שרה איתן

ל ש ר ה –

מצניעה לכת, שקטה, נחבאת אל הכלים, אינה מבליטה את עצמה ודיבורה מועט – כזאת היכרנוך, שרה! התאספנו כאן היום, ליד קברך, בני משפחה, רעים, חברים וידידים.

סלחי לנו, שרה, על כי כבדי-ביטוי אנו. מתקשים אנו להביע כאבנו ולהעלות הגיגינו, הן בעל-פה והן בכתב. אולם בלב פנימה צורב הצער על לכתך מאיתנו, על לכתך ללא עת – וזכרך חי עימנו ויחיה תמיד.

כברת-דרך ארוכה הלכת איתנו, למעלה מ-40 שנה, ורבים מאלה הניצבים כאן היום קשרו איתך קשרי רעות חמים עוד לפני כן. אולם לא רק הקרובים אליך יזכרוך. החיים בביתנו הקיבוצי הרי הם כעין מעשה האריגה והשזירה; חיי כל פרט ופרט ארוגים ושזורים בחיי חברו ובחיי הכלל (ורק למראית עין נדמה כי קיים ניכור), ובפקוד אסון, חלילה, את ביתו של האחד, ודאב לב הכל וזֵכר ההולכים לא ימוש מלב כולנו.

לרגל עבודתי הזדמן לי להיפגש עם שרה לעתים קרובות. ראיתי אותה בעבודתה, למדתי להכירה, להוקירה ולחבבה. תמיד התפעלתי מכשרונותיה (היא תפסה מקום מרכזי בהנהלת החשבונות של יגור), מכושר עבודתה, מחריצותה ושקידתה. למעשה, עבדה עבודה מלאה עד בוא החולי. אגב עבודה משותפת היינו מחליפים דברים על דא ועל הא, על דברים העומדים ברומו של עולם ועל זוטות. בכל הנושאים היו הערותיה ענייניות, שקולות וקולעות.

והנה באה המחלה כחתף ועקרה אותה מתוכנו, והיא במלוא כוחה, צמאה לעבודה ועשייה. היש ניחומים לחידלון? – הן רק בזאת יתנחם המתנחם: בזכר, בירושה שהאדם ההולך משאיר לצאצאיו ולחבריו, וחייה של שרה היו יפים וטובים וישרים, חיי קיבוץ מאז יומה הראשון בארץ.

ש.ר.

יומן יגור, 26.5.1978