שלמה קנטור

מאז שעזבתי את הכינור (אשר עדיין מחכה אי-שם על הבוידעם, שאחזור אליו אי פעם) העברתי את כל הפעילות והמרץ שנשאר אחרי יום העבודה – למכחולים. בכל הזדמנות כשרה אני קופץ "למעלה", לחדר העבודה המרווח אשר קיבלתי, ומבלה שעות ארוכות מול הבדים. האַטַלְיֵה ממש מצויין, בנוי במיוחד למטרה זו, אך להגיע אליו יש לטפס מעל 44 מדרגות. כאן, על גג בית דו-קומתי, הנני מסתגר באולם גדול מול נוף הסביבה הנהדר, ומרביץ צבעים.

כל הציור הנוצר במקום הזה הוא בעצם בחזקת ניסויים. שרשרת אחת ארוכה של ניסויים, אשר נעשים על פי רוב על-ידי התכחשות למה ש"למדתי" אי פעם. תמיד יש רצון לבצע את אשר אני מרגיש וכפי שזה מופיע באופן טבעי, על פי הרגשתי.

מדי פעם בה מנסה צייר לצייר "כמו", להיות מושפע ממישהו או ממשהו – הכישלון מובטח. אך תמיד מיד עברתי להטלת צבע היישר מהיד על הבד, "יריות מהמותן" כפי שמקובל לומר בימינו – זה תמיד מתקבל ומקבל איזו משמעות וערך. זה מכניסני למין תנופה וספונטניות, אך זה גם הביא לידי כך שהמבקרים, בהיתקלם לראשונה בסוג עבודה כזה, הופתעו והתרשמו…

– – –

הציור זה משהו – זה משהו אשר ללא-ציירים אי אפשר להסביר. הציור זה פורקן וגם כוח. בציור האדם מרגיש חזק. הציור גם מנחם ומעודד.

אך גם בציור חל שינוי. לא אצייר עוד, כנראה, בשביל הצגות בגלריות-חוץ.

לא לצייר אינני יכול, לכן אנקוט שיטה אחרת. אתאים את עצמי לתנאים, אצייר בשביל הציבור היגורי.

אז ממשיכים לצייר. בעצם מצייר לא מעט. יום יום. מדי גמר העבודה בטובופלסט אני מטפס שוב, לאט, אל חדר העבודה, "למעלה", ועובד כשעתיים. ההספק עדיין במלוא היד, והתוצאה – תערוכה מדי חצי שנה בבית בר-יהודה, על אף הקשיים שזה מלווה על כל צעד ושעל.

שלמה קנטור

[מתוך "היה היה…" – לקט זיכרונות]

התרשמתי מהתערוכה האחרונה של קנטור וציפיתי לתגובת "מבינים". באשר היא לא באה אני מרגישה צורך, בלי מומחיות, לבטא את הרגשתי, וחושבתני שדברי מבטאים לא רק אותי.

ברצוני להדגיש, שבחברה שלנו שוררת אדישות רבה של אחד ביחס לחברו. במיוחד חסר עידוד לגבי חברים שעושים משהו ממנו נהנה כל הציבור, כלומר: חסר היזון חוזר (feedback), הנחוץ לאדם ולחברה.

מצאתי עניין בתערוכה וביקרתי בה מספר פעמים. בשיחת חולין עם חברים אני מגלה שיש עוד חברים שהתרשמו כמוני, אבל התרשמותם זו לא באה לידי ביטוי ציבורי. אני בטוחה בזה, שאמן מחכה להד מהקהל לגבי יצירתו, כפי שנהוג בכל העולם.

הרגשתי היא שקנטור אמן שמתחדש מדי פעם. בתערוכה זו בולט ביותר החומר החדש (צבעי מים); לפי הרגשתי תואמים אלה ביותר את יכולתו לבטא מומנטים דקים, אווירה לירית בהעלאת צבעים על הנייר.

העובדה שמספר חברים ביטאו רצון לבחור מהתמונות שהוצגו לפנינו, כדי לתלות אותן בדירתם, מבטאת את הצלחת התערוכה.

אסתר אדר

יומן יגור, 27.10.1978

…ומעשה שהיה בבניית בריכת שחיה ביגור.

היה זה בקיץ 1944, בהיותי בצבא הבריטי, וחלק מיחידתנו ירדה מצריימה וחנתה בקצהו המזרחי של המדבר המערבי. הרוחות והחול הלוהטים ומחנק השרב הבלתי פוסק אילצונו להתחפר עם אוהלינו במעמקי האדמה. נודע לנו כי במחנה זה ישנה בריכת-שחיה. פנינו למפקדים בבקשה להרשות לנו לרחוץ בה, אולם נתקלנו בסירוב ובתירוצים לסירוב זה. כאשר עמדנו בתוקף על תביעתנו זו נעתרו השלטונות הצבאיים וקבעו מעין תור, שאפשר לכנותו בשם "תור גזעי"… קבעו לכל "גזע" יום בו ירחץ בבריכה. משום מה, בבוא תור היהודים לרחוץ בבריכה… שער הכניסה לבריכה היה נעול ומעליו התנוססה הכתובת: "יהודים וכלבים בלתי רצויים". דבר זה פגע בנו במאוד מאוד ונשבעתי… כי כאשר תסתיים המלחמה ונשוב הביתה, אעשה כל אשר לאל ידי שתיבנה בריכת שחייה ביגור. היה זה מעין נדר למחיקת זכר ההשפלה, וכעין אקט של נקמה בגויים. מאז חייתי רק ברעיון הזה והגשמתו.

בשובי הביתה ובעודני במדים החלטתי לגשת לפעולה (מבלי לדעת על סמך מה). נפגשתי עם יוסקה בארי ז"ל, הגזבר דאז, וסיפרתי לו את כל הסיפור ואת תוכניתי. הוא נענה ברצון ואף התלהב… ויחד יצאנו לאתר מקום להקמת הבריכה.

המלחמה הגיעה לקיצה. בבוא יום השיחרור וקבלת דמי השיחרור מידי המלכה, אמרתי: כסף זה קודש לקרן הבריכה… פתחנו בתעמולה ובהסברה על הצורך בהקמת בריכת שחייה… באתי בדברים עם יוסקה בארי, לקחנו עימנו את מכשירי המדידה ויצאנו למקום בו אמורה היתה לקום הבריכה ועשינו מדידות וסימונים. למחרת יצאתי לבדי (ובחשאי, שלא לעורר תשומת לב יתרה) והקימותי את ה"שנורגר" (סימון וגידור מקום הבנייה) בשקע שבין ההר והוואדי, בו עומד כעת בית אברך (בערך). הופענו בפני החיילים המשוחררים ומסרנו להם על ההתחלה, ועתה יש להשיג את הסכום הדרוש להמשך. כאשר נודע הדבר לוויסברוד ז"ל (מרכז המשק) היתה תביעתו – לחדול! המקום הזה שייך לשלטונות המנדט ויש לסלק את השנורגר עוד בטרם יראוהו האנגלים…

פניתי אז לאברהם גייפמן ז"ל ותרנו אחר מקום אחר להקמת בריכה, והגענו לגבעת המכוורת. בלא שהיות רבות הקימונו שנורגר חדש – – –

קראנו שוב לאסיפה את החיילים המשוחררים, וכאן התברר שחלק לא מבוטל מהם מעדיפים מכונת הסרטה על פני בריכה, והתוצאה היתה – תיקו. אז קם החבר עברי והודיע: בהתחשב בצערו של קנטור, אני מצרף את קולי לאלה המחייבים הקמת בריכה. וכך נפלה ההכרעה בקול אחד לזכות הבריכה…

עניין הבריכה כבר נפוץ במשק… אך רק כאשר הופיעה לבסוף חיית-הברזל בעלת המלתעות המגושמת והחלה לעקור את סלעי המקום בשיני הפלדה שלה – היתה הרגשת ניצחון.

הקימותי אז אוהל קטן מעל גבעת הבריכה העתידה לקום והשתכנתי בו בתצפית עד סיום החפירה – – –

ש.ק.

קטעים מרשימתו

יומן יגור, 3.10.1975

בראשית שנות השלושים, עם בואנו ארצה, נתפסנו לרעיון הספנות. "לכבוש את הים" – זאת היתה הסיסמה. האנגלים עשו כל שביכולתם למנוע בעדנו לעבור את שער הנמל הישן. אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, דרש את חלקנו בעבודה, ואילו האנגלים סירבו. מדי בוקר היינו נוסעים לחיפה ויושבים עד הערב על החוף בציפיה שמא בכל זאת ניכנס. עם ערב חזרנו כלעומת שבאנו. וכך במשך ימים רבים.

בשנת 1932, כאשר ניגשו לבניית הנמל החדש, חזרו בהם האנגלים מסירובם ובלבד שנביא 60-70 ספנים. השמחה היתה גדולה, ולמחרת, בטרם עלות השחר, כבר עמדנו בשערי הנמל שלראשונה נפתחו בפנינו לרווחה… כאן נפגשנו עם עוד עשרות קיבוצניקים – חלוצים, המוכנים "לכבוש את הים". סירת מנוע מושטת ע"י ימאים ערבים בפיקוחם של אנגלים אספה אותנו והביאה אותנו אל ברג'ה ענקית. כאשר קרבנו אל כלי השייט המפלצתי הזה והעפנו בו מבט למעלה – צמרמורת אחזה בנו. היתה זו ספינת משא המתרוממת אל-על כהר גבוה, שבראשו רכס לבן של סלעים המגיעים לשמיים.

"עלו", פקדו עלינו האנגלים. לעלות? – כיצד עולים? טיפסנו בידינו וברגלינו. בציפורננו נאחזנו בחבלים, עלינו וזחלנו על הקירות החלקלקים, וכאשר אחרי עמל וזיעה רבים הגענו והתמקמנו בראש המטען הזה – היינו כנמלים בחגווי הסלע, וכש"מפלצתנו" נקשרה אל סירת המנוע הקטנה – יצאנו הימה.

היתה זו שעת בוקר מוקדמת: ערפל כיסה את כל השטח סביב, הראות מוגבלת ביותר ואנו מחליקים על פני הים השקט ואין יודעים לאן… הסירה נעצרה ומהרמקול בקע קולו של האנגלי: "שורול", "יאללה שורול!" כלומר: כאן לפרוק את המטען. אך איש מאיתנו לא ידע כיצד מרימים סלע כזה ומגלגלים אותו כאשר ידיך ריקות; איך? והמבוכה רבה. רק עכשיו תפסנו את כוונתם הזדונית: עוד טרם הספקנו להוציא הגה מפינו, הסתלקה הסירה עם האנגלים והערבים ונעלמה.

נשארנו בודדים ומנותקים מכל בלב ים. רוחות בוקר החלו לנשוב והים התעורר. וכשגברו הגלים, התנודדה ספינתנו כנוצה, האנשים איבדו את שיווי המשקל. אבל איך פורקים את המשא הזה? איך מזיזים את הסלעים? תוך כדי עבודה מאומצת ונואשת התלכדו החברים לקבוצות קטנות, וכל אחת מהן התקיפה אבן. 65 גיבורי החיל וקשי העורף לא ויתרו, עד שקבוצה אחת גברה על סלע במשקל של כמה טונות, הביאה אותו לשפת כלי השיט ובתרועה גדולה גילגלה אותו הימה. היתה זו "אבן השתיה" הראשונה לשובר הגלים הראשי של הנמל החדש שיקום כאן – הנמל המודרני של חיפה – – –

ש. קנטור

יומן יגור, 29.4.1983

בחורף אחד, בעומדי בשמירה בשער המשק, בליל סגריר אחד, כאשר האדם שרוי בחוסר מעש מוחלט, החלו לעלות מחשבות וזיכרונות שונים, כאלה אשר בדרך כלל האדם אינו נוטה לתת להם להשתלט עליו. כל-כך הרבה מחשבות והרהורים מטרידים! עד שאמרתי: למה לא לנסות להעלות את הדברים על הנייר?

הכוונה היתה לגנוז את הזכור קצת. והתחלתי את כל הדבר באקראי כאילו, אך זה הכניס אותי למשהו אשר קשר הרבה דברים ועבודה, ועם הכתיבה בא התיאבון.

התחלתי לכתוב, ככה בצחוק, כאילו כלאחר יד, אך חיש הוברר לי שיש בזה אתגר ושיש להשקיע הרבה עבודה ומחשבה. עם הכתיבה נוכחתי לדעת שזה יכול להיות משהו רציני. אחר-כך זה הכניס אותי למין תנופה של עבודה בכל הרצינות. זה הביא לידי חיפושים וחיטוטים בענייני העבר. והנה, זה כבר חמש וחצי שנים מאז התחלתי בעבודה רבה זו. יש כבר כ-300 דף מודפסים, בשני העתקים, על מכונת כתיבה…

54 שנות יגור – זה משהו! זה אומר, כמעט, לכתוב משא רציני, עמוק, ואין לי היומרה לנסות להרים נטל כזה.

חצי מאה שנות חיים ביגור, זה משהו. זו פרשה מיוחדת וייחודית. אין באפשרות של משפטים מספר לקבוע משהו. עצם הסיפור איך הגענו לחיים אלה ביגור זו פרשה המצריכה מחקר רחב של עבודה אשר תוסיף ספר עב-כרס לכתוב.

אסתפק בינתיים בזה. די בציון שעברנו מחולמים למבצעים בפועל, בדרך להגשמת שאיפותינו ומשאת נפשנו מאז ימי נעורינו. חיים חיי קיבוץ בארץ אבותינו, במדינת ישראל, מדינה שלנו אשר קמה כמו מתוך חלום אגדי, ההולכת ונבנית. קשה ומלאת חתחתים היתה הדרך. קשים מנשוא היו הפגעים, אך החלום התגשם, הפך למציאות, והמציאות… כיום… היא שונה לגמרי מזה שאי פעם היינו מסוגלים להעלות על הדעת…

אז, בימים של מחסור וכיסופים, הקיבוץ היה לנו כמגדל-אור בדרך שאיפתנו. הקיבוץ הלך לפני המחנה – בעם, ברוח, בעבודה, ביצירה, בתרבות, בהגנה, ביצירת יש מאין… כעת מתקבל הרושם ש… כפי שאומרים: מרוב עצים לא רואים את היער. או, מרוב טוב שוכחים את עצם נשמת הקיבוץ.

אבל יש גם דאגה בלב. איך ומה יהיה הקיבוץ בעתיד?… ובזה אסיים.

גמר הניסיון להעלות על הנייר פרשה של חיים מיוחדים בדור מיוחד, דור אשר "זכה" לעבור מלחמות ללא הפסק. דור אשר ספג את מכת השמדת שליש האומה. דור השואה. דור אשר לחם את מלחמת ההישרדות. דור אשר זכה לראות ולהשתתף באפופיה הנפלאה של הקמת המדינה, מדינת ישראל ותחיית העם. של בניין הארץ והמדינה הצעירה.

הגיע הזמן לסיים. בזה מסתיים ניסיון צנוע להעלות בקצרה סקירה כוללת של הקורות והאירועים בימי חלדנו, מאז שנותיה הראשונות של המאה שלנו ועד 1982.

שלמה קנטור

מתוך "היה היה…" – לקט זיכרונות