שמריהו זיידל

אני יודע, אין מנוס מזה. זוהי דרכו של כל חי, אבל בכל זאת נצבט הלב: האמנם זהו זה? לא נראה עוד את זיידל, לא נחייך זה לזה בפגישות מקריות ולא נטפח קלות על הגב, כפתיחה לשיחה? חבל, יחסר האיש לנוף היגורי.

הכרתי את זיידל מיום שבא ליגור, וידעתי: זה יהיה אחד האנשים שיהוו יסוד לחברה. היה מסוג האנשים האומרים "נעשה ונשמע", ולא הכזיב. זיידל היה איש מצפון. הוא ידע תמיד להבחין במעשים שלא הלמו אותנו ולהתריע נגדם בעוז. ובכל זאת, היה אהוד על הכל, כי ידעו – הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. מעטים האנשים שהיו כה מקובלים על החברים כמוהו. אינני זוכר שמישהו אמר עליו דבר שיגרע מכבודו.

שמורים איתי זיכרונות מימים עברו. סתיו, גמרו לדוש את החיטה. בפעם הראשונה יש ביגור יבול חיטה מבורך. מאות שקי-חיטה מונחים בערימה בחצר. השמים מתקדרים ויש חשש לגשם. פתאום נשמע קולו של זיידל בכל החצר: חבר'ה, צריך להכניס את החיטה. הוא לא היה אז בעל תפקיד, גם לא עבד במשק החקלאי אלא בעיר, בבניין, והוא עוד חדש במשק. אבל איך אפשר לשבת בצריף בשקט כשיש חשש שהחיטה תירטב?

או במקרה שהתקבל משלוח של נשק ובלילה צריך היה לפרוק אותו ולסדרו בסליקים – לא היתה בעיה לפנות לזיידל. אמנם זה אחרי יום עבודה קשה ומחר בבוקר צריך שוב לצאת לעבודה, אבל ידענו: זיידל לא ישיב תשובה שלילית.

וכך בכל דבר. בשקט, בענווה, בלי לעשות "טרסק" סביב עצמו. צריך להצטרף למקהלה, לגיוס בשדה, להקים תזמורת – זיידל תמיד בפנים. בצניעות, בחיוך ובמאור פנים….

עד ימיו האחרונים גילה צניעות ואצילות.

מרדכי בנארי

יומן יגור, 26.3.1982

זיידל,

עברו ה"שלושים" והלב דואב…

הכרתי את זיידל בשנה הראשונה לבואי לארץ וליגור "על הגורן". כלומר, במתבן הקש. בערך במקום שעומד עליו עכשיו מבנה המגורים הצפוני-מערבי של "שיכון הלול". בתוכו, בתוך ערימת החבילות, היה חלל מלבני, בדומה לחדר, כ-10 ממ"ר גודלו. מקום זה שימש להדרכה בנשק ה"כבד" – הרובה. שם הכרתי את זיידל לראשונה.

הוא הדריך אותי בשימוש ברובה. נפעמתי מן התופעה. עוד בימי ילדותי בחוץ-לארץ ידעתי מעשי התגוננות ולחימה ללא שימוש בנשק חם. אגרופים, אבנים ומקלות. לא ראיתי מעודי נשק חם מקרוב ולא החזקתיו בידי… והנה רובה. רובה ישן, בסתר, אבל נשק חם. ומה גם – מדריך חם.

בדחילו גילה זיידל את הרובה מעטיפתו וליטפו – היה זה סמל ליוקרתו של הנשק… אחד לאחד פירק זיידל את הרובה לחלקיו הניתנים לפירוק והסביר תפקידם ומטרתם – הגנה על החיים והרכוש היהודי בארץ. דבריו קצרים ומשכנעים. רק לאחר הבנת פעולתו של הרובה באו שיעורי התפעול: טעינה ופריקה; כוונות – עליונה ותחתונה; ולחיצות ההדק. בשיטה, בטעם ובהדרגה החדיר בנו זיידל את מעשה ההגנה.

לאחר מכן… פגשתי את זיידל באחסנה, בסליקים. בלילות, בשעות הקטנות שבהם, היינו חולפים כצללים בינות לצריפים ושקים על שכמנו. שקים של בר מלאי רובים… רטט היה עובר בלב כאשר נגענו בהם. ב"סליק" האטום, באוויר המחניק היה זיידל משתפך אז בניגון חסידי, חרישי ומרגש.

"חביות" היו לנו מתוצאת שונה. גם עצמית. את אלה היינו ממלאים ו/או מחליפים בחומר מרסק… חומר מסוכן שיסודו הניטרו גליצרין… זיידל היה המומחה לכך. התפלאתי לעוז רוחו, ליציבותו ולכושר האילתור שלו בעת הטיפול בחומר בדרגת התפרקות גבוהה. ריחות החומרים גרמו למיחושי קבס וכאבי-ראש חריפים. איני זוכר, ולו פעם אחת, את זיידל מפסיק את טיפולו… היה ממשיך עד גמר. "לא טוב לשוב ולבוא אל הסליק פעמים רבות מדי", היה אומר, ונשאר עד גמר המשימה.

זיידל אהב מנגינה. מוזיקלי היה. פעמים היינו נפגשים באקראי וניגוני "האוהל" ו"הרבי" היו קולחים לאט לאט מן הלב. יד רמה היה זיידל מניף בימים של חג: ביום העליה על הקרקע, ולאחר מכן גם ביום העצמאות. זיידל מצמיח כנפיים ליד השולחן הארוך והכבד. מסובים לידו במלבן חברים רבים, וזיידל פוצח ומנצח. לאחר הורה סוערת היו מתקבצים ליד השולחן וזיידל פוצח בשירי "האוהל" – "צ'יק צ'יק בום-בום… אי-אי זה לא טוב", והשולחן כולו מחרה מחזיק אחריו. וכשהלב מתחמם בא ועולה שיר הדייגים – מושכי הרשת – גם הוא מן "האוהל", ועולים הקולות ורועמים. הו-הו עד כלות. ואז, משנכנסים ערפילי השחר והאנשים עייפים, נרדמים, היה זיידל מלחש ומעורר בשיר הנוגה, המספר על החסיד העני, הדלפון, אשר בנה סוכתו באגורותיו האחרונים מחומרים לא משובחים ביותר – "אסוכה'לה אקליינע, פון ברעטעלאך געמיינע" (סוכה קטנטונת מלוחות פגומים), "פארדעקט דעם דאך מיט אביסעלע סכך" (כיסיתי הגג במעט סכך), מושך זיידל ומספר. והרבי מכשיר את הסוכה ושמחה בלב החסיד. מתמשכת המנגינה עד שעולה השחר. הגיע זמן היציאה לעבודה.

אלה היו לילות של חג! בהשראתו של זיידל. הם אינם עוד, אבל אולי ישובו – בזכותו של זיידל.

ינון זכרו איתנו.

צבי סלע

יומן יגור, 7.4.1982

לא קל לי להתבטא. אף פעם לא הייתי איש הציבור, אבל הצטבר אצלי כל-כך הרבה על הנשמה. מזמן אינני משתתף אקטיבי. אני בא לאסיפה מתוך הרגל. אני חי כאן ומעניין אותי כל מה שנעשה בבית הזה. אינני מצביע ואינני מדבר, אם כי יש לי לפעמים מה לומר, כאשר אני רואה שיורדים מהדרך. אמנם ראיתי זאת מזמן, אבל לא חשבתי כי עד כדי כך. ראיתי כי מכאן מתחילה הידרדרות.

אני חונכתי לקראת החיים הללו מאז חמישים וכמה שנים, בעודי ילד, בעודי נער. היה זה בשנות המהפכה. היתה אז התעוררות קשה אצל הנוער היהודי בגולה. התחילו אז ההכשרות. התחלנו לחשוב על קיבוץ, אם כי לא ידענו בדיוק מה צריך להיות קיבוץ.

איך הגעתי לקיבוץ ואיך הבינותי את הקיבוץ?

רבים חשבו אז על הקיבוץ – מי שהיה יותר פשרני ומי שהיה יותר מהפכני. ראשית כל חשבו על בניין הארץ, אחר כך – איך להגיע לארץ ישראל. הלא חשבנו אז כי לארץ צריכים לנסוע רק אנשים עובדים, אחרת יהיה כאן אותו הדבר כמו בגולה. הנוער התחיל להתקומם. אנחנו רגילים לשכוח מה היו פרנסות היהודים בגולה. חיו על מסחר, ספסרות, מלאכה ומקצועות חופשיים, אבל פועלים ממש לא היו רבים.

כאשר התחלנו לחשוב על ארץ ישראל אמרנו נעשה מהפכה, נהיה פועלים, והיינו פועלים. הלכנו מהבית, מהעיירה. בזמן הלימודים שלי הלכתי למסגר ועבדתי. קיבלתי הכשרה במסגרות. הייתי גאה שאני עובד, אני פועל. ההורים שלי התביישו ואני הייתי מלא גאווה.

יצאנו להכשרה. באו אלינו שליחים מהארץ, ביניהם היה אליהו גולומב, יהודה קופלוביץ-אלמוג. ינקנו מהנעשה בארץ. בשנים ההן קם הקיבוץ מהאידיאולוגיה כפי שאני מבין אותה: לבנות קומונה כללית בארץ, שכל הפועלים יחיו בקומונה אחת, ועל ידי כך לבנות את הארץ.

גדוד העבודה התחיל לכבוש עמדות בעבודה והקיבוץ התחיל להתפתח. הוא לא קם בבת אחת. נאמר כי אחד היסודות הגדולים בקיבוץ זהו השוויון. כולם שווים, בלי מעמדות, שוויון ערך האדם. את הכסף שהיה לנו הכנסנו לקופה הכללית. את החבילות שקיבלנו מהבית החזרנו. כך ראינו את בניין הארץ, את הקיבוץ.

כאשר אני משווה את האסיפות אצלנו כעת – על מה אנחנו דנים? הנה עניין הלימודים. עשו מהלימודים אידיאולוגיה. היתה פעם אסיפה בקשר ללימודיו של בן שלא לצורכי המשק. הייתי אז היחידי שהתנגד. אני בעד זה שכל אחד ילמד, אבל רק לצורכי המשק, אחרת זה סטייה והרס הקיבוץ. נכון שבכל קיבוץ אותו הדבר, אבל אותי זה לא מנחם. נגיע לזה שיהיו לנו אקדמאים שיעבדו בחוץ ו"הפרייבט" על ידם.

אני עוקב אחרי ההתפתחות ואני רואה מה שנעשה אצלנו. פעם היתה החלטה: חבר יוצא לעבוד בתנועה לשנתיים – האם אנחנו מקיימים זאת? זה לוחץ לי. יהיו רבים שיעבדו בחוץ, ומי יעבוד כאן? מי יעבוד במשק החקלאי? מי יעבוד במטבח ובשאר ענפי השירותים? האקדמאי יעבוד בעיר, יקבל משכורת, אבל בלי קשר עם הבית.

ועוד דבר פעוט – הנסיעות לחו"ל. אסור היה לקבל החלטה כזאת. אסור לשלול מחבר זכויות. אסור היה להעמיד הצעה כזאת להצבעה. אני יכול למסור את זכותי למישהו, אבל להחליט עלי – זה לא.

עניין התקציב הכולל – כאילו לא פגע. אני חושב שהוא פגע. היה זמן שקבעתי משהו לגבי הדרך של הקיבוץ, עכשיו אינני קובע. לאן נגיע? אני רואה שחורות – הגעתי למסקנה שאנחנו לא יכולים לעזור. לכאורה, מבחינה כלכלית מצבנו יותר טוב. אני מקבל כל מה שאני רוצה. אז מה רע? השאלה היא מה אני רציתי? אנו רואים את הקיבוץ כמפעל חיינו. אני נתתי את כל החיים שלי. לא רק אני כמובן, אבל אני יכול לדבר רק בשמי. ואם אני רואה את המצב – הרי זה כואב לי. אנחנו נקלעים למצב ללא מוצא.

ישנם חברים צעירים הטוענים שהקיבוץ לא מוכרח להיות דווקא כפי שחזו אותו מייסדיו. הוא יכול להיות גם אחרת. זה נכון, אבל אז הוא יהיה מושב שיתופי, אבל לא קיבוץ.

ובכל זאת אל תחשבוני לכופר בעיקר. למרות הכל כאשר אני משווה את החיים שלנו עם החיים בחוץ – הרי שחיינו הם יותר יפים.

(כתב יד משנת 1971)

החברים שהחזיקו ברשותם נשק היו אחראיים להחזקתו במצב תקין ושמיש. הם החזיקו אותו מתחת למזרון, שם היה "הסליק הפרטי". היתה סכנה שהנשק יתגלה ע"י המשטרה. התחלנו לכן בהכנת סליקים של ממש. חפרנו בורות באדמה, הכנסנו לתוכם צינורות ברזל בעלי קוטר גדול ובהם שמנו רובים ותחמושת. סגרנו אותם במכסים הרמטיים ואת הכל כיסינו באדמה. בחורף חדרה בכל זאת רטיבות לתוך הצינורות והיה חשש רציני לקלקול הנשק והתחמושת. הוצאנו אותו לאחסון יבש במשך החורף. היתה זו פעולה קשה וגם חשש נוסף לגילוי הנשק ע"י המשטרה. הגענו לכן למסקנה הגיונית שיש לסדר סליקים קבועים, מוגנים מפגעי טבע ומעינא-בישא.

הסליק הקבוע הראשון נבנה בבית הנוער (את הסליק הזה לא הצליחו לגלות בשבת השחורה) ומימדיו היו גדולים. בנינו אותו בשביל הצרכים שלנו, אך מכיוון שהמרכז פנה אלינו והציע לנו לאחסן נשק בשביל המחוז, קיבלנו זאת ברצון ומסרנו את הסליק לרשות מרכז ההגנה. הסליק היה משוכלל, מאוורר ומואר בחשמל. הממונה מטעם המרכז על כל הסליקים של ההגנה אשר הוקמו ביגור היה יצחק יגורי אשר תיכנן, יחד עם מהנדסי ההגנה, את מחבואי הנשק.

ביגור החלטנו לבנות סליק נשק בכל בניין חדש, כי אחרת לא היתה מתאפשרת אחסנת הנשק במקום. שאיפתנו היתה שלכל חבר ביגור יהיה נשק אישי. במשך הזמן אמנם הגענו לזה. את הסליקים הקמנו מתחת לריצפות הבית או שבנינו אותם על יד הבתים בצורת בור ביוב. הקמנו עשרות סליקים בשטח המשק…

בימי המאבק גברה סכנת החיפושים והיא חייבה החלפת מחבואים לסירוגין. עבודה זו נעשתה ביום ובלילה. חפרנו בשטחים מסביב למשק: בעצי הפרי, במספוא ועד החורשה הגענו כדי להטמין את הנשק…

עבודה זו נעשתה במתח מתמיד ובקצב מסחרר כיוון שהמלאכה היתה צריכה להסתיים עד עלות השחר. עבודה רבה הושקעה לאחר מכן בניקוי הנשק עם החזרתו למחסנים בבית.

כשהאנגלים גילו את הנשק בשבת השחורה הם התפלאו מאוד על מצבו התקין ואחסנתו הטובה, כשהוא עטוף ומשומן.

עוד משהו שכדאי להזכיר: עם כל משלוח נשק שהיה מתקבל מחו"ל היינו מגלים 2-3 בקבוקי וודקה, מספר נקניקי קרקובסקה, שוקולד וסיגריות שנשלחו מטעם "המסדרים" מעבר לים. היו אלה חברי "החלוץ" אשר עסקו באריזה וזכרו חבריהם בארץ לטובה. לא פעם היה "פיקניק" כזה בשעת העבודה מפיג את העייפות ונוסך בנו רוח התעוררות.

(פרק מתוך רשימה ב"ספר יגור")

בירחון "החלוץ", ביטאון התנועה החלוצית בפולין שהופיע במאי 1923, נדפסה כתבה קצרה וזה תוכנה:

"אושמיאנה. ביום 15 לאפריל התחילה העבודה בנגריה ארזיה. עובדים בה עשרה חברים מערים דלקמן: סווענציאן – וילקומירסקי וזיידל; גלובוקי – קוזיול (הוא בן-לוי), צירלין וישורין, ועוד כמה חברים מפוסטבי, סמורגון ועוד. במשך הזמן הקצר הספיקו כבר החברים לעשות עבודה רבה, מקבלים הזמנות מאנשים פרטיים ועושים חיל בלימוד המלאכה. ע"י הנגריה מתקיים בית-חלוצים, שיעורי-ערב ללימוד השפה העברית, מארגנים הרצאות, שיחות ועוד. דו"ח מפורט ע"ד המצב של הקבוצה ניתן בנומר הקרוב".

היינו בהכשרה שנה וחצי. היה זה קיבוץ ההכשרה השני אחרי גרוכוב, אלא שגרוכוב היתה מבוססת על חקלאות והקיבוץ שלנו על מלאכה. בכדי להתקבל לקיבוץ ההכשרה באותם הימים היו צריכים לשלם סכום מסויים. לא היה לנו תקציב ולא פעם רעבנו ללחם. את החבילות שקיבלנו מהבית החזרנו. רצינו להיות עצמאים בכול ולהתקיים מעמל כפינו. עבדנו בכל מיני עבודות שחורות, בעקירת שורשים וכו'. כאשר התחלנו לעבוד בנגריה הוטב מצבנו במידת מה.

הגענו ארצה בחודש אב, בשנת 1924. עוד בחו"ל נחשבנו כפלוגה של גדוד העבודה בהשפעתו של יהודה אלמוג (קופלוביץ), שהיה אז שליח בפולין. ברל רפטור קיבל אותנו מהאוניה בשם הגדוד.

עברנו מיפו לירושלים ועבדנו בחיצוב. בשם הקבוצה ייצג אותנו בגדוד בן-לוי, ועל כן נקראה הקבוצה על שמו. היה זה אדם קיצוני בדעותיו וקנאי לערכים בהם הוא האמין, ובמיוחד קנאי לעברית…

פלוגת גדוד העבודה בירושלים, שמנתה כמאתיים איש – הכי גדולה בארץ – מצבה האירגוני היה לקוי ביותר. לא היה דיור מתאים. גרנו בצריף בלי חלונות וללא דלתות. בחדר האוכל היתה במה ועליה היו רוקדים כל ערב.

גם מצבנו התנועתי בתוך פלוגת גדוד העבודה בירושלים לא היה משופר ביותר. אנחנו היינו אנשי אחדות-העבודה ומפלגה זו היתה מוחרמת בפלוגה הירושלמית…

– – –

לא יכולנו להמשיך יותר ועזבנו את הגדוד. מניה שוחט ז"ל כינתה אותנו עריקים. קבוצתנו מנתה כ-25 חברים. החלטנו להישאר בינתיים בירושלים ובמשך הזמן נחליט על דרכנו בעתיד. היינו פעילים מאוד בהסתדרות. בבחירות לוועד אגודת החוצבים הופיע בן-לוי כמועמד מטעם קבוצתנו ברשימת אחדות-העבודה.

עבדנו בכל מיני עבודות… אבל בעיקר עבדנו בחיצוב, אולם לא היה לנו סיפוק. נמשכנו לכפר ולחקלאות והתקשרנו עם מזכירות הקיבוץ המאוחד, שיעצה לנו להצטרף למשק צעיר – ליגור, שהיה מושתת גם על עבודת-חוץ.

ביום בהיר אחד ארזנו את מטלטלינו הדלים ואת כל כלי העבודה שלנו, ולפנות ערב הגענו ליגור. נתקבלנו בלבביות רבה. אמנם הרושם הראשון היה די קשה, המשק נראה לנו אז דל ועלוב, אבל במהרה התרגלנו למציאות החדשה… התאכזבנו קצת בתחילה כי לא נתאפשר לנו להיכנס לחקלאות ועבדנו בעבודות שונות, גם בעבודות-חוץ. במשך הזמן, כל חברי קבוצתנו – י. בן-לוי, ברנשטיין, וילקומירסקי, זיידל, ישורין וצירלין – עברו לחקלאות. ישורין הגיע כחודש אחרינו. מחוסר כסף להוצאות הדרך הוא הלך ברגל.

יגור סבלה אז מחוסר עבודה והציעה לישורין לעבור לעין-חרוד. התנגדנו כולנו. טענו כי נתקבלנו כקבוצה ואין להפריד בינינו. כך נשארנו כולנו ביגור.

וילקומירסקי – זיידל

ספר יגור, עמ' 281