עברתי את השואה
סיפורה של שרה
בבית עברי
נולדתי בעיירה קטנה אושצילוג ע"י לודמיר שבפולין. הורי עברו עם הזמן ללודמיר. אבא הקים בית ספר עברי בעיירה, בו היה מורה לעברית. הוא חינך הרבה דורות של צעירים. אני זוכרת אותו כאדם פעיל מאד בתנועה הציונית. היה מאוד מקובל בעיירה ולביתנו היו באים עסקני התנועה הציונית. מילדותי אבא שאף להקנות לי ידיעת העברית. אמנם ביקרתי גם בבית ספר ולני, אבל בינתיים הקימו הציונים בעיירה גימנסיה לילדיהם, בה לימדו עברית ותנ"ך במגמה לחנך את ילדיהם לקראת עלייה ארצה. אני הייתי בין התלמידים האלה, כ-500 במספר. עם הזמן קיבלה הגימנסיה סיוע מהשלטונות, זה השפיע שבית הספר שינה את צביונו, והעברית ירדה בו לדרגה שנייה. היו ילדים שנשרו. אני החזקתי מעמד בבית הספר הזה. אישית יכולתי להמשיך ללמוד עברית, כי בבית הייתה אוירה עברית. זכורתני שלמדתי יחד עם הבנים, שהיו באים לאבא ללמוד בערבי חורף. ככה שעברית ידעתי מילדותי הצעירה ביותר. אינני זוכרת את עצמי ללא ידיעת עברית: לדבר, לקרוא ולכתוב.
ב"החלוץ הצעיר" ובקיבוץ "שחריה"
בשנת 1935 ואני אז בגיל 16, הצטרפתי ל"החלוץ הצעיר", הייתי פעילה בתנועה. מצב היהודים בפולין היה אז כל פעם יותר גרוע, והנוער היהודי, שלא ראה שום סיכוי לעתידו, שאף לעזוב את פולין ולעלות ארצה. בשנת 1937 יצאתי להכשרה והצטרפתי לקיבוץ "שחריה" בברנוביץ. קיוויתי לעלות ארצה ואף לעזור גם להורים לעלות. היה זה קיבוץ הכשרה גדול במספר אנשיו, ויחסית מסודר מבחינת התנאים. אמנם גם פה סבלנו לפעמים רעב אבל לא שמנו לב לכך, כי העיקר היה עבורנו לצאת לעבודה ולהכשיר את עצמנו לקראת החיים בארץ. בקיבוץ בברנוביץ הכרתי את יהושע ונגר, אז שליח מן הארץ. הוא רכש לו הרבה ידידים בינינו הודות למסירותו, וכך שמעתי מפיו בפעם ראשונה על קיבוץ יגור. כנראה שגם בהמלצתו נשלחתי לסמינר "החלוץ" בוורשה. הסמינר עמד על הגובה. הכל התנהל בו בעברית. בסמינר השתתף גם מרדכי טננבאום – לימים, בתקופת השואה, מפקד המרד בגטו ביאליסטוק. לאחר הסמינר הצלחתי לרכוש אותו שייצא איתי לברנוביץ לקיבוץ שלנו. כמובן שהסמינר נתן לנו תנופה חדשה. כשחזרנו לקיבוץ התחלנו בפעולה חברתית.
בינתיים קרה אצלנו מאורע בלתי רגיל: חברים שלנו, וגם אני ביניהם, הוכנסנו לבית סוהר לחודש ימים. ברנוביץ הייתה עיר ספר והבאים לגור בה היו זקוקים לרישיון מיוחד, שלא היה בידינו, וכך התרחשה גם אצלנו "השבת השחורה". זו הייתה שבת, בעוד הקיבוץ עוד ישן שנת ישרים, לפתע הקיפו שוטרים את הבית, הוציאו את החברים מהמיטות והביאו את כולם למעצר, בתואנה כי אנו קומוניסטים. פרנסי העיר אמנם עשו מאמצים כדי לשחרר אותנו, אבל לבסוף נשארנו 27 איש במעצר ונשפטנו לחודש מאסר.
כעבור חודש, כששוחררנו וחזרנו לקיבוץ, נערכה לנו קבלת פנים מרגשת. אנו, שתי החברות ישבנו בבית סוהר לנשים. החברה השנייה הייתה ממש ילדה, רק יום יומיים לפני המאסר הגיעה לקיבוץ. היא לא הבינה מה רוצים ממנה. הרגשתי אחריות עליה בבית הסוהר. היא הייתה כל כך שבורה, שעם צאתנו מהמאסר נסעה הביתה ולא חזרה לקיבוץ. יותר לא ראינו אותה.
כעבור זמן נשלחתי שוב, הפעם יחד עם מרדכי טננבאום, לסמינר קצר לוילנה. היה זה סמינר להכשרת מדריכים לחוגים לעברית (את הסמינר הזה ניהלו יוסף ברסלבסקי, החוקר הידוע בידיעת הארץ ושולמית קרל, שפעלו אז כשליחי החלוץ בפולין). בדרך חזרה מהסמינר שוב "שיחק לנו המזל" ושוב נאסרנו. גם הפעם בקשר עם המצוד של קומוניסטים. היינו שלושה: אני, מרדכי טננבאום ועוד חברה. שוחחנו בינינו עברית וזה כנראה עורר את החשד אצל אישה שנסעה איתנו בקרון וכנראה הלשינה עלינו, כי באחת התחנות נכנסו שוטרים לקרון ואסרו אותנו. היינו במעצר זה רק יום אחד. מרדכי טננבאום הצליח להתחמק, להזעיק עזרה בעיירה ובערב שוחררנו. באביב 1939 שלחו אותי ואת מרדכי טננבאום לבריסק כדי לשקם בעיר זו את קיבוץ ההכשרה שנעזב. ב"החלוץ הצעיר" וב"החלוץ" ערכו אז גיוס חדש כדי להרחיב את ההכשרה שהתדלדלה והצטמצמה. היה שם בית נעזב מקיבוץ ההכשרה שהיה בו קודם. צריך היה להכין אותו בשביל החברים החדשים, למצוא עבורם מקומות עבודה ולבנות חיי חברה. הצלחנו להקים מחדש את קיבוץ ההכשרה. בתקופה זו לא נסעתי הביתה אף פעם לביקור, כי הייתי כל כך עסוקה, שלא ידעתי איך הזמן עובר. בבריסק הכרתי את חיקה גרוסמן שעבדה שם בקן "השומר הצעיר" וגרה בקיבוץ הכשרה שלנו.
המלחמה מתקרבת
כשהתפרסם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הנודע, האווירה התחילה להיות מחושמלת, וידענו כבר שמשהו הולך לקרות, ואנחנו צריכים להתכונן לבאות. באותה תקופה ביקרה אצלנו פרומקה פלוט ניצקה, חברת מרכז "החלוץ". לימים בתקופת השואה בין הפעילים בארגון היהודי הלוחם. נפלה בבונקר הלוחמים בעיר בנדין.
היא דיברה איתנו בתוגה רבה, כאדם רציני מאוד, כאילו הרבה יותר מבוגרת מאיתנו ויודעת מה שעומד לקרות. מהפגישה איתה יצאנו הרבה יותר רציניים. דובר היה שיש להתכונן לקראת המלחמה. הבנים ודאי יגויסו ויש להכניס את הבנות לניהול העניינים. זמן קצר לאחר שהיא נסעה התחלנו להתכונן. היו חברים בין המגויסים הצעירים שרצו לחזור הביתה. אינני יודעת מנין לקחנו את האומץ ואת העוז לעמוד נגדם. אבל שכנענו אותם שאנחנו חלק מגוף גדול, מהתנועה, טוב שנישאר יחד והתנועה תדאג לנו. ב-1 בספטמבר פרצה המלחמה.
בנדודים
נשארנו בבריסק עוד במשך 12 יום מאז פרוץ המלחמה. בלילה ה-12 יצאנו בדרך לפינסק. למחרת נכנסו כבר לבריסק הגרמנים. הלכנו, אני זוכרת, בשורה עורפית, על גבינו תרמילים שתפרנו בחופזה מסדינים לבנים, כי בד אחר לא היה לנו ולא ידענו שהצבע הלבן יחשוף אותנו בלילות לעיני הטייסים הגרמנים, שהיו מנמיכים טוס ויורים על הנמלטים. בדרך נקלענו יחד עם חיילים מהצבא הפולני להפצצה גדולה. זה היה ביער והייתה מנוסה גדולה. אני אישית איבדתי אז את כל עברי בצילומים. אני זוכרת שזאת הייתה אז עבורי מכה קשה מאוד. הבאתי אותי להכשרה קופסה יפה, שקיבלתי במתנה, ובה החזקתי את כל הצילומים שלי. היו לי צילומים מבית הספר, מהתנועה ופתאום אבד לי הכל, כל הדברים שהיו לי. נדמה היה לי שאני נעמדתי פתאום ערום ועריה. פתאום אני לא שום דבר, כי כל העבר איננו. אבל כשיצאתי מהיער וראיתי מה שעשתה ההפצצה, ראיתי גושי פלדה וגושי בשר שהתערבבו יחד ונתלו על עמודי הטלגרף, אז רק ראיתי כמה האבידה שלי וכל הבכי שלי הם טפלים. אז ראינו בפעם הראשונה מה זה מלחמה. המשכנו ללכת ברגל והגענו לפינסק, גם שם היה קיבוץ הכשרה. שם חיכו כבר לבוא הסובייטים שחצו אז את הגבול של פולין. שמחנו שמצאנו כאן חברי תנועה שקיבלו אותנו יפה. היינו כ-35 איש.
הסובייטים באים
היו אז מבין החברים שנתפסו לראיון הקומוניסטי. הם חזרו מזה אחר כך, אבל באותו ערב שהסובייטים נכנסו לעיר, הלכנו כולנו בהפגנה עצומה, יחד עם בילורוסים, אוקראינים ופולנים, לפגוש את הטנקים הסובייטים. העיר הייתה מוארת באלפי אורות, הדגלים התעופפו והשירה בקעה מפי כולם. היה משהו גרנדיוזי בזה, שאף אחד לא יכול היה להתנגד לו ולהישאר בבית. בהתחלה התנהגו החיילים הסובייטים בלבביות בעיקר לילדים, אותם הרכיבו על הטנקים לשם שעשוע. אבל לאחר כמה ימים פג הקסם. הסובייטים התחילו לארגן את השלטון החדש ולהתערב בחיי האוכלוסייה וכך הגיעו גם אלינו, לקיבוץ ההכשרה. פחדנו שיעשו אצלנו הרשמת חברים ומי יודע מה יהיה גורל אלה שיופיעו ברשימה. התחיל לבקר אצלנו פוליטרוק, קצין הסברה סובייטי, הוא ניהל שיחות ובירורים וניסה להשפיע על האנשים.
באותם הימים נפגשתי עוד פעם עם פרומקה פלוט ניצקה. גם היא הייתה באזור הסובייטי יחד עם יתר חברי המרכז. היא התנדבה לחזור לוורשה לפעולה בתנועה ובאה לפינסק להיפרד מהוריה. אני זוכרות שטיילנו יחד. היה יום יפה, היא סיפרה על השלטון הקשה של הנאצים באזור הכיבוש הגרמני – הייתה להם אינפורמציה – וציטטה מן השיר הידוע של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט…"
בינתיים נמסרה ווילנה לליטא ואז התגלה סיכוי להגיע בדרך זו ארצה. מרכז "החלוץ" שהתארגן בקובל ארגן את הבריחה לווילנה. אנו היינו הקבוצה האחרונה מפינסק שעברנו את הגבול. היה זה בימים הראשונים של ינואר 1940. אחרינו הגבול נסגר.
בין חלוצים בווילנה ובשאוולי
הגענו לווילנה לקיבוץ "החלוץ" ברחוב סובוץ'. התרכזו שם מאות חלוצים פליטים כמונו. בסובוץ' נשארנו מספר חודשים. לאחר מכן נשלחנו מווילנה לעיר שאוולי. אמרו שהליטאים אינם יכולים לסבול שבעיר בירתם ווילנה, שזה רק עתה קיבלו במתנה, יסתובבו כל כך הרבה פליטים קרועים ובלואים, ולכן השתדלו לפזר אותם בתוך ליטא. הגענו לשאוולי כ-120 איש, המשכנו כקיבוץ. מצאנו גם שם קיבוץ הכשרה שנקרא "עמל" ובו נוער מ"החלוץ" בליטא. קיבלו אותנו יפה מאוד, בעיקר צוות המורים של בית הספר התיכון "תרבות" במקום. המנהל רודניק וצוות המורים קיבלו על עצמם לדאוג לנו לדירה, עבודה וכל דבר. לבסוף רצו גם לתת שם חדש לקיבוץ שלנו. הם הציעו לנו את השם הסמלי "סוכה", כי כמונו, כבני ישראל שישבו בסוכות במדבר ופניהם לארץ המובטחת, ארץ ישראל. קשה היה לנו לסרב לאפוטרופסים שלנו. בכל זאת העזנו והסברנו שאנו חברי קיבוץ "שחריה" בפולין ואנחנו רוצים לשמור על הייחוד שלנו ועל שם הקיבוץ "שחריה". הם הבינו ונסוגו מהצעתם.
החיים בקיבוץ התארגנו. עמדנו בקשר עם הקיבוץ הליטאי. הם היו מבקרים אצלנו הרבה. הם הסתכלו עלינו כעל אנשים שיש להם כבר ניסיון בחיים ויש מה ללמוד מאיתנו. אנחנו היינו מאוד עצמיים, ניהלנו חיי חברה פעילים וכמובן, חיכינו לאפשרות לעלות ארצה. מרכז "החלוץ" שנשאר בווילנה השתדל בעניין העלייה ארצה, אך הדברים התפתחו אחרת. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. נאלצנו לפזר את הקיבוץ, אבל הצלחנו להשיג מקום בעליית גג בבית גדול. גרנו כאילו בנפרד, אבל בבית זה גרו כמה עשרות חברים ובמקום הזה היו נפגשים כל החברים. יכולנו להמשיך בפעולה חברתית, מובן שזה היה במחתרת. המשכנו גם לעבוד באותם המקומות שעבדנו קודם. אני עבדתי בבית חרושת לסוכריות ושוקולד שהיה שייך ליהודי. גם כאשר איחדו את בתי החרושת הקטנים לבית חרושת גדול, והוציאו אותו מידי בעליהם הקודמים, המשכתי לעבוד שם. באביב 1941 החלו השילוחים לסיביר. אמרו לנו כי גם אנחנו נמצאים ברשימה לשילוח, אך לא יכולנו לעשות נגד זה שום דבר.
בידי הנאצים
באותו קיץ פרצה מלחמת גרמניה-רוסיה. היה זה יום ראשון – יום המנוחה שלנו מעבודה. אחרנו לשכב במיטות, נהנים מהמנוחה ומתכוננים לצאת לטיול. והנה דופקים בדלת ו"מבשרים" לנו: פרצה מלחמה והמטוסים הגרמנים כבר חגים מעלינו. האוכלוסייה היהודית החלה מיד לברוח. לפנות בוקר של יום שני היינו כבר גם אנחנו בדרך, כל 120 החברים של הקיבוץ. כל הלילה התייעצנו והחלטנו שנלך עם כל היהודים. אנחנו חבורת צעירים, אבל בדרך נדדו משפחות שלמות עם ילדים קטנים. הליטאים סגרו בפניהם את הדלת, ואפילו מים לא נתנו לשתות. הרבה ימים לפני המלחמה הייתה כבר בליטא אוירה אנטישמית, ובכל מקום אמרו לנו: עוד מעט, עוד מעט ניפטר מכם, עוד מעט בואו הגרמנים הנה.
עברנו את גבול אסטוניה, קיווינו להגיע לברית המועצות, אבל רק שלושה ימים היו גבולו בריה"מ פתוחים בפני הפליטים. רק קבוצה אחת שלנו הצליחה לעבור. הגבול נסגר בפנינו. באין ברירה החלטנו לחזור לשאוולי. אם ליפול בידי הגרמנים, נהיה לפחות במקום שרבים מכירים אותנו. היינו כ-60 איש, בדרך חזרה כבר ראינו איך שהליטאים הספיקו להתאכזר ליהודים, עוד לפני שהגרמנים התארגנו.
הגענו בחזרה לשאוולי בלילה. היה גשם. חזרנו לאותו בית שבו היינו קום. העניינים התגלגלו במהירות. הגזירות תכפו זו אחר זו. באה פקודה להירשם לעבודה. פקפקנו האם להירשם, חששנו למלכודת. אני התקבלתי בחזרה לעבודה באותו בית חרושת שבו עבדתי קודם. אז עדיין שילמו שכר עבודה. אבל קשה היה לעבוד יחד עם הליטאיות הנאציות, ונאלצתי לעזוב את העבודה. בינתיים הכניסו כבר את היהודים לגטו. גם בגטו השתדלנו להיות יחד, אבל היינו מפוזרים בכמה קבוצות. היודנראט התייחס אלינו טוב, כי היינו צעירים וכוח עבודה ראשון בחשיבותו בשביל היודנראט גם כשהחלו לשלוח אנשים למחנות עבודה. בתור עובדים היינו מוגנים יותר מאחרים גם בזמן ה"אקציות". היהודים שנתפסו ב"אקציות" לא נשלחו למחנות השמדה, הם נרצחו במקום. לא רצינו להשאר בגטו. חיפשנו דרך לצאת. אנשים חשבו שבעיירות קטנות המצב טוב יותר, אך התברר שגם שם רוצחים יהודים. הקבוצה שלי, 5 – 6 חברים, יצאה לעיירה קטנה. באותו יום שהגענו לשם, נערכה שם "אקציה" ואנחנו בקושי ניצלנו וחזרנו לשאוולי. בזמן החיסול הסופי של הגטו החזירו את כל אלה שהיו במחנות העבודה. גם אני הייתי בין החוזרים ממחנה העבודה. אחרי שרוב היהודים בגטו נרצחו העבירו אותנו, השרידים, למקומות אחרים.
מצעד המוות
עברנו ממחנה למחנה עד שהגענו למחנה ההשמדה הנודע שטוטהוף שבגרמניה. כאשר התקרבה החזית הובילו אותנו מערבה במה שנקרא "מצעד המוות". עברנו ממקום למקום. אנשים לא יכלו לעמוד בזה. ברחנו. היה זה בלינת לילה בגורן. החלטתי: מפה לא נלך יותר. מה שיהיה, יהיה. יהרגו אותנו, יהרגו. רק פעם אחת מתים. הצלחנו, שלוש חברות להסתתר בתוך חבילות הקש. הקאפו שהרגישו שמישהו נעלם התרוצצו מעלינו, דקרו בפגיונות בחבילות, אך הייתה עדין אפלולית של שעת בוקר מוקדמת והם לא גילו אותנו. רק לפנות ערב עזבנו את הגורן. ידענו שלפי הלבוש המרופט שעלינו כל אחד יכיר אותנו. למזלנו האדם הראשון שפגשנו עזר לנו, למרות שהבין מי אנו. הוא הפנה אותנו למחנה של פולנים בקרבת מקום שהגיע יום לפנינו. עפ"י עצתו הצגנו את עצמנו כשייכות למחנה הזה ובגלל תקלה איחרנו להגיע. הופענו שם כפולניות. קיבלו אותנו וגם סודרנו לעבודה.
השחרור
לפני השחרור נקלענו ממש לחזית. בלילות, במרתף שבו הסתתרנו בפני חילופי היריות, היינו שומעים את הקללות הרוסיות ואת הדיבור הגרמני. היינו ממש באמצע. כאשר התקרבה החזית, רבים ברחו. אבל אני לא ברחתי, אף כי ידענו שסוף המלחמה מתקרב ולא כדאי היה כבר להסתכן. לא רציתי לעזוב את החברה שלי שהייתה חולה מאוד. עברתי את קווי החזית, הגעתי לרופא וגם הבאתי תרופות עבור החולה. בלילה האחרון לפני השחרור נכנסנו יחד עם כולם לאותו מרתף. היינו שלושתנו. בבוקר נכנסו הסובייטים. זה היה ב-21 במרץ 1945המשחררים הסובייטים שוב ריכזו אותנו במחנה עבודה. מי שלא היה במחנה היה חשוד, ראו בו משתף פעולה עם האויב. היה אביב. הם החליטו שצריך לעבד את השדות והביאו אותנו לסביבות העיר דנציג. שם עבדנו בהדרכת אגרונום. אנו – שלוש הבנות המשכנו להסוות את עצמנו כפולניות, כי הרגשנו שגם במחנה זה אורב לנו המוות, כל עוד המלחמה נמשכת. בינתיים השתוללה מגיפת טיפוס ורבים מתו בה. סוף המלחמה התקרב. המלחמה נגמרה בניצחון על הגרמנים ב-7.5.1945, אז הגיע למחנה שלנו פוליטרוק. הוא סיפר שנגמרה המלחמה ויום הניצחון הגיע. וכעת, אמר, הגיע הזמן שכל אחד יחזור לארצו, כי היו במחנה פליטים מארצות רבות. הוא הרגיש בנו שאנו יהודיות ואמר לנו: "הרי לכן אין ארץ משלכן, כעת כל החיים לפניכן, בואו אלינו לבריה"מ, תלמדו, תתפתחו ותחזירו לכן את השנים שאבדו."
בפולין בלי יהודים
חזרנו לפולין. קיווינו שאולי נמצא מישהו מן המשפחה, ואולי התנועה קמה לתחייה ותתחדש תקוותנו לעלות ארצה. נרשמנו לנסוע ברכבת שהועמדה לרשות אלה שרצו לנסוע לפולין או דרך פולין לבריה"מ. וכך אחרי הרבה תלאות בדרך הגענו ב-13.5.1945 לוורשה. חיפשנו יהודים. מעט היהודים בוורשה פחדו אחד מהשני, היו הולכים ומסתכלים, אם מישהו לא רואה שמדברים עם יהודי. בכל זאת לבסוף ראה אותנו יהודי אחד – הוא הכיר שאנו יהודיות. הוא הראה לנו לאן ללכת, אמר לנו ש"החלוץ" מתארגן מחדש, וקיים אפילו "קיבוץ עלייה" בו מתארגנים צעירים לעלייה ארצה.
לקט מתוך ראיון מוקלט מיום 21.12.1975
ראיינה: רבקה פרליס
מתוך ארכיון בית לוחמי הגיטאות.
