שרגא כהנוביץ

"רק אנשים פראיים יכולים להתיישב במקום כזה, וזאת ללא ידיעת המוסדות המיישבים" – המחמאה הזאת קיבלנו מפי מנחם אוסישקין ועקיבא אטינגר בביקורם הראשון ביגור – אז "יעזוּר" – כשנה בערך אחרי עלייתנו על הקרקע. הכיצד – הקשיתי – ללא ידיעת המוסדות המיישבים? והרי הודעתם מעל במת הקונגרס שעל אדמת יעזור עלתה קבוצה להתיישבות, ואפילו מובילה כל יום חלב לחיפה?

היה זה כנראה נימוק משכנע ומרכך גם יחד, ויחס האורחים החשובים ל"פראיים" השתנה תיכף לטובה.

יצויין, שבזמן היותנו בנשר הובלנו כל יום ל"המשביר" בחיפה (תנובה עדיין לא היתה קיימת) עשרה ליטר חלב. אמצעי התחבורה היחידי היה אז החמור. בשבת היינו מחבצים חמאה, מחוסר אפשרות להוביל את החלב העירה. רק עם עוברנו ליגור וגידולה של הרפת עלתה תנובת החלב וסיפקנו לחיפה כשלושים ליטר כל יום.

– – –

עליתי ארצה מקיוב בסוף שנת 1913. בבית אבא קיבלתי חינוך ציוני והייתי קרוב ל"צעירי ציון". הרעיון לעלות ארצה היה, אם כן, תוצאה טבעית של הכרתי הציונית במשך שנות התבגרותי.

משפחתי התנגדה תחילה לעלייתי יחידי מכל המשפחה. אם לעלות הרי כולם. לא רציתי לחכות, ואמנם אחרי זמן קצר עלתה כל המשפחה. התחנה הראשונה שלי היתה רחובות, עבדתי בפרדס. הערבים רצו לדחוק את רגלי על ידי הגברת קצב העבודה, ואם כי אף פעם לא התנסיתי בעבודה פיזית – עמד לי הרצון העז והחזקתי מעמד עד כדי כך שהערבים ויתרו על ההתחרות, שהתישה את כוחותיהם לא פחות מאשר אותי. כך עברתי את טבילת הזיעה הראשונה בעבודה ונעשיתי פועל ממש.

מרחובות עברתי לנס-ציונה וגם שם המשכתי לעבוד בפרדסים ובכרמים. בימים אלה באו אלי נציגי "אחוה" והציעו לי להצטרף לקבוצה. קיבלתי את ההצעה ובסוף 1914 עברתי לפתח-תקוה ונתקבלתי כחבר "אחוה". באותן השנים נשלחתי עם עוד ארבעה חברים, וביניהם יואל ברגמן ז"ל, לרחובות, לשמירה בפרדסים מטעם "השומר", אשר קבוצת "אחוה" נענתה לפנייתו.

היתה זו השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה. בעיית השמירה החמירה מאוד, בארץ שוטטו עריקים, ברובם ערבים ומיעוטם טורקים, אשר עסקו בשוד דרכים והיו מתנפלים על השומרים ופורקים את נשקם מעליהם… שמרתי יחד עם ברגמן….

– – –

כידוע, התנדבה כל קבוצת "אחוה" לגדוד העברי בשנת 1918. היינו מפוזרים בפלוגות נפרדות, אבל קיימנו קשר מתמיד בינינו ונפגשנו לעתים קרובות.

השתחררנו בשנות העשרים ושוב התלכדנו יחד. לפני עלייתנו ליגור עבדנו – חלק מקבוצת "אחוה" – בייעור הכרמל מטעם החברה להכשרת היישוב והסוכנות…

כשנה לפני עלייתנו על הקרקע נסעה משלחת ליגור בכדי לתהות על טיב המקום. השתתפו במשלחת אנשי קבוצת טירה, ששמה יצא אז בארץ כקבוצה מבוססת עם רפת גדולה, לפי המושגים דאז. הם גם כן חיפשו מקום מתאים להתיישבות, אבל כנראה שהמקום לא מצא-חן בעיניהם והם הסתלקו מהתוכנית הזאת. אין להגיד שלנו, אנשי "אחוה", לא היו חששות כבדים בנוגע למקום זה, אבל היתה לנו גישה אחרת. המרחבים השוממים האלה קסמו לנו ושוב לא רצינו לוותר עליהם ולחפש מקומות אחרים… השתכנו בחושות ערביות על גבעת "נשר", שהיתה שייכת לבית החרושת.

כאשר עברנו בסוף הקיץ מנשר ליגור היה זה מאורע חשוב בחיי הקבוצה הקטנה… במקום החושות הקימונו כמה צריפים, רפת, אורווה ולול, ובקיצור – משק. עבדנו אז בשדה, בעיר, בייבוש הביצות וניקוי הקישון. כמובן שהקדחת לא פסחה עלי, וכמו כולם קדחתי ועבדתי. בינתיים תקפה הקדחת את כל החברים, ועל הקבוצה עבר משבר קשה. הרגשתנו היתה אז שאין להתקיים יותר בנפרד ויש צורך דחוף להצטרף לגוף ארצי. אבל לא היה קל להחליט במי לבחור – בגדוד העבודה או בקיבוץ עין-חרוד. ואמנם נתקיימה ישיבת מזכירות עין-חרוד ויואל ברגמן הביא לישיבה זאת את רצונה של יגור להצטרף לקיבוץ.

– – –

שרגא כהנוביץ

ספר יגור, עמ' 17

קצת בדחילו אני מנסה להעלות קוים לזכרו של שרגא כהנוביץ. היה זה אדם אשר לא הירבה בדברים וסלד מדברי שבח עליו…. רצונו כבודו, וגם אני אכבד את רצונו.

כהנוביץ הוא ממניחי היסוד של חיי שיתוף וחיי קבוצה – אולי לא מתוך גישה אידאולוגית סוציאליסטית ואף תנועתית מגובשת, אך ודאי מתוך מניעים חברותיים של צרכי התקופה ושל התנאים האובייקטיביים של הפועל בימים ההם, שנענה להם בכל לב; ומתוך דאגה לאדם העובד, החלש והבודד, מול סביבה עויינת והתכחשות האיכר היהודי בדאגתו למשקו הרעוע, כהנוביץ נשא עיניו לצורת חיים אשר תבטיח את המחר של הפועל, שלא יישאר בודד מול העתיד המעורפל בבוא היום.

– – –

הלכנו עם כהנוביץ לכל אורך הדרך מאז קיום המשק. שכנים לחדר היינו. כבר מיָמַי הראשונים לבואי לקבוצה ראיתי בו דמות מעניינת בין יתר האנשים המעניינים ביותר. איש איש ומטענו האידיאי… לוהט בלהט היצירה והעשייה, מוכנים ודרוכים לבאות…

כהנוביץ ניחן במבנה גוף אתלטי, בעל כוח רב, אך את כוחו זה לא הפגין ולו פעם אחת, פרט למקרה אחד שבכוחו זה ניצל ממוות. ומעשה שהיה כך היה: בעובדו ברפת נכנס לתא הפר כדי להוציאו לחצר הרפת. פר זה, מגזע הולנדי היה ומימדיו עצומים, ולכן גם נקרא בשם "גרנדפד". כהנוביץ אחזו בחח שבנחיריו אך החח נשבר והפר השתחרר מידיו של כהנוביץ, שהכירו היטב, וכהנוביץ נשאר עומד מול מפלצת זאת ואין איש עימו. אך שרגא בזריזותו וכוחו תקע שתי אצבעותיו בתוך נחירי הפר עד שזה נכנע.

מהימים הראשונים נוהג הייתי להימצא בקרבתו בכל מקרה של קטטות וסכסוכי גבול עם הערבים השכנים. הופעתו השקטה והביטחון העצמי הפתיעו את הערבים.

גם ביחסים בין החברים… שימש כהנוביץ גורם מרסן וממתן. אם בויכוח בין פרוז'נסקי ורוב חברי אחוה, על דרך התנהגותו של זה ועל דרכו בקבוצה, היה זה כהנוביץ המונע התפרצויות יתר, וכל צד חיפש את קרבתו ושיקול דעתו.

– – –

כהנוביץ לא היה רודף כבוד או שררה ולא רצה לקבל על עצמו כל תפקיד ייצוג. סלד משליטה על הזולת או לכפות דעתו. מטבעו היה ביישן, צנוע, ועם זאת עקשן ובעל השקפת עולם מוצקה וברורה. ידע להטות שכם…

עם כל רצוני להיות נאמן לרצונו של כהנוביץ ולמעט בשבחים, אינני יכול שלא להפליג לאחור ולחשוף, למען האמת ההיסטורית וכדי שיידעו הדורות הבאים, מי הם מניחי היסוד של המשק הזה ומה היתה רמתם הרוחנית והמצפונית. יש לדלות מנבכי העבר דמויות כמו כהנוביץ, ברגמן ועוד. כהנוביץ אמנם לא היה מבריק ולא הפיץ על סביבו הילה מסנוורת, אך הוא היה כאבן תשתית איתנה, עליה אפשר לבנות בניין בל ימוט…

בכוחות עצמו פילס דרכו ומילא אחר הצווים הלאומיים והפועליים עד יומו האחרון, ומן הראוי הוא שננצרהו בלבנו וננחיל את פועלו לדורות הבאים במשק זה, שהוא היה מראשוניו…

כהנוביץ – סלח לנו. היה זה צורך נפשי, אישי ותנועתי לבטא ולהעלות זכרך, ולו בצמצום. הן חבריך אנו ויקרת לנו מאוד.

יצחק יגורי

דברים ליום השלושים

בתוך חוברת לזכרו

כאשר נתבקשתי ע"י נוח לשאת דברי הערכה לדודי פייבל, היתה תשובתי לראשונה שלילית. אך לאחר הרהור נוסף וכדי לא לפגוע בכבוד המבקש, הסכמתי. סירובי זה לא היה סתם. הן אין לך דבר שכל-כך עמד בסתירה וניגוד לאופיו וטבעו של פייבל, אשר סלד מדברי שבח, היה צנוע וענו, נחבא אל הכלים. לא אהב דיבורים ולא השחית מילים לשוא.

היה זה בשנת 1925 ואבי שימש אז רופא איזורי בעמק, ופייבוש בא לעזור לנו להסתדר.

תמיד היה מוכן לעזור לזולת ובשמחה ואהבה, ויחד עם זאת בצנעה ובהסתר, ולא ביקש דברי תודה.

הדבר הטוב ביותר שיש לי לומר, הוא – שדודי פייבל היה אדם יקר. מעולם לא הוציא מפיו מילה בגנותו של מישהו, ואם גם היה במעשיו של אדם כלשהו מן השלילי, מצא דרך לרכך ולמתן את המעשה.

יהי זכרו ברוך.

ווליה (זאב) לוריא

בחוברת לזכרו