שמואל לנדאו

טרנסילבניה, מולדתי, השתייכה קודם לרומניה ורק בזמן המלחמה צורפה להונגריה.

בגיל צעיר נעשיתי פועל ועבדתי בעבודות שונות. הצטרפתי לתנועה הסוציאליסטית, ולאחר מכן גם לתנועה הציונית. זכורני שבעירנו היתה פעולה ענפה למען קק"ל. התנועה הפעילה ביותר מבין תנועות הנוער הציוני היתה תנועת "הנוער הציוני", ולכן נמשכתי לשורותיה.

בינתיים גוייסתי לצבא סדיר ברומניה, ולאחר השיחרור ב-1933 יצאתי להכשרה של "הנוער הציוני".

יהודי טרנסילבניה היו דתיים והתנגדו ברובם לציונות. למרות שהיו בדרך כלל אמידים, לא עזרו להכשרה החלוצית. נזכר אני שב"ימים הנוראים" הזדמנו לבית הכנסת. לבושים היינו בסגנון "חלוצי" דאז… אחדים מהמתפללים שאלו: "מיהם הנערים האלה?" התשובה היתה: "אלה יתומים מסכנים שרוצים לעלות לפלשתינה". אין תימה, איפוא, שללא עזרה היו ההכשרות של "החלוץ" במצב חומרי קשה מאוד. למרות שהיו בינינו גם בני המעמד הבינוני המבוסס, לעתים קרובות רעבנו ללחם. היינו אז כ-150 חלוצים בהכשרות. עבדנו במנסרות, ביערות או בבתי חרושת בעיר. לפעמים עבדנו גם בכפר, במשתלת עצי-פרי.

ההכשרה חייבה שנתיים, אבל אני רציתי לשמור על זכותי לעלייה והמשכתי בה שנים. ביקרו אותנו אז בהכשרה שליחים מהארץ: דובקין, ביסטריצקי, צבי הרמן, משה קול ואחרים.

בלילה בו כבש היטלר את צ'כוסלובקיה היינו כבר מוכנים לעליה ב'. היה אז גיוס פתע לצבא וכמה מבין החלוצים הורדו מהרכבת בה נסענו לנמל. יצאנו באוניה "אסימי" מנמל קונסטנצה. היה זה ערב פסח 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. יהודי רומניה נתנו לנו צידה לדרך בעין יפה וערכנו "סדר פסח" כהלכתו. באוניה נפגשנו עם חלוצים ממחנות אחרים, מרומניה ומפולין, שם נפגשתי עם דבורה, איתה נקשרתי אחר-כך בארץ בקשרי משפחה.

לאחר הפלגה של תשעה ימים הגענו ארצה. חלק מהעולים הורדו על-ידי חברי "ההגנה" בכפר ויתקין. התוכנית היתה להוריד את שאר העולים בלילה הבא, אבל הבריטים גילו בינתיים את האוניה וגרשו אותה ליוון. לאחר כמה חודשים שוב עלינו ארצה.

הגרעין אליו השתייכתי עלה על הקרקע וייסד את קיבוץ כפר גליקסון, בו הייתי חבר עשר שנים. אבל לא היתה שותפות רעיונית סוציאליסטית ביני ובין יתר החברים שם, כי הרי כל חיי הייתי פועל פרולטרי. הם שללו את חג האחד במאי וכו'. חיפשתי, על כן, דרך לעבור לישוב של הקיבוץ המאוחד. כך הגענו ליגור.

שמואל לנדאו

ספר יגור, עמ' 381

בשנת 1939, בערב פסח, יצאתי מביתי בדרכי לארץ ישראל. באוניה בשם "אסימי" נפגשנו עם גרעין הונגרי-רומני ונאמר לנו כי עימו נתאחד ונהיה לגרעין אחד. באוניה נפגשתי עם שמואל לראשונה, ומכאן ועד מותו לא נפרדו דרכינו.

לאחר תשעה ימים הורידו את מרבית הבחורות ואת הבחורים עצרו, ביניהם גם מספר בחורות שלא הספיקו לרדת. לאחר שני חודשי נדודים הירשו להן לרדת מהאוניה, ועל חשבון זה ניכו מספר סרטיפיקטים מהמכסה. באותה עת יסדנו אנחנו, אנשי ההכשרה בצירוף גרעין ישראלי, קבוצה חדשה והתמקמנו בהדר הכרמל בחיפה.

כאשר נודע לשמואל שאני נמצאת בקבוצה בחיפה, הוא הגיע אלינו ושיכנע אותי ללכת עימו להרצליה. שמואל עבד בזמן הראשון בגן-ירק, ולאחר עת לא רבה עבר לעבוד בנגריה. גרנו שנתיים וחצי באוהל. שמואל עשה שולחן עגול מארגזי תפוזים וצבע את הרהיטים בתכלת.

לאחר שלוש שנות שהותנו כאן עברנו להתיישבות בכפר גליקסון, ועד שהוקמה הנקודה התגוררנו באוהלים. היתה לשמואל גישה מציאותית לעבודה. לא אחת הוא שאל למה זה אין החקלאים בארץ עובדים כמו עמיתיהם בחוץ לארץ, כלומר – מחושך עד חושך.

שמואל היה אב ובעל מסור מאין כמותו. רצה מאוד בבת. משאלה זו נתמלאה רק בהיוולדה של נכדה, ולאושרו לא היה גבול. שמואל היה שכן אידיאלי והיה מרוצה מכל דבר. היה לו גם תחביב, היה עושה תכשיטים והקדיש לכך שעות מספר מדי יום.

בשבועות האחרונים חש שלא בטוב. הפסיק את טיולו שכה אהב, ובייחוד את יפי הטבע בכלל והכרמל בפרט.

דבורה לנדאו

יומן ליום השלושים

פברואר 1976

זיכרונות ראשונים מאבא הם סיפורים של טרם שינה, אשר נשמעו כה אמיתיים מפיו עד כי חשבתים למציאות.

בעודני קטן אבא היה לוקח אותי לטייל לנחל קטן אשר זרם ליד ביתנו. הוא פרש רשת ובעזרתה תפסנו דגים, אותם הבאנו הביתה בצנצנת אשר שימשה כאקווריום. בטיולים אלה של שבת ושל ערבי קיץ שלפני שקיעת החמה, נטע בי אבי את האהבה לציפורים, שאת שמן לא ידע אך ידע להבדיל ביניהן. ואני, רק לאחר שנים, למדתי את שמותיהן, אם כי הכרתי אותן משחר ילדותי לפי סימנים שהורה לי אבא.

אני זוכר אותו גוחן ומריח נרקיסים רעננים, וכאשר קטפתי אותם להריחם אמר לי: "בן, ריחם האמיתי הוא בעודם באדמה". גם ביגור היה מתפעל מחדש בבוא האביב מיופיו של הכרמל. הוא היה משווה את ההר בחודש אפריל לנערה יפהפיה בת שמונה-עשרה. בגלל אהבתו לפרחים עשה גינה והקדיש לטיפוחה את מרבית שעותיו הפנויות.

בשנים האחרונות שבע נחת כסבא. בביקוריו המעטים באילת היה מבלה זמן ניכר עם נכדו הבכור במשחק הכדורגל, שהיה אהבתו הגדולה.

על כל אשר יש בי – יושר, הגינות, אהבה לטבע, ועל כל אשר העניק והקדיש לי, אודה לו תמיד.

אברהם.

יומן ליום השלושים

פברואר 1976

מעולם לא יצא לי לעבוד עם שמואל באותו מקום עבודה. אף באנו מסביבות שונים לגמרי. היכרותנו לא היתה קרובה, פגישותינו היו ברובן מקריות: בחדר האוכל, אי-שם בשבילי המשק; ובהצגות קולנוע ישבנו על פי רוב זה ליד זה. שיחות חטופות, ללא שיטה, בדרך כלל ללא כיוון מיוחד, ללא המשך וסיום. אבל נהניתי מהן, אף התחלתי לבקשן דווקא בזמן האחרון.

כי נשבה מהן רוח של ישרות, של קוממיות נפשית, של אישיות שלמה עם עצמה ועם מסגרת חייה, של תרבות הלב.

יותר משאוכל להוכיח דבר בעובדות, אוכל לתאר את הרגשותי, את רשמי:

אדם שסבל הרבה ושנים רבות, שידע להצניע את סבלו הגופני והנפשי בתוך עצמו, להפכו אפילו למקור של כוח מחודש לעצמו ושל עידוד לזולת. לא התאונן ולא אהב שיתאוננו אחרים על צרותיהם. השתדל שלא להכביד על איש בסביבתו הקרובה והרחוקה בגלל כאביו שלו. לא ראה את עצמו מעולם – משום שקשה היה לו – פטור מחובותיו בעבודה, בחוג המשפחה. להפך, עשה כל מה שהיה ביכולתו לעשות כדי לשמור על כושרו, להיות ולהישאר חוליה מועילה בחברה שבה בחר לחיות.

אהב את משפחתו ללא גבול והיה מסור לה ללא סייג. אהב את המשק והיה גאה על כל התקדמות בו. אהב בחמימות מיוחדת את ילדי המשק, אם כי היה אולי סגור מכדי לתת לכך ביטוי בולט, אבל הִרגשתָ בדבר בשיחה עימו. אהב ילדים בכלל והיה אב גם לילדים לא-שלו. אהב את הבריות והבריאה.

דומני שמה שאיפיין אותו היה יושרו המוחלט, הבלתי מתפשר: האמת היתה מובנת מאליה; אהבתו את משפחתו, את המשק, את הארץ – מעגלים מעגלים – הזדהותו עם צורת חייו, הנאתו מן החיים על אף רפיון בריאותו – מארג אחד היו, שלם ויציב. היושר והשלמות קרנו ממנו.

כאמור, הכרותנו לא היתה הדוקה, ובכל זאת הוא חסר לי, יחסר לי. חיבבתיו, והיעדרו ישאר בבחינת חלל ריק בל-יתמלא בנוף האנושי האהוב עלי. לא אעז לומר דברי נחמה לדבורה ולבנים. אם יוסיף להיות בי – והוא יוסיף בי – שרק בשולי הווייתו נגע, הרי בהם לעולם לא ימות. בזה אני בטוח.

אהרון שלם

יומן ליום השלושים

פברואר 1976