שלמה נהרי

רואות אותך ילד קטן, יפה, כהה, מתולתל ורזה.

בטכס הפרידה בבית הילדים, לפני כיבוי האורות, "לילה טוב אקקה… לילה טוב שטזים… לילה טוב אדלים".

ממהר לעזור לשטוף את הכלים, נקי כזה וכל כך מסודר.

ליד הכיור מכין בקצב קצף לעוגה של אמא.

מכין את שיעורי הבית בחריצות וביסודיות.

רואות את אמא ואבא גאים בך אחרי כל "ערב הורים".

רואות אותך באהבתך הנאמנה להפועל תל-אביב, כמעט בוכה לאחר הפסד וכל כך שמח לאחר ניצחון.

רואות את הטובה הגדולה מפותלת סביב גופך הרזה ואתה, בתוך התזמורת, גאה בנגינתך.

בחג המחזור, בתפקיד מרכזי, רוקד בקסם ובכשרון מוסיקלי.

בחג המשק, על הבמה, שר ומאושר.

במפגשים המשפחתיים צוחק ושר וכולך מעורב בשמחה.

והתמונות ממשיכות ועולות. התמונות מתרבות ומתערבבות בכאב גדול ובעצב עמוק.

עצב על עצם היותך זיכרון.

כאב על שנה וחצי של סבל בלתי פוסק, אתה מיטלטל בין תקווה לייאוש,

על קרב אכזרי בן חצי שנה, והנך נאחז בשארית כוחותיך בחיים ויודע כי נחרץ הגורל.

מעגל חייך נקטע.

לא נראה אותך עוד בעל לחני ואב אוהב לילדיך.

לא נראה אותך במסירותך הבלתי נלאית לעבודה, בעקשנותך הבלתי מתפשרת.

שוב לא נשתה יחד את הקפה אצל שולה, ביום שישי, לפני כניסת השבת.

לא ניעזר בחריפות מחשבתך בפתרון התשבצים.

כל המפגשים המשפחתיים יהיו אחרים.

לנו נותר להיאחז בזיכרון.

משהו יקר ממך נשאר בכל אחת מאיתנו ואנחנו, לחוד וביחד, ננצור זאת עמוק עמוק.

אסתרק'ה, שולה, מרגלית ולאה

(מתוך החוברת לזכרו)

קשה כל כך לכתוב.

הכל נורא כואב.

איך פתאום, באמצע החיים

אבא שלי, התומך והאוהב,

איך הוא פתאום איננו

ואיך נתנו לזה לקרות.

למה אדם כל כך יקר

למה דווקא את אבא שלי.

היש בעולם טיפת צדק

שמסוגלת להחזיר את אבא שלי.

ונשמעים כל הזמן הקולות:

"צריך להמשיך לחיות!"

ואנחנו צריכים להיות חזקים

להמשיך לחיות עם הכאב,

לדעת לומר את המילים

ולדעת שאבא אוהב.

קשה להשלים עם האמת

אבא שלי – – – מת.

מרי

#

אבא –

אהבתי

אבל לא ידעתי איך.

דרשתי

בלי לדעת מה.

אמרתי

בעצם רק בלב.

כאבתי

לבד. רחוק ממך.

כל-כך אוהבת

דורשת

אומרת

כואבת

לך.

#

אבא שלי לימד אותי לחשוב ולכתוב

אבא רצה שאהיה "הכי"

הוא הקריא ולימד.

הוא לימד אותי כאב

ומוות.

המוות לימד אותי לבכות באמת.

ואני אזכור את שהיה

ואצטער על מה שלא היה ולא יהיה עוד.

נטע

(מתוך חוברת הזיכרון)

פגשתי את שלמה לראשונה בלגין בערך במחצית שנות ה-70 במחלקת המכבשים. קיבלתי על עצמי את ניהול המחלקה, אבל מצאתי מיד שהמחלקה מנוהלת למעשה ע"י שלמה – למרות שתפקידו המוגדר היה מנהל טכני.

כמעט מיד הגענו לעימותים בלתי נמנעים, אלא אם כן אחד היה מוותר, אבל לא היה מי שיוותר…

ידעתי מיד שמצב זה לא יחזיק מעמד ואחד מאיתנו ייאלץ לזוז. היה לי גם ברור שזה צריך להיות אני. אבל ארבעה שבועות הפכו לארבע שנים, כאשר למדנו כיצד מתעמתים אך נשארים בחיים. כיצד "אוכלים" אחד את השני אך משאירים אותו שלם כדי שמחר אפשר יהיה שוב לאכול.

אך המתח היה באוויר… ניצוצות ניתזו לכל הכיוונים. היו התרגזויות, עלבונות ומה לא? אבל דבר אחד ידעו כולם: רק טובת העניין לנגד עיניו. לכן העריצו אותו וגם פחדו מפניו, ביקשו את קרבתו אך מיהרו להתרחק.

הוא היה "עמוד האש" של המחלקה, "ממנו תראו וכך תעשו", אבל – שימרו מרחק, כי "עמוד אש" כזה קרוב לוודאי שתיצלה בשלהבתו.

מי שאמר עליו כי הוא בלתי אנושי ובלתי נסבל – נאלץ לחזור בו כאשר נוכח כיצד הוא מטפל בבעיה של עובד ומטרטר את כל הדרגים עד אשר נפתרת הבעיה. או כיצד הוא מקפיד לבקר עובד חולה, מתעניין במצבו ובמצב משפחתו.

איש שיחה מרתק, אוהב צחוק ויודע ליצור קרבה אמיתית. אבל כל זה – רק אחרי העבודה…

כששלמה עזב את המחלקה, אחרי שהביא אותה לשיאים של ייעול במשך חמש שנות עבודתו בה – אנשים רבים נשמו לרווחה, אך המחלקה התייתמה מהדמות הבולטת והתורמת ביותר שהיתה לה.

שלמה היה לא רק במכבשים. במשך השנים הספיק לעבור ולעבוד בכל המחלקות שבמפעל.

הרבה פעמים שאלנו את עצמנו מה בעצם מייחד אותו: כישרון? יש עוד אנשים מוכשרים. חריצות? יש עוד חרוצים. אחריות? יש עוד כאלה. התמדה, ידע, דבקות במטרה? אין לי ספק שבכל תחום לחוד אפשר אולי למצוא מתחרה לשלמה, אבל כאשר מחברים את כל אלה יחד – הוא משאיר את כולם מאחור.

שלמה פגע בהרבה אנשים, אבל אף פעם לא מתוך כוונה לפגוע. כולם ידעו זאת ורובם גם הבינו וסלחו לו על התפרצויותיו. ואגב – לא פגשתי הרבה אנשים שיודעים גם לבקש סליחה. שלמה ידע זאת…

כעת שלמה כאילו איננו, אבל זה רק כאילו, כמו אצל "הגששים" שהוא אהב כל-כך. לכל נסיעה היה בא לקבל קלטות שלהם וידע את שיריהם ומערכוניהם בעל-פה. גם ההומור שלהם נדבק בו ולא פעם יכולת לשמוע אותו מדבר בלשונם – אחרי העבודה כמובן…

שלמה לא היה רק לגין, אבל שלמה ולגין התמזגו לעין יישות אחת. וכשם שקשה לתאר את שלמה בלי לגין – קשה יותר לתאר את לגין בלי שלמה.

נמרוד

(מתוך חוברת הזיכרון)

(מתוך אסיפת יגור – 25.2.1985 )

בהמשך לדברים שנאמרו, נדמה שאנחנו הולכים להקים עוד מפעל, מתוך לחצי המציאות, מבלי שניסינו להגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים ממפעל ביגור ועל מה הוא בא לענות, הן מבחינת הצד המשקי, הן מבחינת הצד התעשייתי והן מבחינת מקורות התעסוקה שלנו.

אם אינני טועה, אילו יגור היתה נכנסת היום לדיונים האם להקים את לגין, היא לא היתה מקימה את לגין. היינו מנסים להקים מפעל מסוג אחר.

עלינו להבהיר לעצמנו מה אנחנו רוצים ממפעל לפני שאנחנו מקימים אותו. אני לא כל-כך בטוח שעשינו את זה בסינגל. אני בוודאי לא רואה שאנחנו עושים את ההתייחסות העקרונית הזו במפעל שבו מדברים כרגע.

הבעיה המרכזית והכאובה ביותר היא בעיית כוח האדם. הנהלת לגין נמצאת במו"מ עם מוסדות יגור מזה כשנה וחצי על תוספת כוח אדם ללגין בתחום הייצור ובמשך שנה וחצי אלו, לא רק שלא נוספו חברים אלא אף פחתו. וזאת על אף שלכולם ברור שהדבר חמור ואומר שבעצם בעונה הקרובה לגין לא תעמוד בהתחייבות האספקה שלה. ולמרות חומרת המצב, לא כל-כך ברור לי איך מזכירות יגור מעמידה מול זה הקמת מפעל נוסף.

ידוע לי שגם בטובופלסט וגם בסינגל המצב דומה.

יש פה כמה הנחות בנושא כוח אדם, שלא מקובלות עלי:

א. נאמר ש"אם יש ואדי, המים זורמים אליו". האמנם כשיש מפעל האנשים מתעלים אליו את עצמם מרצונם?

ב. יש לנו בעיה של סך כל כוח האדם שעומד לרשותנו, שאיננו תואם את מקומות העבודה הרבים כיום ביגור. צריך לעשות את החשבון אם מקומות העבודה הקיימים היום ביגור אינם מעל ומעבר לסך כל הידיים העובדות שיש לנו במשק.

הנוסחה הזאת התנפצה כבר בנושא סינגל. נאמר שהעובדים שלנו ייכנסו לשם בקדימות מסויימת, והנה – כל מי שמיועד לכך, למשל מענפי השדה, אינו חופשי לבחור, כי במקומות הקיימים חסרים אנשים ולא ניתן להוציא אותם.

לדעתי, אסור לאסיפה לקבל החלטה לפני שתכנון העבודה יעבור דיון. צוות הסודרוניק שמע ממרכז העבודה על מחסור קשה בכוח אדם בכל הענפים היצרניים ובענפי השירות. לא ברור לי איך זה עומד מול מקום עבודה נוסף?

גם אם יגידו שנכון להיום חסרים שני אנשים, איננו יודעים מה יקרה לענף עם התפתחות ומוטיבציה שבעוד שנה-שנתיים אולי יחסרו בו שוב שני אנשים. האם אחרי ההשקעה נשבית את מכונותיו? האם תהיה לנו אפשרות לקחת אנשים ממקום אחר? צריך קודם לראות אם יש מאיפה לקחת עובדים מבלי לפגוע במקומות עבודה קיימים, ולא להגיד "אחרי זה כבר נראה מאיפה ניקח".

אתה הלא מכיר את השיר הזה, כי איש שירים אתה וזמר.

האם היקשבת למילים?

לך בעצב אין נגיעה כי אתה עניינך בשמחה.

האם העצבות היא שלנו עתה?

אתה את המוות רואה מרחוק כי עם החיים אתה מאוד קרוב.

כיצד הוא נכנס בדלתות?

אתה לא משאיר דברים לא גמורים ואצלך אמצע וסוף מתחברים.

אז איך תמוז נתייתם מימים?

תנסה להסביר שנוכל להבין, איך קרה

שהשיר הפך תוגה,

השמחה בעצב התחלפה?

חיים הם מוות בשבילך

והשלמות שלא מוצתה – פסקה.

אנחנו יודעים שלא זאת הכוונה

כי האחיזה שאחזנו היתה חזקה

האהבה שאהבנו היתה עצומה

והקרבה שחשנו היתה מלאה.

אך אולי לא היינו מספיק טובים

ולא העברנו את כל המסרים

ונשארנו מאוד נבוכים ותוהים

לפגוש באותם חרדות ופחדים.

ואתה, שתמיד ידעת מה אנחנו מעדיפים,

והמדרכות הכירו צעדינו המשותפים,

לא ידעת משהו כל כך חשוב

שאסור למות באמצע התמוז.

שרהל'ה ויהודה חי

(מתוך חוברת הזיכרון)