יומן לטרון – 1946
שוב גדרות תיל! שוב נפתח לקראתנו שער משוריין. לפני המפקדה אנו יורדים. מפקד המחנה, קצין עם כרס גדולה, מזמין אותנו באדיבות לישיבה. לאחר כמה עניינים רשמיים, אנו ממשיכים למחסן. נותנים לנו את כלי האוכל הנהוגים, ואת השמיכות. את המיטות (המילים האלה המתוקות שאנו שומעים!) ישלחו לנו אל תוך המחנה. המחסנאי טוען, שזהו רק הציוד העכשווי. למקרה שנהיה כאן זמן ממושך יותר, נקבל דברים נוספים. ענינו לו, עם חיוך על שפתיים, שאנו מקווים שבאנו רק לימים אחדים! (טעות מצדנו, שהתבררה כבר לאחר ימים אחדים).
היום מלאו 3 שבועות לישיבתנו כאן, בלטרון. ואם אני עכשיו אתחיל לתאר, מהי לטרון, אני שם לב, שזה בכלל לא כל כך קל. המחנה הזה הוא עולם בפני עצמו. עולם, שבחוץ, ולפחות עבורנו, לא מוכר לחלוטין. כן, כמובן שאנו יודעים וקוראים בעיתונים, שבלטרון נמצאים אנשים – בחלקם כבר זמן רב, בעיתונות קראנו, ששוב הפעם התרחש מצוד או פשיטה, ותפסו קבוצת אנשים והביאו אותם ללטרון. וזה כל מה שנודע לנו. לטרון היא כמו אי. אמנם היא שוכנת באמצע הארץ, יפה מאד, בתחילת העמק, העמק העתיק של אשקלון, שמוביל אל הרי יהודה מעלה אל ירושלים. בכל ערב אנו נלהבים מחדש כשאנו מטיילים למעלה על "וגבעת החיילים" ומתבוננים בהרים ברקע, עם צבעי הערב, על הכתום –תפוז, ומי שמצייר, חייב לערבב גם מעט צבע קרמין אדום עד לסגול –כחול. בחזית נשקפת הגבעה החומה, מעורבת מפס ירוק של היער שבתוכו נשקף הגג האדום של המנזר. עדיין יש בעמק עוד שטחים ירוקים, דורה, אבל גם אלה יהיו בקרוב כמו היתר – חומים ואפורים. במונית יכולים להיות תוך זמן קצר בתל-אביב, או גם בירושלים. אך המחנה הזה, עם צריפיו המכוערים החומים, וגגותיו החומים והמכוסים בפח גלי, אינו שייך לעולם הזה, ששם, מעבר לכביש, נוסעים המכוניות, זהו עולם של עצמו, עם חוקים עצמאיים, נורמות, דירוגים, קבוצות חברתיות ופוליטיות, סכסוכים ואינטריגות, בין הקבוצות. אחד "הירוקים" מצריך את הזמן להתמצא, להסתדר, רפיח היא מקום ארעי, הכל בה פרוביזורי. בה חיים כולם כאילו באפיזודה תוך זמן קצר, כך הם מקווים, הם יוכלו לחזור לבתיהם ולמשפחותיהם. לטרון אינה מקום ביניים, מי שיושב – בה, יושב! יתכן יום אחד בלבד, אך יכול גם להיות שבמשך שבועות. וגם שנה! או שנים רבות! אין איש יודע, וזה גם לא נאמר. גם אם מטילים על מישהו זמן מסוים, זה לא אומר מאומה. לאחר חלוף הזמן, יתכן וזה יהפוך לנצח! אך כמו כן, גם ייתכן, שבאחד הימים – יום אחד, שבוע אחד, שניים, שלושה או ארבעה שבועות, לאחר בוא האסיר, הוא ישוחרר לפתע. מדוע, למה? איש אינו יודע. אין משפט, אין פסק דין, אין יעוד, ה- C.I.D. בעלת הכוח מכתיבה. ללא סיבה מסוימת. קוראים לזה "מעצר אדמיניסטרטיבי" בדיוק כמו המעצר עצמו ללא מובן, הוא אופן המעצר גם. בני אדם הם מסיבה זו או אחרת חשודים. זו שטות מוחלטת! בגלל שאדם זה או אחר יש לו פרצוף של טרוריסט, בגלל שיש אדם באותו השם כמו זה שנמצא ברשימת החשודים, או כי הוא במקרה עבר בזמן מצוד, או אולי, משום שהוא הראה למשטרה על בית של אדם חשוב, שאותו המשטרה תכננה לעצור? ומסיבה זו הוא גם נעצר? או אולי, בגלל שבעל הבית, שרצה להיפטר ממנו החשיד אותו למשטרה? ולא שנעשתה בדיקה מדויקת ושוחררו האנשים שנחשדו על לא דבר, לא! יושבים עם סיבה או ללא סיבה! ואם ה-C.I.D. רוצים – יושבים גם ללא סיבה במשך שנה שלמה, ולא יודעים על שום מה! גם אין לפתוח בעריכת משפט נגד ה- C.I.D, ואין לתבוע פיצויים! הם יאמרו רק: האיש הזה היה חשוד, וזה יספיק…. רוב העצורים הם בחורים צעירים. אבל ישנם גם הרבה מאד אנשים מבוגרים כאן. אבות משפחה, שאינם יודעים איך נשותיהם וילדיהם יסתדרו בלעדיו, ישנם נערים בגיל 14-15, רואים פליטים, שעלו ארצה רק לפני זמן קצר, ואינם יודעים עדיין עברית, קרעו את האנשים מעולמם, והביאו אותם הנה. ואומרים להם: עשו מה שאתם רוצים! וכמו שזה עובד עם כולם, זה עובד גם אתנו. בימים הראשונים עוד שוברים את הראש, מה אני יכול לעשות על מנת לצאת מפה, ולהוכיח שהכל קרה בטעות, אבל במהרה יודעים, שלכל זה אין בכלל תכלית. נהיים אדישים, פטאלים, סתם חיים את היום, נהיים "אחד מתוך העיסה האפורה", ומתוחים יותר, בבוא היום שאמורים להשתחרר, על פי ההחלטה. ובחשאי מעזים לחשוב, אבל אולי בכל זאת?! אבל לא מתארים לעצמם. כי האפשרות של מעצר נמשך, היא הרבה יותר גדולה. ולכן מקבלים באדישות את הודעת הארכת המעצר. או אפילו בהרגשת הקלה, על שהמתח שנמצאת בו, חלף, עבר. ושוב אתה יודע, היכן אתה נמצא. וזהו הוא אם כן ההבדל בין רפה לבין לטרון. ברפה, אתה מצפה לשחרור, ומחכים. כאן לא מחכים, "יודעים", שאי-מתי כבר תצא! אך מתי?! אינשאללה! הפטליות הזו – יש בה גם משהו טוב: חיים כאן, ורואים ומחשבים, מה ניתן לעשות עם החיים האלה. ניתן לעשות הרבה, כי מסביבנו התיל הדוקרני, אך מחוץ לזה, ההגבלות הרגילות ומפקד הספירה מוטלים על הצוות בלבד. המחנה מתנהל כולו בצורה עצמאית, יש לו הממונים לכל עניין ועניין ושליטה בכל תחום. בכל צריף יש אחראי. גם אחראי לפינת הזלילה, מתקבלות הרבה חבילות, מן הועד הלאומי ותנובה, ועוד, והודות לזה, פינת הזלילה היא תמיד מצוידת היטב. ראש הצריף קובע בכל יום, מי המנקים את הצריף באותו היום, מי מביא את המזון, ומי רוחץ כלים. ראש המחנה הנבחר של המחנה כולו, מפקח הפנים, עליו מוטל – והוא הקובע, מי עובד במטבח המחנה, והוא גם זה שמסדיר עניינים במקרה של סכסוכים ואי הסכמות בין האסירים. משא ומתן עם מפקד המחנה, מתחלק עם המפקד העליון לענייני חוץ. כמובן שזה עניינו של אחד הוותיקים תמיד, נושא, שעליו עוד ידובר.
הצריפים, 8-10 בכל יחידה במחנה, הם גדולים, ובכל אחד מהם צוות של 20 איש, מיטה ליד מיטה, בשורה ארוכה, וגדוש למדי. בשעות הצהרים ושעות אחרי הצהרים, שורר בהם חום אימים. ומלא זבובים וגם רעש מחריד, ובלתי אפשרי לנוח. מפקד-ספירה – "תמם" מתקיים פעם ביום, בשעה 14:00 בחצר בחוץ. הצוות של כל יחידה יוצא בחום הקודח של הצהרים, בשורות של ארבעה איש, וסופרים אותם. מחוץ לזה, יש ביקורות נוספות בשעה 17:00 ובשעה 22:30 בתוך הצריפים עצמם. בד"כ אין רואים לעיתים קרובות את אנשי המשטרה. בתוך המחנה עצמו, הם לא נושאים את נשקם, אך הם מתהלכים רק עם המקל מתחת לזרועם, כמצווה עליהם. ואומרים עליהם, שהם כבר "די מחונכים"! בכל אופן, הם מודעים, איך להתנהג עם ה"כנופיה הפראית"! אחרת היו הצרות עוד יותר גדולות. אותו השוטר שעורך את הביקורת האחרונה בשעה 22:30, נועל את הצריף בצאתו, מבחוץ. לאחר מזה, איש לא יכול להיות מחוץ לצריף, ולמקרה שכן, זה ייחשב לו לבריחה מן המחנה! ל"צרכים ליליים ומיוחדים" מוקם בית שימוש קטן ליד כל צריף, כלומר – "בית השימוש הערבי הרגיל", עם דלי מתחת לפתח, שמרוקנים אותו מדי יום האסירים הערביים. בבוקר, בשעה 05:00 – 06:00 פותח שוטר את הדלתות. והולך על סוליות גומי מתוך "תשומת לב לא להפריע לישנים" חה, חה! או על נעליים מסומרות היטב, לביקורת. זה למעשה הדבר היחידי שהשוטרים עוסקים בו בתוך המחנה עצמו, (אלא, כאשר מודיעים על שחרורים) או – הארכת זמן המעצר. ואת שניהם מקבלים העצורים בשוויון נפש. מחוץ לזה במחנה שולטת "אוטונומיה".
המטבח, צריף גדול עם 4 מיכלים גדולים, שמתבשלים על עצים, פועל על ידי האסורים עצמם. כמובן שהתפריט הוא מאד פרימיטיבי. ברזי מים נמצאים בכמות מספקת, וגם המים הם על פי רוב מספיקים. יש גם מכבסה, עם מים זורמים חמים וקרים. ואפילו 2 אמבטיות. פעמיים בשבוע יש מים חמים לרחצה. יש אולם קריאה, על הקירות תלו העתקים גסים של כמה "מגדולי התנועה". מקום הכבוד כמובן, על פי הכיוון הפוליטי, ניתן לז'בוטינסקי.
ועוד – מסמר הדברים, "בית הקפה", צריף עם בופט, מכשיר רדיו מעולה, וכמה שולחנות קטנים וגסים. לא יתואר , מה הכל ניתן לקנות שם: החל מקפה, תה, (אפילו איכותיים) קקאו, על פי רוב פושר, גזוז, סיגריות, טבק, עפרונות, נייר כתיבה, ואפילו עץ-זית, לעבודות חריטה ידנית, ועוד. כמובן שלא משלמים בכסף מזומן, כי אם בסוג של כסף-מחנה, שגובים מהם את החוב. בעיקר הכרטיסים הם מהוצאות הוועד הלאומי, ובחלקם מקורם מן הכסף הפרטי, שהוחרם, ונמצא אצל מפקד המחנה, ושניתן למשוך בכל חודש עד ל-3 לירות אנגליות. בכל ערב מתאסף "העם" בתוך וסביב בית הקפה, על מנת לשמוע את החדשות. על הקירות תלויות תמונות מכל הסוגים: דיוות מן הסרטים, ונופים, פלקטים זוהרים של קולנוע. ליד הבופט – שולחן גס, ומאחוריו המדפים עם הסחורות למכירה, ועל הקיר הפרימוס עם סיר המים הרותח תמיד, נדחקים האנשים. המסחר פורח! ומה עושים עוד, במשך היום כולו? תפדלו, יש הרבה מה לעשות! ראשית כל – ישנה חרושת החגורות. יושבים ומחברים חגורות וצמידי-שעונים, מחוטים חזקים. עבודה מאד מסובכת. אך התוצאות לעיתים קרובות מדהימות! עבודות מאד עדינות, מדויקות ובעלי טעם רב, בצבע אחד או שניים, ובתווך עם דוגמה. מחוץ לזה קיימות העבודות הקטנות, "תוצרת הבית", עבודות מעץ הזית, שחותך לפסים דקים, שאותם ניתן היה לקנות בקנטינה. אמנם מכשור אמיתי אסור, אך "איכשהו" השיגו מסור קטן. או גם מפסלת דקה. כמו כן משתמשים גם בסכיני גילוח, דוקרנים פרימיטיביים, סכיני שולחן, שהפכו אותם למסוריות. נייר זכוכית, ומכשירי רופאי שניים שיצאו מכלל שימוש, ושהשחיזו אותם למסוריות עדינות וקטנות. במסירות שלא תתואר, יושבים במשך שעות רבות ליד חתיכת עץ קטנה מנסרים ומחוררים, משייפים ומחליקים. יוצרים קופסאות –סיגריות, בצורת מכשיר רדיו, צעצועים, מחרוזות קטנות. גם שרשרות ניתן לקנות כאן. מאד מבוקשים הם אלבומי תמונות עם עטיפת מעץ זית. (מאוחר יותר נהייתי עסוק מאד לצייר בטוש גדרות-תיל ומגדלי שמירה על עטיפות האלבומים מעץ זית. רואים דברים רבים מאד יפים בין עבודות היד הרבות.
ולומדים! לומדים כל כך הרבה, יש קורסים לשפות, לומדים עברית, אנגלית, ערבית, יש הרצאות בנושאים פוליטיים, היסטוריה, סוציולוגיה, כלומר, שחוגים רבים אלה נוצרו לאחר "השבת השחורה", ונמצאו מאות של קיבוצניקים במחנות, והם שינו את הרוח בכלל במחנות האלה! אנו שנינו – יהודה ואני, הצטרפנו בתקופה הזאת, כך שאני רוצה לחזור אל אותו הרגע, שבו נטרק השער של לטרון אחורינו:
אנו מגיעים לכביש המחנה, וכל אחד מאתנו סוחב את החבילה שלו. משני צדנו, מאחורי גדרות תיל – צריפים, צריפים וצריפים. בסקרנות מסתכלים עלינו: שוב באו חדשים! מניין אתם? מי אתם? אתה הרופא והמתרגם של יגור? מזהים אותנו. אפילו כתבו עלי בעיתון. ברור להם, למה אנו משתייכים. כבר נמצא אחד שלוקח אותנו תחת כנפיו. מביא אותנו אל אחד הצריפים. מביאים אותנו אל "צריף גבעת-חיים". "האם כבר אכלתם?" "לא, כמובן שלא, הרי היינו מאתמול בשביתת רעב". כאן מתחילים בשביתת הרעב רק היום. ומכיוון שאנו כבר הקדמנו אותם ביום אחד, מיד מגישים לנו מכל מה שנמצא במקום! וזה המון… תביאו את ארגז הביצים! מיד מוגשות לכל אחד מאתנו 2 ביצים מטוגנות, פרות, וגבינות. אותה התמונה בדיוק כמו אמש ברפיח! אנו לא מכירים אף אחד בצריף, אך מיד אנו שייכים אליהם. המושג "צריף גבעת חיים" לא בדיוק נכונה, כי בעצם רק 3 חברים מגבעת חיים נמצאים בו. השאר הם בחורים צעירים מ"מכבי הצעיר", שבאותו היום היו במקרה בקיבוץ, ונאסרו "למען הביטחון" גם הם, ב"הופ" גדול, בחורים שובבים, אך למען האמת גם די סימפטיים, אך מאד קולניים! נרגיש בזה במהרה, כי במשך כל היום קורה אתם משהו. או שהם שרים, או שהם מתווכחים, כמה שיותר בקולות רמים! או שהצריף רועד מקולות עבודות היד. נראה לי, שמחצית כמות הסכינים הפכה למסוריות. או שהם מתקוטטים. בכל מקרה, "השמחה" היא רבה, ואין רגע שקט. הם כבר הקדימו אותנו בשבועיים של לטרון, ומתחילים להכניס אותנו לסודות המחנה. וכדבר ראשון, על מנת שנדע: הנה המחברת בידינו. המשטרה היא קטנה ומכוערת, ככה הם מתפארים. והם מספרים לנו את הסיפור המשעשע על היום שהובאו הנה הקיבוצניקים. המשמר רצה לקיים מפקד וספירה, והם הופיעו בלבוש צבאי מושלם, מזוינים במלוא הציוד, עם פרצופים חשובים. זה לא נראה היה בעיני הבחורים הצעירים! והם הפגינו מחאה. החיילים הזיעו וקיללו במשך שעה וחצי! לא הייתה אפשרות כלשהי, לסדר אותם בשורות של ארבעה, ולספור אותם. בכל רגע התבלבל הכל שוב, והמספר אף פעם לא היה נכון. ואז הם ניסו להעמיד שני חיילים, ולהעביר ביניהם כל עצור בנפרד. אך אלה שכבר ספרו אותם, מיד התערבו עם אלה שטרם נספרו, וספרו אותם בפעם השנייה! וגם זה לא עבד! לבסוף הצבא וויתר, אך בזעם רב. בקושי הפסיקו את המפקד, ונשמעה שריקה רועמת: אחראי של אנשינו קרא להתעמלות. ולבסוף נעמדה כל החבורה של הבחורים בחיוך גדול ובמשמעת מלאה לתפארת, לאות ולדוגמה! מספרים לנו שהצבא – החיילים למראה זה מרוב זעם וחרון כמעט והתפוצצו. והם רצו, בהזדמנות חגיגית זו, לספור את הבחורים. אך החברה' שמו לב לזה, ושוב ירדה הספירה מן הפרק. למחרת נשלחו נציגים למפקד, ששאל אותם ,מה זה היה צריך להביע?! נאמר לו, שאין מסכימים להכניס חיילים מזויינים אל תוך המחנה. מאותו היום הגיע משמר- לטרון ללא חימוש אל תוך המחנה למפקד. ובהמשך – הכל דפק כהלכה. המשטרה ידעה מעכשיו עם מי שיש לה עסק, ועזבו את הנערים במנוחה.
ובכלל, וכפי שמתבטאים כאן, מתנהל גן עדן לטיפשים! ורושם כזה אינו מופרך. כי לאחר הכל – מה באמת חסר לבחורים כאן? המזון הוא יותר ממספיק, דאגות – אין. הפוליטיקה נשארה בחוץ, ובמשך כל היום ניתן להם לעשות ככל רצונם. ההגבלות האחרות , כן ונכון, זה ניתן לשאת. למעשה, זו רק אמירה כזו, ורק נכונה לגבי הבחורים הצעירים. המבוגרים ובעלי המשפחות חושבים אחרת, קוראים בדאגה רבה את העיתונים, עם כל מה שנוגע לזמנים הקשים בפוליטיקה. וכאן בא לידי ביטוי גם ההבדל העצום בין החדשים, הקיבוצניקים, שבטוחים, שבקרוב יחזרו הביתה, ו"הוותיקים", אלה שנמצאים כבר מזה חודשים רבים ואפילו שנים רבות כאן, וסביר להניח, שיהיו עוד זמן מסוים. ואם מתבוננים בזה במדויק יותר, נוכחים לדעת, שמאחורי השקט המדומה החיצוני המראה החיצוני הפטליסטי, נמצאים מתח עצום, ייאוש ומרירות רבה. נראים כאן אנשים שהם שבורים לחלוטין. בעיקר אני, בתור רופא, נפגש אתם בהזדמנויות שונות, ואני מזהה אותם בתור רופא, וחש את התוצאות של אותם המתחים ואת מצבי הפחד החשאיים.
אנו "מסדרים" את מיטותינו, בעצם "מיטה" היא ביטוי מעט מוזר למתקן הזה, 2 רגלי עץ, מעליהן קרשים אחדים, ויש גם דבר כזה כמו מזרונים. למי שארע ביש מזל, למזרון יש גבשושיות, המזרון ישן נושן, וקשה ביותר. אך למי שיש מזל, יש ברשותו מזרון בהחלט נסבל, שאפשר לישון עליו היטב. ואז נשאלת השאלה: מה עושים עם החפצים הקטנים שאנו סוחבים אותם מפה לשם וחזור, מעט הלבנים, הכמה ספרים, דברי הרחיצה, כי ארונות אין. על כן מחפשים קרש כלשהו, מחברים אותו עם חבלים או מסמרים בודדים, ויוצרים מדף פרימיטיבי. את המסמרים מחברים לקיר עם אבנים, כי פטישים הם כמובן חפץ אסור. בסופו של דבר הסתדרנו. כעת לוקחים אותנו אל "המנהיגים". למעלה, על רמה קטנה, ששם גם נמצא בית החולים, האמבולנס, ועוד כמה צריפים, נמצא צריפון, ובתוכו כמה חדרים קטנים, וגם חצר, והוא עם גדר-תיל נפרדת . שם הם גרים, חברי הסוכנות העצורים, משה שרת, גרינבאום, ד"ר יוסף, וגם רמז וש' מן הוועד הלאומי, כמו גם דוד הכהן. בצריף שכן להם, גרים יחד 3-4 בחדרונים קטנים, ה- V.I.P., בחלקם אלה שלנו, ובחלקם הרוויזיוניסטים. וביניהם שופמן, מ"המשקיף" וגם ד"ר פון ווייזל.
אנו נכנסים לגדר הפנימית. ה"גדולים" הסתדרו בנעימות, ויושבים בכיסאות הנוח שלהם, במכנסיים קצרים, עם או בלי גופיות. האחרים, מן האזרחים, מלובשים בד"כ בצורה יותר טובה. משה שרת יושב בחדרו ועובד. על פי רוב הוא עובד נון-סטופ, אלא כשהוא הולך לאכול, או שהולך להרצות במחנה הכללי. במשך כל היום ועד לערב המאוחר אפשר לראותו צמוד לשולחן העבודה שלו.
בדיוק עכשיו מביא הרדיו את חדשות הצהרים. לפני הצריף יושבים כמה חברים מן המחנה למטה, ומקשיבים. (על מנת שאנשים "לא קרואים" לא יבואו ללא זימון, החברים "שלנו" מציבים מדי יום כעין "משמר כבוד"). מברכים אותנו בידידות, מחליפים כמה מלים, ואז אנו שוב הולכים. בזמן הקרוב נבוא עוד לעיתים קרובות אל "גבעת המצביא". המנהיגים, אלה מימין ומשמאל ביחד, יש להם חדר–אוכל נפרד וגם מטבח מיוחד, שלהם. קיים שירות של מתנדבים, אנשים משלנו, שמבשלים עבור ה"גדוילים" , ושמשרתים אותם. אומנות הבישול שמתפתחת כאן היא מפתיעה ביותר, ואני חושש, שבעקבות התזונה הטובה, המאמצים הרבים של כמה מן האנשים להוריד כאן את כרסיהם יהיו לשווא! מקום אכסון מלאי – המזון הוא מעולה, יש 2 מקררים, שבתוכם גם נמצאים תמיד כמה וכמה בקבוקי בירה מקוררים. אם תסתכל מכיוון זה אל עבר המנהיגים שלנו, תראה שמצב מנהיגינו לא גרוע! ובכלל – בכל המחנה שלנו עודף המשקל של האנשים, עקב התזונה הטובה והרבה, וחוסר התנועה, מאד מקובל! מעט התעמלות הבוקר אינה תחליף לזה.
את חדרי ה- V.I.P. מנקים האסירים הערביים. שבאים בכל יום, מלובשים בחליפות–האסירים החומות – בצבע האדמה. גם למטה, במחנה הכללי, הם מנקים את החצר, מסלקים את האשפה ומנקים את בתי השימוש, ומרוקנים את פחי האשפה. במחנה הכללי, בתוך הצריפים עצמם, השוכנים בהם חייבים לנקות את הצריפים בעצמם. הקשרים והיחסים בין הכלואים "הרגילים" והמנהיגים הם מאד ידידותיים, אם גם תוך כדי שמירה על הדיסטנס. מצד שני, "הגדולים" הם מאד פעילים, בעיקר, כך הם היו בזמן שהמחנה היה תחת סימן הפלישה של הבריטים אל תוך הקיבוצים. הזמן הזה – השבוע הראשון של בואנו למחנה, תסס מחיי תרבות. שררה ואווירה של בית ספר תיכון-עממי, עם קורסים למיניהם, הרצאות, בעיקר בשעות לפני הצהריים. ולא פעם נמשכו הלימודים גם אחרי הצהרים. למדו ולמדו. עברית, אנגלית, ערבית, מתמטיקה, כימיה, היסטוריה, סוציולוגיה, ופוליטיקה. בכל צריף היה תלוי לוח השעות של הלימודים. לא היו מספיק שעות ביממה, על מנת להשתתף בכל הקורסים. מפתיעה ביותר היתה פעילותו הרב-גונית של משה שרת. הוא נתן קורס מבריק של דקדוק עברי. ואפילו רק בגלל יפי השפה העברית שלו היה כדאי להשתתף. זו הייתה הנאה לשמה, להקשיב לו! משה שרת אירגן סידרת הרצאות בנושא ההתפתחות הפוליטית הציונית. משה לימד ערבית. הוא דיבר ערבית כמו שהוא דיבר עברית. משה סיפר סיפורים מן הזמנים שהוא היה במלחמת העולם הראשונה קצין טורקי ומתרגם אצל אלוף גרמני. הוא מספר, ומה שהוא מספר, עולה מיד לפני העיניים – צבעוני, חריף ומבדח. הוא מספר, איך האלוף הגרמני הזה, לא יכול היה להתאושש מן התמיהה על הסגן הצעיר, שדיבר אתו גרמנית עם הטורקים – טורקית, עם הקצין הבולגרי – בולגרית, ורוסית, ושדיבר בסוריה ערבית וצרפתית, ובפלסטינה גם אנגלית ועברית! וכאן, באחד הערבים, הופיע משה שרת אצלנו, ואנו קיבלנו אותו בחיוך רחב, והוא ניצח פה על המקהלה! אנו מאד מתגאים במשה שרת, עבורי הוא תופעה משמחת לדוגמה, של מנהיג באמת דמוקרטי: חכם, מוכשר, חרוץ ומסור לעבודה בלתי פוסקת, אהוב על ידי כולם, וללא שמץ של יהירות.
אחריו בא עוד בן אדם נוסף: ללא תפקיד רשמי ברגע זה, אבל כפי הנראה שלעתיד כן, והוא בן-אהרון. טיפוס שונה לגמרי משרת, לא גמיש, אדיב וחייכני כל כך כמו משה שרת, ואם גם לפעמים עולה חיוך בפרצופו, הוא נראה כאילו לא במקום. הוא מדבר בקיצור, ברור, ומוחלט, בקול מעט צרוד וחורק, ויש לו על מה לדבר.
אך גם מחוץ ל-2 האנשים האלה, ישנם כאן הרבה אנשים שיודעים דברים מסוימים ושהם מחלקים את הידע שלהם כאן אתנו.
באותו הזמן הייתה האווירה כאן במחנה, כמעט דומה לקיבוץ גדול. הכירו רבים, או למדו להכיר במהרה. הלכו לבקר בצריפים האחרים. ישבו יחד "בבית הקפה" וסיפרו זה לזה סיפורים. ה"אזרחים הקבועים" של לטרון, כלומר יוצאים מן הכלל מועטים מן הימין, רוויזיוניסטים, אצל ושטרן, נדחקו לרקע, וגם הרגישו כ-כאלה. במרוצת הזמן, גם הופיעו מתחים לא קטנים. היו חשדות בין אלה לאלה, היו קטטות, ואפילו מכות.
ובכלל: איזה שפל בין כאן ושם, בין ימין לבין שמאל, איזה השפלות וחוסר אמון בין קבוצות קטנטנות ואחרות! ואיזה מן בני אדם הם שמתרוצצים כאן. בחלקם בנויים ברוע, ומכוערים, ואחרים טיפוסים פרובוקטיביים, גסים, ופראיים, וניכר מהיכן שבאו! רק בקושי תמצא פרצוף נעים. אך ביניהם בכל זאת אנשים שמצטיינים בספורט, צעירים בעלי מראה מאד נעים, אינטליגנטיים, ואפילו בלבוש ספורטיבי הם נראים תרבותיים. האליטה של הימניים נושאת, כמו מדים, את השפם הקצוץ הקצר, ערבוביה צבעונית! אשכנזים וספרדים, נערים מברלין ותימנים. ספורטאים וחיוורים, בחורי-ישיבה מכופפים, שכנראה רק עכשיו הספיקו לאסוף אותם ממאה שערים!
"האקטיביסטים" אלימים מעצם השתייכותם להשקפת העולם שלהם, נטו להתפרצויות, ואפילו ביניהם לבן עצמם. בכל יום אירעו בכל צריף וצריף מריבות ומכות , אך במהרה השתלטו עליהם "השוורים הגדולים".
מאוחר יותר, כשפינו את כל הקיבוצניקים, והמחנה חזר לפרצופו המקורי, אני שמתי לב, שההבדל בין "אנשי שלומנו" ואלה של הימניים לא היה כל כך רב. מי שיושב קבע במשך חודשים ושנים, יש עליו "חותמת" הם אותם הטיפוסים – קולניים, פראיים, לא מודאגים, והם חיים אל תוך יומם. הם שרים למשך כל היום את שירי החיילים שלהם. האחוז הגבוה של חיילים בעבר, שבחלקם השתחררו רק לפני זמן קצר מן הצבא והגיעו ישירות ללטרון, לא מדברים על הסיבות ובנושא זה שוררת שתיקה בכלל. בערבים הם יושבים ביחד, ואורגים את חוטי-הדייגים. מזמני הבריגדה המנצחים ומהוללים. מן הזמנים הפחות מהוללים ביוון, במדבר, במחנות האמונים. מדברים על איטליה, גרמניה והולנד, ושרים. נדמה לי, ששירי החיילים שווים בכל העולם כולו. הנימות פשוטות, בעירוב של קצב צעדה, גאווה גדולה וסנטימנטליות. בחילה אמתית קיבלתי רק, כששמעתי מן הפינות השונות את המלודיות הישנות של הגרמנים עם מנגינות ומילות הקרב. הרי זה ממש לא נחוץ לנו, שהיהודים ישירו כאן את שירי ה- S.A. ויחקו אותם עד לנקודה האחרונה! אבל אני חושב, שאנו הופכים להיות מאד נורמליים! להקיא מזה!
כל אלה, ועוד הרבה יותר, זו לטרון! מיד ביום הראשון חווינו דוגמה ל"תהום", בינינו ולבין "האחרים" .
הגענו מרפיח, שהייתה תקועה בשביתת הרעב. כאן, בלטרון, הכריזו רק יום מאוחר יותר על שביתת הרעב, וזאת בו זמנית עם השבתון שהוכרז על ידי הוועד-הלאומי לכל הארץ. אפשר היה לחשוב, שבזמנים האלה, שנדון על הכל, תישכחנה כל המריבות, וכל שוכני המחנות יתחילו כאיש אחד לשבות את שביתת הרעב. לפחות אנו, 2 החדשים, חשבנו ככה. אך לא דובר אפילו על כך! רק אנו, מאנשי השמאל חשבנו ככה, ושבתנו את שביתת הרעב. הימניים אמרו שהם לא ישבתו, כי מה אכפת להם הוועד הלאומי?! אני הייתי המום! האם אני כבר מבוגר מדי בכדי להבין זאת? או שאין לי בכלל מושג, במה מדובר? ובאמת, עד עכשיו לא היה לי מושג שה"תחזקנה" בעצם המנון השמאלנים מזיז להם מן הועד הלאומי. היא אינה קשורה אליהם. הם באופוזיציה לכל הנציגים הרשמיים של העם, יש לה ההנהגה העצמית שלה, והיא עומדת בחוץ. מענג אותם בכלל ובמיוחד ביום כזה לטגן ולאפות, ובמיוחד הם יאכלו היום בחוץ, מחוץ לצריפים. אנו מביטים בחיוכים האירוניים של האנגלים שעוברים לידינו. אבל, עד כמה מגיעה הפרוד, הפנטיות, וחוסר הקומפרומיסיות המרה, של הנערים האלה, ראינו בהזדמנות אחרת – "המריבה על ההמנון"!
מה קרה? כמו בכל הזמנים, בחודש יולי, התקיימו חגיגות לזכרו של הרצל. נאם גרינבאום, ובהמשך שרו כמה שירים, ולבסוף שרו את התקווה ואת ה"תחזקנה". בשובנו לצריף, זה היה צריף גבעת–חיים, עם הקבוצה של הנערים הצעירים של מכבי הצעיר, שמענו מריבות פראיות. מה, מעיזים באספה, שביניהם ומחוץ לקיבוצניקים גם תנועות אחרות נוספות, לשיר מחוץ ל"התקוה" עוד את ה"תחזקנה"? איזה עלבון! איזו חוצפה, אם דבר כזה ייקרה שוב, אז הם, 7 הבחורים הירוקים, בני 19 – 20, יעזבו את המקום מתוך מחאה! אני הייתי המום, האם אני כבר מבוגר מדי להבין את זה, או שאין לי מושג במה מדובר? ובאמת עד הנה לא היה לי מושג שה"תחזקנה" היא ההמנון של השמאלניים. אך אם כבר, אז שיר של ביאליק, עם מנגינה שהיא יפה יותר ועדכנית יותר, מאשר "התקוה" ? האם ההסתה כל כך קשה, שבורחים כאילו שהשטן רודף אותם מן הצלב של ישו, כשהוא שומע את ההמנון הזה? שהימניים הקיצוניים ביותר יכולים לשיר אותו? וכל זה כאן, בזמן הזה, ובלטרון? הדבר העסיק את מוחי!
בערב זה, דיירי הצריף לא נרגעו. עד שפרנטו הוציא את הצ'לו שלו וניגן לנו עד שנרדמנו. ובאמת, פרנטו היה מצויד בצ'לו שלו, כי שלחו לו אותו מגבעת-חיים. סיפרו לנו, שהאנגלים היו מאד חשדנים בעניין "הארגז הגדול", עמדו סביבו ובזהירות רבה פתחו אותו, ואז, לסיפוקם הרב, וכשלא מצאו מכונת-תופת, כי אם כלי נגינה, הכל בא על מקומו בשלום.
פרנטו, הוא איש גבוה, נאה, בנוי לתפארת, צ'כוסלובקי, כבר 17 שנים בארץ, והוא מה שנקרא "חברה'מן". הוא תמיד במצב רוח טוב והוא "נשמת הצריף". כאשר בערבים כובה האור, וכולם שוכבים במיטותיהם, ורק האורות ליד הגדרות זוהרים, ומדי פעם בוקעים האורות של הזרקורים פנימה, אז נשמעים הקולות מכל עבר: פרנטווווווו!!! נגן לנו!!!! ופרנטו קם, לא רואים אותו, רק שומעים איך הוא מוריד את הכיסוי מן הצ'לו, ומכוון את כלי הנגינה שלו. ומנגן! שירים פשוטים, קטעים מתוך אופרות מוכרות, פוטפורי מתוך קורלי ועד לגריג. המנגינות לא תמיד נכונות לגמרי, כי יש לו זיכרון מוזיקלי נוראי! אבל למי זה אכפת?! פשוט נעים לשמוע אותו כך , בתוך הלילה. הוא מנגן ברכות ובבהירות, ולצ'לו יש צליל חם ונעים. ולבסוף הוא מנגן שיר ערס. ואז אנו באמת נרדמים….
ושוב עברו להם שבועות רבים, ואנו עדיין יושבים כאן, בלטרון. נהיינו אזרחי לטרון אמתיים! (בעצם היינו כבר מזמן אזרחים אמתיים, כי מיד לאחר בואנו הנה, בא שוטר ורשם לנו 3 חודשים של מאסר! בינתיים נשלחו הקיבוצניקים לרפיח, ושם הם השתחררו. כבר עבר כל כך הרבה זמן, שכמעט ושכחנו את האפיזודה הזו. המחנה קיבל שוב את החזות היום-יומית שלו. לאחר שהקיבוצניקים יצאו מכאן. אנחנו הועברנו תוך כדי שבוע אחד 4 פעמים, על מטעננו. ולבסוף נחתנו קבע בצריף 6 – מחנה 4, צריף "הוותיקים השמאלניים" המפורסם. ושם למדנו איך התושבים הוותיקים מסתדרים בחייהם. כבר בכניסה לצריף שמים לב: אהא, כאן גרים הוותיקים! על הקירות מסודרים מדפים אמתיים, שעליהם מונחים בגדים ולבנים, ספרים וחפצים אחרים למיניהם. כאן נמצאת גם פינת כלי העבודה, שם פינת הזלילה, עם ממצאים ברי אכילה מדהימים! החל משימורים, קפה, סוכר, חלב מרוכז ושמור, נקניקים תלויים על חבל, סוכריות ועוגיות. על הרצפה עומד הפרימוס. מהר מאד נוצר בנו הרושם, שכאן ניתן לחיות! ביצה אחת או שתיים בארוחת הבוקר הוא דבר של כבוד, ולעיתים, אנו גם מטגנים אותן ביחד עם נקניקיות. אני אפילו הכנתי והגשתי לכולם "אומלט-סופלה אמתי"! בשבת, אם אתה רוצה במיוחד להתפנק, מקבלים את קפה המוקה, מוגש כאפרטיף למיטה! סגנון החיים מחוספס, אך לבבי, והאטמוספרה כזו כמו בטלנות מוסדרת. אחדים אמנם לומדים, הרוב מבלים את יומם תוך קשקשת, משחקי-קלפים, שח, מש-פש וקריאה.
גם כאן יש במשך כל היום המולה ורעש. עבורי זה הופך למטרד. קשה להתרכז בשום דבר. אפילו לנמנם בצהרים בלתי אפשרי. אני הזמנתי לי למשלוח את הספר העבה "פיזיולוגיה מקובלת", והתחלתי לעניין בו. אבל זה הולך לי קשה כאן למטה. במהרה מצאתי מקום שקט יותר, למעלה, בצריפי חדר החולים. שם אני עובד, מצייר, עוזר מעט לרופא-המחנה, בהתחלה זמנית ואחר כך בתור קבע. אני מזמין תרופות חסרות מקופת החולים בירושלים, מנהל את הבדיקות המעבדתיות, הפראקסיס גדל. לאחר כמה שבועות המליצו מנהיגי-המחנה עלי, וניתן לי האישור לעבור לגור במגורי ה- V.I.P. לחדר, עם רק עוד שני גברים. סוף סוף ניתן לי מה שהיה לי נחוץ! שקט, מיטה אמתית, אור בערבים כמה שהיה לי נחוץ. ובעיקר שום "טמאם" מחוץ לצריף. רק 3 פעמים בכל יום באו השוטרים ודחפו את חוטמם בחדרים, ועשו את החשבון החשאי.
קשה לי בנושא הציור, זה לא הולך כפי שהייתי רוצה. אני צריך שוב להתרגל. אני דבוק עדיין יותר מדי בפרטים הקטנים. אין לי התנופה הרצויה. אך בכל זאת כמה ציורים מצליחים די טוב.
ובדיחה: בלטרון אני מקבל את "הזמנת-ציור הראשון בחיי"! דוד הכהן מזמין בבת אחת 2 אקוורלים – האחד עבור משה שרת, והשני לעצמו. מדובר בתמונה של הצריף ההיסטורי שבו היו כלואים חברי הסוכנות.
התוצאה היתה: שני ציורים של "תלמיד בית ספר נחמד"! אבל העיקר שהצריף יצא מוצלח, ושהם היו מאד מרוצים. הזמנת ציורים נוספים באו במהרה. שטנר, שותפי לחדר, מקבל גם הוא רישום-עט מן הצריף. ואז הם באו, האחרים, אחד אחרי השני מתוך המחנה ורוצים ציורי טוש על עטיפות האלבומים שעשו אותם במו ידיהם מעץ הזית. הם מבקשים ציורים שמתארים הכי הרבה מגדלי שמירה וגדרות-תיל! ואני – עסוק מעל הראש!
די במהרה, אני הופך להיות הרופא השני במחנה, בהסכמת רופא המחנה הרשמי, ד"ר ריקס, אני המחליף שלו, כשהוא אינו נמצא, ואני אחראי ל"יחידה החיצונית", כלומר חדר-החובש, שעוסקת במחלות העור, ולניתוחים קטנים. במקרים לא ברורים, הוא קורא לי, ואנו מטפלים במשותף. המרפאה גדולה, יש בה מספיק חדרים , והיא מצוידת אפילו טוב יותר ממה ששיערתי. אמנם חסרים דברים חשובים, ובעיקר מורגש חוסר העניין של הממונים הרשמיים. המשלוחים עם דברים מוזמנים, כמו חומרי חבישה ותרופות הם די נדירים. בלי הפניות אל קופות החולים לא היינו יכולים להסתדר. עד עכשיו לא היה נהוג לבצע כאן בדיקות דם ושתן, ואני הכנסתי אותן, לד"ר ריקס יש מיקרוסקופ, ובמהרה אנו מצליחים לגלות טרופיקה. אילו היינו תלויים בתשובת המעבדה של המדינה, מצבו של החולה היה בכי רע. התשובה החיובית של מחלת המלריה, הגיעה תוך 10 ימים.
קשה להגיד שהממצאים הם במיוחד מעניינים: כמו גסטריטיס, פורונקלים, אפידרמופיטים במקרים רבים. הפטרת היתה מאד נפוצה בגלל החום ובגלל אי ההשגחה על מצב הגייני, ובגלל הכביסה בעיקר של הלבנים המלוכלכים, שלא היתה יסודית וקפדנית. אני מסדר, שיעמידו לאנשים הלוקים במחלות אלה דוד מיוחד, שבו הם יוכלו להרתיח את בגדיהם. בכל קיימים גם "מקרים אמתיים", כמו הקדחת, אנגינה חמורה, פלגמונה, אמבוט, ודיפטריה.
בד"כ מצב הבריאות הוא מעולה במחנה. באופן מפתיע, כמעט ואין מקרי שלשול, למרות הטיפול החסר של ניקוי פרות וירקות. אני מתחיל לחשוב על התפקיד הרב של העברת המחלות האלה על ידי זבובים, כי כאן דבר אחד הוא ברור, שכמה שיש גם זבובים במחנה, בתי השימוש, הודות לניקויים היום יומי בשמנים מסוימים, ועם חומרים מחטאים, חופשיים מזבובים! נראה איך ייראה בסתיו! (למקרה, שעד אז עדיין אהיה פה!) יש כמה דברים ששמתי לב להם: במיוחד 'הפרנקים' מצטיינים ברחמנות על עצמם, ובפחדנות, במיוחד לעומת הבחורים הקשוחים וה"צברים" ומתאוננים הרבה על כאבים, וכשרואים אותם מתכווצים בשכבם במיטה, ומתייפחים, צריך קודם כל להוריד 75% מסיפוריהם! ולאחריו – המספר הרב של הפרעות פונקציונליות, והיסטריות, שלא לקחת בחשבון כוונות, לעשות מדברים פעוטים "קפיטל", על מנת להשתחרר. ויש גם מספר לא מבוטל של נוירוטיות-מחנה והגזמות גסות של שינויים אורגניים קיימים. לרופא המחנה העומד בלחץ כפול, הן זה שבתוך המחנה, והן זה של המשטרה, ולא קל להם, ובגלל שהוא יהודי, הוא חייב להיות זהיר כפליים, ולא לחשוף עצמו. מחוץ לכל זה, יש לו טבע לא בטוח ומהסס, וגם בוטה, ואין לו הטון האנושי הנכון, ולעיתים קרובות עושה את הרושם של חוסר עניין. הגסות הלא בטוחה שלו, גורמת לו, להיות לא מקובל. מחוץ לזה מתלוננים עליו , שהוא אינו מומחה לרפואה ואינו יודע מספיק. שהוא אינו דיאגנוסטיקאי טוב, ולא מבין בטרפיה, ועוצר טיפולים נחוצים, ושאורך המון זמן , שבועות, עד שמקבלים אישור לעבור צילום ושיקוף, ושבועות נוספים, עד שמקבלים את התוצאות של בדיקות אלה. וכל זה תורם כמובן לכך, שתופעות של מחלות הופכות למחלות קבע.
אני חושב להתפטר בקרוב מעבודת הקבע שלי במרפאה. היא יותר ויותר גורמת לי לאי שביעות רצון. כי להמשך זמן בלתי אפשרי, להתחיל כל הזמן בדברים חדשים, ובגלל מניעת עניינים חיצוניים לא להמשיך לטפל בהם. ומחוץ לזה, נטפלים אלי האנשים, על כל צעד ושעל, באשר אני פוגש אותם, ומפריעים לי לבצע דברים שאני רוצה לעשות למען עצמי. וזה מטריד, לאורך הזמן. וכך אני מנסה לחזור אל החיים הפרטיים שלי. ואני לכן משמש רק כיועץ, ומחליף הזדמנותי.
במשך זמן מה היינו כאן 5 רופאים עצורים. אפילו היו לנו מפגשים מדעיים. זה אומר, שנפגשנו באופן סדיר, ד"ר ווייזל הרצה לנו על לימודיו ומחקרו על אסטמה, ואנו התווכחנו על זה. איני יכול להגיד, שהרמה המדעית היתה גבוהה, כמו גם לא ההרצאה והוויכוח. אך בכל זאת שוחחנו מעט על רפואה.
עם פון וויזל אני נפגש בזמן האחרון די הרבה. הוא באופן אישי מאד סימפטי, אדיב ונעים, גם אם התנהגותו הפתטית והמלמדת , שמתרחבת בטיולים של ערב עד מאד, למונולוגים רחבים, וזה מעייף מאד. אני אז מדמיין בחיוך, כאילו אני תלמיד צייתן, שמדדה ליד מורהו. הוא אמנם לא מורה מדופלם, למרות שהוא נסע הרבה, וראה את חצי העולם. ויש לו ידע רב אך חלקי, בכל מיני תחומים, אבל שהוא לא מיקם אותו בשום מקום. יש לו רעיונות, גם פוליטיים, אבל הוא אינו בשום אופן אדם שהוא גם מנהיג. למחשבותיו חסרים נימוקים, חדות, בהירות, וחוש למציאות. לפעמים אני מופתע מתיאוריו המדויקים, בנושא מציאות פוליטית. מצד שני הכל טובל בצללים, מן הרגשות המטושטשים וראות הלא ראלית של תמונת-העולם. הן במה שנוגע לפוליטיקה והן לרפואה. הוא רופא, פוליטיקאי ועיתונאי. בעבר הוא גם צייר. הוא מתאים למסגרת כשהוא חבר לרפואה, לא לגמרי בהיר או ברור, של כיוון דיאטטי, וללא כל כיוון ואפשרות, לבסס אותה בצורה מדעית. וכאשר הוא פוזל לעבר שיטת הרפואה הטבעית. אך בל ייאמר, שכיוון הרפואה אין לה במקרים מסוימים גם הצלחה, שבהם כשלה הרפואה-הלימודית. אין לו מושג מכימיה מודרנית פסיכולוגית. אך עובד במושגים כימיים. זהו האופן של תמונת העולם המדיצינית, שמקשרת מושגים כמו "קליום, קלציום, נטריום, וכלור". איכשהו בצורה כימית-מיסטית. אל הצגות – ישועה שתוך תוצאות חלקיות בונה מבנים גדולים תאורטיים, תוך חוסר ידע מרגש, עד כמה המטריה הזו מסובכת, וכמה קשה עבור רופא, שאינו גם כימאי מוסמך. ואינו מבין אפילו את המעט שבמעט. אך לכל האוט-סיידרים המדיציניים, דבר אחד משותף: האמונה והביטחון הגדול העצמי. שדרך הפעולה הסוגסטיבית מצליחים באחדים, ואולי אפילו בהרבה מקרים, עושים נסים ונפלאות! אבל שמיד ייסוגו, כאשר המקרה באמת קשה ומסובך. שבמקום שכנוע לא ברור דורש ידע רפואי ברור ובהיר. אך דבר אחד הוא נכון: שלטרפוייטים מסוג זה יש ידע ענקי וניסיון בתחום זה, שאנו עד היום מאד הזנחנו, כמו עיסויים, טיפול באמבטיות, דיאטה, טיפול כללי, וכו'.
בפוליטיקה המצב דומה: אנשים כאלה הם המנהיגים המתאימים של אופוזיציה, שיכלים להרשות לעצמם להקים תכנית מקסימלית נפוחה במיוחד, אמנם שתוך זמן קצר תיכשל, כאשר במציאות היא תידרש, והם ייקראו לקחת את ההגה של הפוליטיקה בידיהם.
מעניין לראות, עד כמה ד"ר ווייזל אפילו אצל האנשים שלו לא מתקבל ברצינות, ובמיוחד לא מאנשי שכבת המנהיגות. המעריצים שלו, שאוהבים את קולם של הטונים הגבוהים , כמובן שאותם הוא מלהיב.
אך למרות הכל, נראה, שנמאס לו כבר מן האנשים הנלווים אליו! ועוד משהו: החיים המשותפים עם מנהיגי השמאל, (מכורח) עושה רושם , שזו זעזעה את הביטחון העצמי שלו. הוא חש בכישרון שלהם ליידע האנושי, והכישרון הפוליטי שלהם, ובמיוחד אלה של משה שרת. מתסכלת אותו! "הנכות" הזוועתית שלו בשפה העברית, והוא נראה לי מעט מדוכא. בכל אופן, הוא התחיל ללטוש עיניים, גם אל "הצד השני", ונפגש לעיתים קרובות עם המנהיגים שלנו. (הערה: ייתכן, שזו היא רק הפנטזיה "הטהורה" שלי, אך כך נראה לי!) ובכלל – כמה שהמחנות שלמטה, של "העם", מופרדים אלה מאלה, כך שורר למעלה, "אצל המנהיגות". שלום והסכמה. מבקרים אלה את אלה, אוכלים ביחד, יוצאים לטיולים ביחד. האווירה היא חברית. איני יודע, איך יהיה, כאשר כולם יהיו שוב בחוץ! אבל אם ההתקרבות האנושית בין שתי שכבות המנהיגים גם תהפוך לקרבה פוליטית, התוצאה תהפוך גם להצלחה פוליטית-פנימית, שהאנגלים לא ראו מראש, וגם לא ייחלו לה.
אם מסתכלים בצורה זו, אני חי כאן כמו בחופשת-קיץ. חדר לשלושה, בית שימוש ואמבטיה בתוך הבית, ומזון מספיק בהחלט. מזה שנים לא שתיתי כה הרבה בירה כמו כאן, ויש גם שנפס ויין. מעשנים כאן רק סיגריות מטיב מובחר. עבודה אין, אני לפעמים עובד, וגם מצייר. איך "שבא לי". את חדרנו מנקים מדי יום האסירים הערבים. את הכביסה ניתן לתת לכבס. אם רק ניתן היה לשכוח גם על גדר התיל והטמאם…. ובעניין לשכחה מלחשוב: הערות השוליים הכלליים של כל האנשים לאקוורלים שלי הן: אך היכן רואים בכלל את גדרות התיל ומגדלי-השמירה? זו אינה לטרון! אלה תמונות אידיליות! מכבר נופש או של קיבוץ כלשהו! למבקרי לא ברור, שאותי מעניינות רק בעיות של ציור, כמו צבע, אור וצלילי צבע! אבל אולי הם צודקים במידה מסוימת? אתמול אמר לי מישהו, שהציורים שלי הם מעניינים אותו בצורה פסיכולוגית, ושאני מתעלם מלטרון עצמה, ושאני פשוט שולל להיות אסיר כאן. ושאני פשוט מתעלם מין המאסר, התיל הדוקרני והמגדל, כאילו ולא היו. לאחר שהרהרתי בזה כמה רגעים, הייתי חייב להצדיק אותו! בחלקו, ולמעשה הדבר היה גם תלוי בטכניקה החסרה שלי, בכישרון החסר, הטבע כפי שאני רואה אותו, ולהגזים בתיאור כך, כפי שהייתי צריך לתאר את מחנה הכליאה בציור.
ראש השנה בלטרון.
הימים לפני החג היו כמו מכושפים! מאות פעמים אמרתי לעצמי: אל תדמיין לעצמך אפילו! גם אם הם, כאילו שוב ושוב אמרו לעו"ד , שהשחרור שלי יהיה בקרוב מאד, ויגיע תוך ימים מספר. (זהו, מה שהם תמיד טוענים!) וכמובן, שכעת אני מצפה במתח בקוצר רוח לשחרורי. מיגור קיבלתי את הידיעה, שנאמר להם, שתוך זמן קצר אשוחרר, ושהם מצפים לי מדי יום!
הדבר שסיפרתי על האחרים, אני חווה כעת עם עצמי. הימים עוברים, ללא כל רצון לשום דבר, ואין חשק לעשות מאומה. אפילו לא "בא לי" למתוח קו במכחול. איני מסוגל יותר לראות את הצריפים, את גדר התיל ואת ההרים.
4 ימים לראש השנה!
בכוונה איני מסוגל לרדת למחנה, על מנת לקרוא את שמות המשוחררים, ולאחר שעה נודע לי, שאיני בין המשוחררים! האכזבה רבה, למרות שאיני רוצה להודות בזאת לעצמי.
נותרו עוד 3 ימים עד לחג!
במשך יומיים הפסיקו בכלל את השחרורים, ואז, ביום האחרון, שוב: תולים רשימה. גם עליה לא מסומן שמי…..
ואז, כשכולם יצאו, באה התגובה הפרדוקסלית: פתאום הוקל לי! המתח פג, ומצב הרוח הטוב חוזר אלי! אני מודע, שלא אשוחרר לעת עתה, ושום דבר לא יועיל – אני חייב לחזור לפעילות מחודשת. ובבת אחת אני שוב חוזר להתעניין במחנה, מסתובב ושורק לי מנגינה.
במחנה שוררת תעסוקה בדרגה גבוהה, ונראה, שמשהו הולך לקרות. משאיות מגיעות עמוסות בחבילות-אהבה. נראה לי, שרק למועטים לא שולחים משהו. חדרנו הפך למחסן סחורות. עוגות, יין, מאפים, ספרים, סיגריות ופרחים. אני קיבלתי 3 חבילות מיגור, מ-דדי וממרכז קופת החולים, מה שתורם לכך שאני עליז, אסיר תודה ושמח, לקראת הערב מקבל המחנה פני-חג. וזה נשמר כך למשך שלושת ימי החג. מתלבשים בחגיגיות, מסתובבים בקבוצות קטנות מבקרים אלה את אלה, ומאחלים זה לזה "שנה טובה"! ובעיקר: וכל האיחולים באים מכל הלב! .
הערב יורד ואני מטייל עם שכני ג'. השמיים זהובים. אווירה מוזרה וקסומה שוררת. הרי זה החג! גדר התיל ומגדלי השמירה אינם קיימים, המחנה הוא שלנו! שום שוטר לא מפריע לנו, ואם גם עובר שוטר – הוא מאחל לנו באדיבות "שנה טובה"! האווירה היא כמו בעיירה יהודית, "השטטל" . רוב תושבי המחנה בבית הכנסת. מאוחר יותר, כשהם יוצאם משם, הם לבשו פנים שמחות, ואז מתיישבים יחד לארוחת הערב.
שולחנות ארוכים בצריף 6, פרחים ובקבוקי יין. גם משה שרת ורמז באים. משה עושה את הקידוש. הם אכלו למעלה, אבל לאחר הארוחה באים כל המנהיגים הנה, ומבלים את הערב אתנו. הקולות רמים, וגם המנהיגים השתחררו לזמן קצר מחשבותיהם הקשות בעניין הוועידה בלונדון, וגם הצעירים האלה, שאין עליהם שליטה, מהרהרים בה. זה בא גם לביטוי בנאומיהם של רמז ודוד הכהן.
שרים, מנדולינה מיבבת, מפוחית-הפה מתייפחת בצורה אמנותית. הזעקה האחרונה: כמה שיותר טרמולו, ככה יותר טוב!
ואז: הורה!
כולם רוקדים הורה. משה, דוד הכהן, רמז ושטנר. ובהמשך ריקוד פולקה מיוחד עבור דוד הכהן. הוא כל כך מצחיק, ואנו מתפוצצים מצחוק.
במצב רוח מרומם אנו נפרדים מאוחר בערב. בדרך "הביתה" לצריפינו – אפיזודה קצרה: רק למשך 2 דקות, אך אור-ברק מחוכמתו של שרת. אנו עוברים ליד צריף –שכן, צריף הקיצוניים-ימניים. גם הם רוקדים. ופתאום אומר שרת לדוד: בוא, ניכנס! והוא ודוד רוקדים הורה עם "צד-המתנגדים!"
הם מתלהבים שם. רוקדים בשני מעגלים, במשך 2 דקות. זה מספיק! אומרים "שנה טובה"! אולי 2 הדקות האלה שוות יותר מפעולה שלמה של נאומים ארוכים!
כבר עברו שני ימי חג. והקסם טרם פג. יום חג היום! אני נזכר בשיר "ביום שישי בערב, כל יהודי הוא מלך"!
ביום שישי בערב יש מסיבה למעלה אצל המנהיגים. וגם כאן אותה האווירה. אורחים באים מכל המחנות. ומשה שרת מדבר: קצר וקולע! ואנו חשים, יחד אתו את המיוחד של החגים היהודיים, עירוב הקשר ההיסטורי ואת ההפניה אל עצמך. את השמחה והדין וחשבון האישי. וכולנו חשים את המיוחד של ראש השנה הזה בלטרון, כל היושבים ליד השולחנות הארוכים בכניסה לצריף –הגדולים.
ולבסוף עוד כמה מלים של הרב הצעיר והסימפטי שמבלה את החג אתנו. וה"תקוה"! לאחר ארוחת הערב יש עוד מסיבה, זו של הרוויזיוניסטים. שופמן שלח נציגים מכל צריף, כמו גם את הסוכנות כולה הוא הזמין, האווירה מאד לבבית. יין – מאפים – שירים וגם נאומים. כולם, ללא הבדל וללא יוצאים מן הכלל, מרגישים את ההתקרבות האנושית הגדולה, שהתפתחה בלטרון בין הזרמים הפוליטיים השונים. התקווה והנחיצות, שגם מאוחר יותר, מחוץ ללטרון, תיווצר חזית משותפת.
הדוברים הם גרינבאום, רמז, שופמן, משה שרת, ולבסוף בשפה עברית מופלאה, ובהתרגשות גדולה
ושוב "התקוה", ואז אנו הולכים לישון.
ואצלי נשאלת השאלה, אם ראש השנה הזה בלטרון עם הרקע הפוליטי של וועידת לונדון ועם מסיבות החג השונות ייחרט במוחות האנשים כמאורע היסטורי? אני מאמין שכן!
אפילוג בשבת
נדמה לי, שאני עדיין נאיבי בעניינים פוליטיים ותמים. פתאום שמעתי הבוקר מאנשים שהיו אתמול במסיבת ה"ימניים" ביקורת חריפה וסימני התמרמרות. נאמר, שהלכו למסיבה כמו אל מפגש פרטי וחברי, והנה – והערב קיבל פתאום פנים פוליטיות, והפך לעניין רשמי, שלא התכוננו אליו. נעמדו בפני עובדה קיימת!
ועכשיו אני מבין, שבצד שלנו לא היו כל כך מפויסים, כפי שזה נראה היה! ואכן, אני מבין רק עכשיו נכונה, את צורת ההתבטאות הזהירה של משה שרת, ש – ואני חוזר על זה – דיבר יותר על ההבדלים מאשר על החזית המשותפת, ושדבריו היו מאד בלתי- מחייבים ולא דגלו לחזית משותפת ולא לשום הקשר. כעת אני גם מבין, מדוע שהוא הדגיש שהוא מדבר בתור אדם פרטי, כי ההנהגה הרשמית הפוליטית נמצאת עכשיו בידיים אחרות. ורק עכשיו אני נזכר, שהייתה לי כבר אתמול ההרגשה, שזהו "ריקוד על חבל פוליטי" . כי מי יודע, מה יביא העתיד הפנים – פוליטי, ואם לא נצטרך מאוחר יותר להתמודד בצורה אקטיבית עם הקיצוניים. וברקע מופיעה המפלצת של הפיצול המסוכן בשורותינו אנו! הפרדה של יסודות, שהם דומים יותר לצדדים האקטיביסטיים.
אך אני מבין – אני מבין! והשמחה התמימה של אתמול מתקררת לחלוטין. ושוב אני יודע, שלפוליטיקה ולכל האווירה של חשדנות איני מתאים. אני הרבה יותר מדי נאיבי!
או אולי, 'ההם' הסתבכו בתוך רשת, שהם עצמם ארגו אותה, וששוב אינם יכולים להשתחרר ממנה?!
ומדוע הכל כל כך מסובך? ושוב עולה מתוך קרבי התחושה העצובה , שמלווה אותי כבר במשך כמה שנים, כשאני רואה את הרסיסים המקוללים , שאפילו בסכנה קיצונית, לא מתגברים עליהם. וזאת ירושה, שמלווה אותנו כבר מזה 2000 שנים!
כמה ימים לאחר ראש השנה הזה – שוחררתי!
