שרון טנא

שרון –

כמדי שנה מתכנסים אנו לכבודך

בכדי לזכור אותך

והערב בשמחה מהולה בעצב ובגעגוע

נשיר כאן לכבודך, ודמותך תלווה אותנו,

כי הרי לשיר ביחד איתך, לזה אנו מייחלים.

נזכור אותך לעד עם החיוך הרחב שובה הלב,

העיניים הכחולות והקורנות, האופטימיוּת ושמחת החיים,

ומבטיחים שלא נפסיק לשיר….

יש לנו תיבה מלאה בזיכרונות,

זיכרונות שנותרו אחרי לכתך,

ואלפי פרחים, שירים ונרות

שהבאנו לכבודך.

הזמן, כיווּנוֹ קדימה

אתה הולך ומתרחק

אך בתוכנו פנימה

אי אפשר להתנתק.

ובכל יום מחדש נקום למציאות שונה

הכאב אז יתעורר ואיתו גם הדמעות

דמעות של עצב, דמעות געגועים

על שאינך נמצא עימנו עוד.

יש בנו תודה והוקרה

על שזכינו להכיר אותך,

להיות חלק ממך.

אתה לעולם תישאר בתוכנו,

זורם בנו אותו דם,

ואנו נתחזק יחדיו מהכוח שנתת לנו

ולא נשכח לעולם.

ובכל שנה ימלאו את החלל הריק

הפרחים, השירים והנרות,

ובכל יום יעלה עוד געגוע

ועימו הזיכרונות.

ובכל שנה ימלאו את החלל הריק

הפרחים, השירים והנרות,

וכשהלב יכאב את הכאב המר

נפתח את תיבת הזיכרונות.

עברה שנה

עברה שנה, ונראה כאילו זה היה אתמול

עברה שנה, והכאב לא חושב לחדול

עברה שנה, שנה שלמה של געגועים

עברה שנה, השנה הקשה ביותר בחיים.

אמא, עברה שנה שבה התבגרנו

עברה שנה שבה המשכנו והמשכנו

אבל חסרונך כל-כך גדול

והגעגועים רק מתגברים.

כל אחד מאיתנו מנסה למצוא את הדרך

ולעשות את החיים יותר קלים.

אני חושב עלייך כל יום

אני רואה אותך רק בחלום

את כל-כך חסרה לי

וכשאני כותב לך אני מרגיש צביטה בלבי.

אני אוהב אותך, אמא

וזוכר את הרגעים שלנו ביחד.

אני לעולם לא אשכח אותך

כי את היית בשבילי הכל

היית אמא מושלמת ואשה מקסימה ואוהבת.

אוהב ומתגעגע

שלך תמיד תמיד

שרון

אני מעריך את יגור מפני שהיא הקנתה לי חינוך וערכים, ואלה עברו אלי דרך בית ההורים.

לדעתי הקיבוץ לא ער מספיק לצרכים של הנוער ביגור. הוא לא עושה מספיק לבני גילנו ולא הולך לקראתנו. זה מתבטא בתקציב מינימלי שלא מספק את כל צרכינו, בחוסר פעילויות, בתוויות של דעות קדומות המודבקות על אנשים שלא בצדק. וזה חבל. כי אלו הן כמה מהסיבות לכך שיש עזיבה גדולה של בנים והתדלדלות השכבה הצעירה ביגור.

אך עם כל זאת אני אוהב את יגור, קשור לכאן ומרגיש שזהו ביתי.

[מתוך חוברת מחזור נ"א]

בתור אחד שעבר את המסע הזה, אני יודע שזה לא תמיד קל להתמודד עם המראות שרואים והסיפורים ששומעים.

…זה בטח לא קל לך לראות את הר האפר באנדרטה המרכזית במאיידנק, או שקשה לקלוט את גודל ועוצמת הבורות שנמצאים ביערות פונאר, ולחשוב שהם היו מלאים בערימות של גוויות.

…הרבה דברים חיוביים יש במסע הזה, כמו למשל הגיבוש הכיתתי כאשר אתם עוברים את זה ביחד כל הכיתה, או ההשקפה על החיים, שכמה טוב לנו שאנחנו עם חופשי בארצנו ויכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, בעוד שהם היו תחת משטר ולא יכלו לעשות כלום ללא פקודה. או כמה המשפחה חשובה. עכשיו, כשאת שם רחוקה ורואה איך משפחות נהרסו בקלות, את מבינה כמה חשובה לך המשפחה הקרובה שתמיד איתך…

שרון בשבילי היה החבר הכי טוב. איתו ביליתי את מרבית הזמן הפנוי שלי. איתו נהניתי מכל רגע, בלי חשיבות מה הדבר שעשינו יחד. כי ההנאה היתה מלהיות איתו.

ובאמת, שרון השפיע רבות על החיים שלי. לעולם לא אשכח אותו ואת החוויות שלנו ביחד.

[אורי רודן – "לולי"]

שרון –

בכיתה ה' ילדי הכיתה העלו הצגה בשם "רדיפות שאול אחר דוד".

הגענו למלחמת דוד וגולית, והיה צריך לבחור שחקנים מתאימים.

הדמות הראשונה שעלתה בעיני רוחי ורוחם של תלמידי הכיתה לתפקיד דוד, היה שרון.

איך לא?

שרון, נער קטון, ראש אדמדם ועם הרבה אומץ. ממש דוד.

אלא מה? שרון התעקש לשחק את דמותו של שאול.

תכניות ודמיון זה עניין אחד, ואינדיבידואליזם של שרון זה עניין אחר.

אבל שרון ילד של שלום ופשרות. פעם הוא שאול ובמלחמת דוד וגולית הוא דוד…

במלחמה האחרונה של חייו לא היה לו ביד קלע ואבנים, אבל אותך אזכור כמנצח,

ילד מוכשר, צייר ואוהב אדם.

[חנה פלגי, מחנכת של שרון בכתות ה'-ו']

מה נאמר לאיש צעיר

ההולך בסוף הסתיו,

ואנחנו אילמים

ערופי שפתיים

בקצה הדרך, עכשיו.

מה נאמר לאיש צעיר

שלא שרטט את משעוליו

ולא גמע עדיין

מיֵין הנעורים בִּשניים.

מה נאמר לפרח

שלא יחנוט לפרי

את כל תקוותיו

והוא שותק כראי.

שאור שמחת חייו

הפורצת ומרגשת

לא היה בו די

לגרש את

צל המוות,

רק נותר חיוך

אשר נצמת

כמו ציפור הלכודה ברשת.

אל תבכו להולך

בכו למתייתמים

העומדים סביב מיטתו

בשלכת.

עירומים מתקווה ואשליות

עם בוא החורף הארוך,

הקר והעצוב.

מול השעון

שכמו עמד מלכת

בסוד חידת החידלון.

בכו לאלה שיוסיפו

לחלום אותו

בכל שנה, בכל חודש, בכל שבוע,

ועד יומם האחרון

יכרסם בהם, ללא רחם,

הגעגוע.

[בני שילה, נובמבר 2001]

שָב הַשֶקֶט, תָם סִבְלְךָ,

נָכוֹן אַתָה לוֹמַר שָׁלוֹם לְעוֹלָמִים.

הָאוֹר שְׁבתוֹכְךָ

יִשָׁאֵר לָעָד, אַל תַעֲצוֹם עֵינֵיךָ.

אוֹר גָדוֹל וְאֲהַבָה עוֹד יַעֲטְפוּךָ,

אַך אַל תִדְאַג, אָביִב עוֹד לְפַנֵיך.

אֵל אלוֹהַי,

קַבְּלֵהוּ אֵלֶיךָ,

מִי יִתֵן קוֹלוֹ לְבַד בְּלֵילוֹתֵיךָ.

פְּתַח שַׁעֲרְךָ וְאֵת לִבְּךָ,

הוּא וַדאי יָבִיא מָזוֹר לִכְאֵבֶיךָ.

אָב יָקָר,

אֵת סִבְלֵךָ רָאָה הָאֵל

וְרַק אוֹר יָבִיא הוּא לְבֵיתְךָ.

הַסֶר ידֶיךָ מְעַתָה

וְתֵן לָאוֹר לִשְׁטוֹף

לִשְׁטוֹף אֵת דִמְעוֹתֵיךָ.

פְּתַח לִבְּךָ בְּאַהֲבָה אֵל יְלַדֵיךָ

וְתֵן לְַַׁשְכוֹל לָפוּג עִם כְּאֵבֵיךָ.

פְּתַח לִבּךָ בּאַהֲבָה אֵל יְלַדֵיךָ

וְאַל תִדְאַג, אֲבִיב עוֹד לְפַנֵיךָ.

אֵל אלוֹהַי,

קַבְּלֵהוּ אֵלֵיךָ,

מִי יִתֵן קוֹלוֹ לְבַד בְּלֵילוֹתֵיךָ.

פְּתַח שַׁעֲרְךָ וְאַת לִבְּךָ,

הוּא וַדָאי יָבִיא מָזוֹר לִכְאֵבֶיךָ.

אֶת שַׁׁעֲרְךָ פְּתַח.

[כתב והלחין: ניצן לבנה]