שמואל אדר

שירה:

– – לצד הגעגועים והאובדן הגדול הולכת ומתגברת בי תחושה שאתה פשוט עדיין כאן, מאוד מאוד כאן איתי. שאתה משהו שפשוט לא יכול להילקח ממני, צידה שאין טובה ממנה לדרך.

החותם שהשארתם בי, אתה וסבתא, שניכם, עמוק מאוד ואני חושבת שאפילו לא התחיל להתגלות. ואתם בעצם לא חותם, אתם המקום שממנו הכל התחיל וזה מקום טוב כל כך.

אני יודעת שיהיה לך חלק גדול, גם אם נסתר, בהתרחשויות רבות בחיים שלי.

אמיר:

– – כשאני מסתכל אחורה בזמן אני רואה שדברים שבעבר נראו לי מובנים מאליהם כלל אינם כאלה. כגון, פעם ראשונה שאני נתקל בזה שאין מי שייקח אותי מבית הספר כשההורים עובדים – תמיד עם חיוך מבין ואמיתי. והדבר הכי מורגש הוא הבייבי סיטר הטוב מכולם נעלם – זהו, אין. בארוחות של יום שישי בערב, כשכולם באים אליכם הביתה, אתה מאוד חסר, דעותיך חסרות לשיחות על רומו של עולם.

לאט לאט אני מתחיל לעכל איזה איש היה סבא שלי ועד כמה היה לי מזל שזכיתי לאחד כזה. כמה תכונות שאפיינו אותך ואת המשפחה שהקמת הן: תמיכה ועזרה ללא תמורה, דאגה והתעניינות מתוך הבנת חשיבות הדבר, התחשבות ואכפתיות בשביל לאחד את הקשרים…

(מתוך חוברת לזכרו)

רמי טלמור:

האירועי המשמעותי הפותח את האולם היה המחזמר "גברתי הנאווה" בהפקת גיורא גודיק האגדי. הפקת מחזמר ברמה כזאת מהווה אתגר לוגיסטי לא קטן בפני כל אולם הצגות ובפרט באולם כמו יד למגינים שהיה חדש וחסר ניסיון בתחום. המחזמר הפך ללהיט היסטרי והוצג שבועיים ברציפות.

שמואליק, בשקט שלו וביכולתו הארגונית הנדירה, חיבר קצוות ודאג שהכל ידפוק כראוי. הוא עבד יומם ולילה, בלי חשבון, העיקר שההפקה תצליח. ואכן, היא הצליחה ועוד איך.

בני המחזור:

שמואליק היה המוציא לפועל ביד למגינים. יום אחד הגיע לארץ פסנתרן כדי לנגם עם הפילהרמונית. הוא ניגש לבדוק את הפסנתר ופתאום שמואליק מתחיל לדבר איתו הונגרית… המפגש היה מדהים. ההונגרי נשתל מרוב התרגשות.

מי שניהל את הבית ולמעשה היה הרוח החיה בהקמתו, היה זאב דור. שמואליק היה יד ימינו והם הסתדרו מצוין. שנים רבות מאוחר יותר שמואליק חזר ליד למגינים.

ענת עוגן:

שמואליק עזר לי להיכנס לעבודה באולם. אני זוכרת את הפגישות המסודרות בהן פרש בפני את הניירות ואת טבלאות ההיערכות לסידור החשבונות. הוא צורף מיידית כנציג יגור בהנהלת האולם במועצה וכן כחבר בוועדת רפרטואר. הרבה פעמים, עם כניסתנו לתל-אביב, היה מציין שוב ושוב: אה… הייתי רוצה להיות כאן שנה אחת. כל ערב לראות משהו בעיר של תרבות. כשאצא לפנסיה אליה כאן שנה.

בנסיעות האלה התנהלו שיחות ארוכות על ענייני האולם או על חברים ומדרכות. על ספרים שקראנו, סרט שראינו, קונצרט ששמענו. שפכתי לפניו את לבי במצוקות העבודה והחיים וידעתי שיש לי אוזן קשבת ולב פעור, שמבין במה מדובר, שמבין אותי. לא הרגשתי בפער הגילים בינינו. אהבתי להתגאות ש"יש לי חבר בן 70".

(מתוך חוברת לזכרו)

שמואליק הגיע אלינו בגיל 10 בערך. היינו חבורת ילדים מאוד סגורה שלא ידעה לקבל את החדש, את השונה. הוא הגיע אחרי המלחמה, יתום מאב, דובר הונגרית, אינו מכיר את שפתנו, את התרבות והמנהגים של הצברים העוקצניים, ואנחנו היינו חבורה מתנכרת. גם הצוות החינוכי לא תרם, אבל באופיו הנוח, בכשרונו ובכוח הרצון שלו, שמואליק הצליח להתגבר על הקשיים ולהגיע להישגים בחייו וגם להקים משפחה לתפארת.

שמואליק אהב מוזיקה, כנראה עוד לפני שהגיע אלינו, כנראה חינוך מהבית. ביגור הוא למד לנגן בצ'לו. היה איזה מועדון עם רדיו, כל שבת אחר-הצהריים שודרה מוזיקה קלאסית מ"קול דמשק", רק בטהובן…

הוא הצטיין בשני ענפי ספורט. בכלל, כדי להיות מקובל או "כמו כולם" אתה צריך גם להצטיין במשהו. בעבודה, בטניס שולחן ובשחיית חתירה שמואליק הצטיין – ואנחנו קנאנו בו על יכולותיו.

שמואליק, כדרכו, ראה את החיובי וסיפר על אותה תקופה: "קצת צחקו עלי בגלל שהייתי ילד עולה מהונגריה עם מבטא משונה וגם השפה העברית לא היתה שגורה בפי, אך יחד עם זאת הם לימדו אותי מחוץ למסגרת הלימודים למען אוכל להשיג את הרמה של הכיתה"…

אחרי הצבא ראינו שמואליק חדש. הוא לקח על עצמו תפקיד אחר תפקיד, מהקל לכבד, תמיד בחריצות, בכישרון ובעיקר ביחסי אנוש מעולים. אבל בלט אצלו איזה קונפליקט מובנה באישיותו: מצד אחד יכולות גבוהות בארגון וביחסי אנוש, ומצד שני זה לא תמיד מסתדר עם הצורך לקבל החלטות קשות, לא נעימות, פוגעות. היתה לו בעיה עם להגיד "לא".

אין עוד מישהו ביגור שמילא כל-כך הרבה תפקידים כמו שמואליק. הוא העז לקחת על עצמו תפקידים שלא היה לו מושג בהם. האם זה הגיוני? האם זו רק העזה או אולי קצת "חוצפה", יוהרה? האם זה עודף ביטחון עצמי או ההיפך? מתחיל בנוי של ביה"ס, ממשיך בריכוז החממות, אחר כך ריכוז בניין, ריכוז עבודה, מנהל כוח אדם בלגין ומנכ"ל לגין. אחרי כל תפקיד אמרו עליו: זהו, יותר הוא לא יעלה, והוא עלה… הוא הוכיח שלא הגודל קובע", כלומר הידע חשוב, אבל הרבה יותר חשוב הם מבנה האישיות, היכולת ללמוד, היכולת להפעיל אנשים והיכולת להבין את המומחים למיניהם.

(מתוך חוברת לזכרו)

(כפי שסיפר לנכדים בעבודת השורשים)

נולדתי בבית החולים היהודי בבודפשט, העיר בה גדלתי עד כניסת הגרמנים להונגריה.

אבי נפטר מדלקת ריאות ארבעה חודשים לפני שנולדתי ואמי, אסתר, שהיתה אחות ראשית בחדר ניתוחים בבית החולים, גידלה אותי בעזרת משפחתה. אמא עבדה במשמרות ואני נשארתי בבית עם אחיותיה, בעיקר עם דודה יפה.

כאשר נכנסו הגרמנים להונגריה, בשנת 1944, השתנו חיי באופן קיצוני. עברנו לבית אחר בגטו, שהוקם במרכז בודפשט, והתחלנו לשאת את הטלאי הצהוב. לאחר מספר שבועות נלקחה אמא למחנה עבודה ואני נשארתי לבדי בדירה כמה ימים. דודה יפה, שנודע לה מה קרה, הכניסה אותי לבית יתומים יהודי. לאחר תקופה מסוימת היא הצליחה לשחרר את אמא ממחנה העבודה ואמא התחילה לעבוד בתור אחות בבית היתומים בו שהיתי.

יותר מאוחר השיגה יפה ניירות אריים בעזרתם יצאנו מהגטו וחזרנו לבית שלנו בחלק הנוצרי של העיר.

בתקופה זו החלו ההפצצות מהאוויר אך אנחנו חששנו לרדת למקלט מפחד שנוסגר על ידי השכנים לגרמנים. כאשר תכפו ההפצצות החליטה אמא שעדיף שנרד למקלט. בדיוק באותו יום נפגע הבית. המקלט היה צפוף ולא היה אוכל. רעבנו ימים ארוכים. השתדלנו לא להתבלט ולא לגלות לאף אחד שאנחנו יהודים. חלק מהדיירים חשדו בנו והלשינו עלינו, ואנשי הגסטאפו הגיעו ולקחו אותנו לחקירה. כנראה שהיינו כל כך משכנעים בחקירה, שממני לא ביקשו להוריד את המכנסיים ומאמא ביקשו סליחה וכיבדו אותה בסיגריות, שהיו אז מצרך נדיר. למשפחה עם שלושת הילדים שהיינו איתה במרתף לא היו מסמכים מתאימים והם הוצאו להורג על שפת הדנובה.

כאשר עזבו הגרמנים את בודפשט והרוסים נכנסו אל העיר חזרנו לאזור הגטו. הכל היה הרוס וברחובות היו מוטלות גוויות רבות. אמא יצרה קשר עם שליחים מהתנועות הציוניות שארגנו הוצאת ילדים יהודים מבודפשט. הילדים רוכזו בבתי ילדים לקראת העברתם לארץ ישראל. אמא קיבלה תפקיד של מדריכה. עזבנו את בודפשט עם קבוצה של כ-30 ילדים. נסענו ברכבת לווינה ומשם לעיר סטריט שבגרמניה. שם, בבית הבראה ענק שהיה שייך בעבר לגסטאפו, הוקם בית ילדים בו שוכנו ילדים מגיל שש עד שמונה-עשרה. כאן לראשונה התחלתי ללמוד קרוא וכתוב. אמא היתה מדריכה של הקבוצה הבוגרת. השתדלתי לא לפנות אליה בכינוי "אמא" אלא בשמה "אסתר" כדי לא לפגוע ברגשות הילדים האחרים.

באוגוסט 1947 עזבנו את סטריט ועברנו לרובע בלנקינזה שבהמבורג. נקלטנו בבית ילדים שהיה בעבר בית קיץ של משפחה יהודית עשירה. ארמון של ממש, על שפת האלבה. את הבית שכר והחזיק ארגון הג'וינט. כאן למדנו על ארץ ישראל, חגגנו את החגים ונערכנו לעלייה.

חיכינו לסרטיפיקטים וכשאלו הגיעו, במרץ 1948, יצאנו מהמבורג למרסיי. במרסיי נפרדנו אמא ואני מהקבוצה ונפגשנו עם אחותה של אמא, נושי, שחיה בפאריס. נושי הציע שאני אשאר בצרפת עד שאמא תסתדר בארץ אבל אמא סרבה להיפרד ממני. לאחר שבוע בצרפת עלינו על אוניה יוונית והפלגנו לארץ.

הגענו לחיפה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור. בתחילה נשלחנו למעברה ברעננה ולאחר מספר שבועות הגענו (אמא, אני ואברי, ילד מהקבוצה שהצטרף למשפחתנו) לקיבוץ יגור בעקבות גולדה מינץ שהיתה שליחת תנועת "דרור החלוץ" בסטריט.

ביגור, בגיל 11, החלו חיי "הרגילים" כילד. אמי התחתנה עם יעקב אדר ונולדה לי אחות, עלית. וכך הפכנו למשפחה קטנה .

(מתוך חוברת לזכרו)

בשנת 1983 גויס שמואליק ללגין ע"י מיכה קיגל לתפקיד מנהל כוח אדם. במשך חמש שנים מילא תפקיד זה כשמשימתו העיקרית היא הכנסת חברי יגור לעבודה בלגין במקום שכירים.

לאחר שנת לימודי מינהל עסקים ברופין, עבד שנתיים כמנהל פנים. בשנת 1990 נבחר למנכ"ל ומילא תפקיד זה במשך קדנציה של חמש שנים. בשנת 2000 חזר לתפקיד המנכ"ל למשך שנה נוספת. בין לבין הקים בלגין את מערך עלויות האיכות אותו טיפח עד יומו האחרון.

מיכה קיגל:

אחד הראשונים שגייסתי כמנהל כוח אדם היה שמואליק. הוא שינה את כל הגישה – היחס כלפי חברים ושכירים. התחיל מהלך רחב לשיפור המצב בלגין – הכנסה של חברים למפעל במקביל לפיטורי שכירים. היה קשה להכניס חברים ולכן היה צריך ליצור אווירה מתאימה ביגור ובלגין. שמואליק העביר ביגור החלטה שכל מי שמשתחרר מהצבא נכנס לעבוד במפעל. פעולה זו "הצילה את לגין" כי עד אז השכירים ניהלו בפועל את לגין. הכוח העיקרי של שמואליק היו יכולותיו החברתיות והארגוניות. כשהמלצתי עליו למנכ"לות זה היה בעיקר כי הוא יכול, רוצה ויודע לעבוד עם צוות. הוא עזב בסוף הקדנציה כי לא היה לו קל. הוא עשה את תפקידו טוב עם המון מסירות – נתן את כולו. היה לו יחס מיוחד לחברים המבוגרים, דאג שיישארו במערכת.

יעקב לויתן:

כאשר סיים את המנכ"לות לא התייעץ עם אף אחד, היה פגוע מהרבה דברים ורצה לעזוב מייד, אבל רצה להמשיך בלגין ויצר תפקיד חדש – "כומר מוודה". היו עולים אליו לרגל ומתייעצים על נושאים רבים, בעיקר בצד החברתי. שמואליק ידע להפעיל אנשים וקידם את לגין מאוד. היו באים אליו ממפעלים אחרים כדי ללמוד את נושא עלויות האיכות ואת מדדי המצוינות שקבע.

(מתוך חוברת לזכרו)

רקוויאם לידיד

אזוב ירקרק, רך כפלומת נעורים,

עולה בלחי המצבות האפורות

הנמות למרגלות העצים

עתירי הצל

עכשיו.

וכבר עשבי השכחה נובטים

בדרכים בהן צעדנו

ולא נוסיף ללכת עוד

יחדיו.

גם הסערות אשר ידענו כבר שככו

ואיתן גם אתה

כים הנח מזעפו,

ורק צדפים פעורי פה,

כמו געגועינו,

נותרו ריקים מיושביהם

על החוף.

סיפורך שלא סופר עדיין

לא יסופר עוד,

ייוותר עלום שם במרתפי הזיכרון

של אלה שחוו

את הימים הנוראים ההם

עד הסוף.

אנחנו רק נזכור את הצלקת

שפצעה את נפשך

גם שרצית בכל מאודך

לדמות לנו, בני הכפר,

מבלי לדעת למה וכיצד

ואיך.

כאילו ביקשת לך תמיד

את הסערה,

למצוא בעינה את השלווה

לנפשך המיוסרת,

למחות את הדמעה

ולחייך.

ואנחנו, התמימים, לא הבנו

לא נבין

מה הריץ אותך ולאן?

עכשיו דרכינו נפרדות לפתע

ללא פשר, ללא תשובה

למרגלות העצים עתירי הצל.

עוד מעט ויעלה אזוב השכחה

גם בלחיינו

ועשבים רכים ילחכו

את רגלינו התועות

לכאן.

(מתוך חוברת שיצאה בשלושים למותו של שמואליק)