנה בו נאמר שכולם הושמדו -הבית של סבתא נשרף, אך שלנו עדיין קיים ומאוכלס על-ידי זרים…

    באביב 1946, בצורה מאורגנת וברכבת-משא עם הרבה קרונות ועם מזון לדרך… אנחנו עוזבים את תדז'יקיסטן לנסיעה שנמשכה כמעט חודש. מסלול הנסיעה עבר דרך אושוויץ, שם נעצרה הרכבת לחצי יום וכל הנוסעים הלכו לבקר במחנה ההשמדה. אי אפשר לתאר את מה שראינו, כשהריח עדיין באוויר… עברנו בצריפים וקראנו על הקירות שמות של אנשים שחיו בגהינום הזה… זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי.

    לבסוף הגענו לשְׁטָטִין – עיר שבה רוכזו הרבה פליטים, שם הצטרפתי לקבוצת נוער של "השומר הצעיר", במטרה להמשיך לארץ ישראל… ההורים נשארו בשטטין בתקווה שניפגש בקרוב בדרך או בארץ ישראל. לאחר כחודשיים של הכנה אנחנו חוצים את הגבול הפולני-הצ'כי… מגיעים לזלצבורג, עירו של מוצרט, ושם במחנה פליטים אני פוגש את אבי בתור פעיל עליה של מפלגת "פועלי ציון שמאל", שנמצא יחד עם אמי במחנה פליטים ליד לינץ, עיר אוסטרית על גדות נהר הדנובה. מסתבר שהם עזבו את פולין מיד אחרי… והקדימו אותי בכמה חודשים…

    בשנת 1947 אני לומד בבית-ספר "אורט" שנמצא לא רחוק מהמחנה. אני לומד חשמלאות, וזה למעשה המקצוע שלי עד היום. בתחילת 1948 הורי ואני עוזבים את אוסטריה, ודרך שוויצריה מגיעים לצרפת, לעיר הנמל מַרסֵי. במחנה פליטים ליד מרסי מכינים להורי דרכונים מזוייפים ואני מקבל דרכון של תושב-חוזר, לא על שמי. לקראת סוף מרץ 1948 אנחנו עולים על אוניה ארץ-ישראלית בשם "קֵדְמָה"… אנחנו מגיעים לחיפה ביום שישי בלילה, ואורות עיר הכרמל יוצרים מראה יפהפה… בגלל קדושת השבת אנחנו נשארים באוניה, עושים את כל ההכנות לירידה לחוף. התאריך הרשמי שלי כתושב הארץ הוא 2.4.1948 .

    אחרי ימים ספורים בחיפה אנחנו עוברים לקיבוץ יגור, שבו היו לאבי הרבה חברים ומכרים.

    קיבוץ יגור היה הבית הראשון שלי במולדת.

    את מלחמת השחרור אני עובר ביגור, עם גיוס חלקי במשלטים בגליל, ועובד עונה אחת בעצי-פרי. לאחר מכן אני מצטרף לצוות החשמלאים.

    בינואר 1950 אני מתגייס לצבא ואחרי טירונות ומבחנים אני יוצא לקורס קציני חיל-רגלים. בדצמבר 1950 אני מסיים קורס קצינים ומוצב בבסיס הדרכה… להדרכת מילואים. בינואר 1951 אני נשלח לקורס קציני מק"ב (מקלעים בינוניים)… ועד לשחרור אני עוסק בהדרכה.

    לאחר גמר השירות במילואים אני חוזר לקיבוץ… אני משתתף במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כמפקד מחלקת מק"ב – – –

    שלמה הנדלמן

    יגור, 26.3.1998

    שבוע לפני ציון 50 שנה שלי בישראל